דחליל: רשמים מהחיים בשדה

בעקבות הגליון האחרון של כתב העת דברים המוקדש לזכרון, ובמיוחד בעקבות כותרת המאמר ״זכרון של קוץ״ אורי דורצ'ין משרטט עיקרי התרומה האפשרית של האנתרופולוגיה לשיח האינטלקטואלי לתפיסתו – המרחבים של הלא אנושי

בשנים האחרונות אני חבר בוועדת העורכים של כתב העת "דברים", מיסודה של המכללה האקדמית לחינוך "אורנים". כל אחד מהגליונות, המתפרסמים אחת לשנה כחוברת עבת כרס, מוקדש לנושא אחר וכולל מאמרים מדיספלינות שונות המתייחסים לאותו נושא. הגילון האחרון, שהתפרסם בשלהי 2020 תחת הכותרת "על הזכרון וחבליו", כלל ארבעה עשר מאמרים מקוריים וסקירה של שישה ספרים חדשים. כרכים קודמים התמקדו בנושאים "אחריות", "גוף", "בריאות וחולי", "סולידאריות ואחרים", "עומס" ו"כבוד". "דברים" הוא כתב עת שפיט שהפרסום בו מוכר לצורכי קידום וזו הזדמנות לקרוא לכם, האנתרופולוגים, לעקוב אחריו ולהציע מאמרים.

הגליון האחרון התמקד כאמור בנושא של זכרון וזה נבחן דרך תחומי הידע של חינוך, הוראה, פסיכולוגיה, ספרות, אמנות וקולנוע. המאמרים הקיפו מגוון רחב של נושאים שבהם נקשר המושג ּזכרון, כך למשל טראומה, שימוש קליני בזכרונות ילדות, זכרון וטכנולוגיה, ייצוגים של אתניות, עדוּת (בקולנוע, בספרות, במשפט), לאומיות, הנצחה ועוד. אל מול העושר והמגוון הזה דומה שאין דבר שניתן לדבר או לחשוב עליו כעל מובן מאליו כאשר משתמשים במושג זכרון, כפי שכתבה יפה העורכת הראשית נעימה ברזל: "…למדנו (שוב) על עצמנו שכל מחקר וכתיבה על זכרון נדרשים למבט רב-תחומי ובין-תחומי ולמגוון מושגי תמך המדייקים את מאפייני הזכרון והקשריו ובה בעת מרחיבים את המשגותיו".

ואולם יש היבט אחד שמתקבל כמובן מאליו ומשום כך לא זוכה להתייחסות. אני מדבר על הנטייה לעסוק בזכרון אך ורק בהקשר לחשיבה ולפעילות האנושית. אנחנו אומנם יודעים שהזכרון כשלעצמו איננו מייחד את בני האדם  אלא שהזכרון הלא-אנושי נתפס כרלוונטי למדעי הרוח והחברה רק במידה שיש לו זיקה לחיים שלנו. זכרון בקרב חיות למשל, כפי שבא לידי ביטוי בין השאר בהתניות או בדפוסי התקשרות, חשוב במידה שניתן ללמוד ממנו וליישם אותו למשל בתחומי הפסיכולוגיה והחינוך. כך גם זכרון ממוחשב. מעבר להיבט הטכנולוגי – שהוא נחלתם של מהנדסים ומתכנתים (כפי שזכרון של חיות הוא עניינם של זואולוגים ונוירולוגים) –  זכרון כזה מעסיק אותנו באותם היבטים שבהם הוא משיק לחיינו ומשפיע עליהם.

בחוברת ישנו מאמר יפה מאת שירלי מידז'נסקי שכותרתו "זכרון של קוץ", שעוסק בזכרונות ילדות בקרב מחוננים בוגרים. גם אם לא קראנו את המאמר, ואפילו לא את כותרת המשנה שלו, ברור לכל שהכותרת היא מטאפורה, או אולי הרמז כלשהו. מכל מקום נראה מובן מאליו שאין לקרוא את הכותרת כפשוטה שכן ידוע שלקוץ אין באמת זכרון. אלא שבמקום הזה, של "הברור" וה"באמת", אני מזהה את תרומתה האפשרית של האנתרופולוגיה לשיח האינטלקטואלי. כידוע, זה מכבר אנתרופולוגים בוחנים את המובן מאליו שבגישה האנתרופוצנטרית, זו המבחינה את האנושי מסביבתו הלא-אנושית, ומאתגרים את ההבחנות הנתפסות טבעיות לא רק בין האנושי ללא-אנושי אלא גם בין חי צומח ודומם. האם לקוץ עשוי להיות זכרון "באמת"? תלוי את מי שואלים.

בספרו "כיצד יערות חושבים" מבקש האנתרופולוג אדוארדו קון להראות שיצורים לא-אנושיים מפעילים מערכת סמיוטית, כלומר מייצרים סימנים ומפרשים אותם, אף שסימנים אלה הם מסדר איקוני ואינדקסיקאלי (משמע סמיוטיקה שאיננה סימבולית). את המורפולוגיה של שוכני היער, טוען קון, צריך לראות כייצוג של מאפייני הסביבה שבתוכה וביחס אליה התגבשה צורתם הייחודית. כך למשל, התכונות הפיזיולוגיות של דב הנמלים, המבנה המיוחד שלו, מסמן את מבנהו של תל הטרמיטים שאותו הוא אמור לחדור. במלים אחרות ניתן לומר שהתצורה האבולציונית של דב הנמלים "זוכרת" את תל הטרמיטים, שאם לא כן לא הייתה מתעצבת כפי שאכן התעצבה. עבור קון, תהליכים מורכבים של ייצוג, סימון ופרשנות מאפשרים לנו להכיר ביצורים לא-אנושיים כ “self”. ככל שהגישה הזאת נראית מרחיקת לכת מבקר האנתרופולוג פיליפ דסקולה את קון על כך שהתזה שלו נשענת יתר על המידה על מודל של חשיבה אנושית ולפיכך לא הולכת רחוק מספיק בנסיון להגיע אל מעבר-לאנושי.     

אבל האמת היא שאין צורך להרחיק עד לאמזונאס כדי לתרגל את סוג החשיבה הזה. למעשה אנחנו די מתורגלים בו ממילא. חישבו על המשפט של נתן יונתן, "החול יזכור את הגלים", לא נשמע הגיוני? האם משפט זה לא מתאר את ההתרשמות האינטואיטיבית שיש לנו כאשר אנחנו מטיילים על חוף הים? ז'ק ברל כתב ב"שיר האוהבים הזקנים" שלו: "וחדר זה עודו שומר זכרון ימים יפים יותר" (במקור נכתב: "רהיטי החדר זוכרים…". נעמי שמר, שתירגמה את השיר, נכנעה כאן ל"דיקטטורה של החרוז" – כפי שהיא כינתה זאת – ושינתה את המשמעות המקורית של המלים). גם בדוגמא זו, אם המלים מתקבלות כברות משמעות הרי זה לא בזכות ההקשר הפואטי שבו הן מוצבות. במלים אחרות, אנחנו לא עושים למלים הנחה משום שהן מופיעות כמילות שיר. ההיפך הוא הנכון: השיר מובן לנו ואהוב עלינו משום שהוא מתכתב עם חוויה מוחשית מאד שאותה אנחנו מכירים מחיי היום יום. האפשרות שמקום או חפץ אוצרים בתוכם זכרון, כזה שבתורו מפעיל את הזכרון שלנו, מאפשר לנו לחשוב מחדש על ההבחנה האובייקטיבית לכאורה שבין אובייקט וסובייקט. זה המקום שבו המושג “self” עשוי להימתח אל מעבר לגבולות שאנחנו מייחדים לו בדרך כלל.

מדוע אם כן מה שנדמה ברור ופשוט נשלל על הסף כאשר אנחנו מבקשים לחשוב ברצינות על אופציית הזכרון הלא-אנושי? הרי הנחת היסוד שלנו מלכחילה היא שזכרון הוא מושג מופשט, פרוזאי, רב פנים. מדוע אם כן אנחנו ממהרים להתבצר בגבולות החשיבה האמפירית כדרך לבטל את האפשרות שלקוץ, חול או רהיט עשוי להיות זכרון? על פניו יש לנו סיבות טובות דווקא לדחות את הנטייה לאמפריציזם, ראשית מכיוון שנטייה כזו מציבה אותנו בתחום ידע שזר לנו לחלוטין (בהנחה שאיננו טכנאי מחשבים או נוירולוגים) ושנית מכיוון שאמפיריציזם שולל את ממד המורכבות שאנחנו משתדלים כל כך להדגיש בהתייחסות למושג זכרון. 

בהינתן טבעו החמקמק והשברירי של הזכרון אין פלא שאנחנו סומכים על סביבתנו החומרית – על החפצים והעצמים שבה – שיזכרו במקומנו. שיזכירו לנו. אפשר שזו המשמעות של המימרה "חכם השביל מההולכים בו". למצב הזה ישנן בין השאר השתמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. המאמר שחותם את הגליון האחרון של "דברים" עוסק בספרם של מוטי גולני ועאדל מנאע "שני צידי המטבע: עצמאות ונכבה, שני נרטיבים של מלחמת 1948 ותוצאותיה". בהתייחס להיסטוריה מקובל לחשוב שמה שחשוב הוא הנרטיב. באווירה המוסרנית ששורה זה מכבר על מדעי הרוח והחברה אין זה יאה כלל לחשוב (לא כל שכן לדבר ולכתוב) במושגים של "מה שהיה באמת". אבל במובן אחד מרכזי לא ניתן להימלט ממופעיה של הממשות, זה האופן שבו הזכרון נחרת ונחקק בסביבה, בארץ. הסביבה החומרית היא לכן נרטיב בפני עצמו, בעל סמכות כבירה, שלמולו וביחס אליו נטווים הנרטיבים הפריכים של "תפיסת העבר". ישנה לא מעט אירוניה לכן באופן שבו אנחנו מקטלגים את כלל העצמים והחומרים – אדמה, צמחים, כלים, מבנים – תחת הקטגוריה של אובייקט "דומם".

במאמר "נוסטלגיה מזרחית: איך הפכו הפלסטינים לערביי ישראל" טוען דני רבינוביץ' שיהודים בישראל מסתייגים משימוש במושג "פלסטין" משום שהוא מרמז "על כך שלמקום יש זהות פרימורדילאית המתחרה בזהות שמייחסת לו הציונות". ללא קשר למה חושב ומרגיש כל אחד מאיתנו על נושא זה, מעניין לראות שהדיבור על דמותו של המקום מתארת באופן נאמן את דרך פעולתו של הזכרון. רבינוביץ' כותב: "דמותו החליפית של המקום מצטיירת כצל אורב – מהות חמקמקה הממתינה לרגע הנכון כדי לצאת מהמחבוא, לשבור את קשר השתיקה ולהשליט מחדש סדרים עתיקים על המקום אשר זנח אותה". דמותו של המקום איננה רק נרטיב ואיננה מתמצה במערכת כזו או אחרת של מושגים. כוחו של הנרטיב – כל נרטיב – קשור בהכרח באפשרות שהזכרון האנושי מוצא אחיזה בזה של הסביבה.

נחזור אם כן לאפשרות שלקוץ עשוי להיות זכרון. כדי להבין מה זה אומר ומדוע זה חשוב צריך ראשית להבין מה זה לא אומר. דבר ראשון, זה לא אומר שקוצים הם קצת כמו בני אדם. לחשוב שאופציית הזכרון מעניקה לקוץ ממד כלשהו של אנושיות משמע לחשוב מתוך ההגיון האנתרופוצנטרי של "מותר האדם". שנית, האפשרות שלקוצים עשוי להיות זכרון – גם אם מדובר באפשרות וירטואלית – מאפשרת לנו לשאול שאלות חדשות על טיבו של הזכרון בלבד ולא על טיבם של קוצים (למה הם "מסוגלים" ולמה לא). אחרי הכל אנחנו אנתרופולוגים ולא בוטנאים ולכן הקוצים כשלעצמם אינם מענייננו. בהינתן שקוצים אינם בני אדם פירושו שהזכרון שלהם הוא בהכרח זכרון אחר, לא-אנושי. המרחבים האלה עדיין מחכים לחקירה. הקוצים, החולות והרהיטים מזכירים לנו כל הזמן. בין השאר הם מזכירים לנו שעדיין לא מיצינו את גבולות הדמיון בכל הקשור למושג זכרון.