אנתרופולוגיה לשבת

מיכל קרבאל-טובי (תל אביב) כותבת בעקבות פרשת יהודה משי זהב על ההתמודדות עם אלימות מינית בחברה החרדית בישראל. קרבאל-טובי קושרת זאת למאמר חדש שלה בנושא, על האסטרטגיות השונות המתגבשות בקרב פעילות ופעילים ואנשי/נשות מקצוע ביחס לעבודה עם רבנים ולעיסוק ציבורי במנהיגות שלהם, סביב נושא הפגיעות המינית.

בימים שאחרי, השאלה הזו חזרה על עצמה כך או אחרת: ידעת? ידעת מזה משהו? חשדת? שמעת על זה כבר פעם? ומי עוד ידע? פתאום התברר שכולם ידעו, או חשדו, או שמעו משהו. פתאום כולם היו חשודים בכך שידעו או חשדו או שמעו, ולא דיברו ולא עשו משהו. כדרכן של תיבות פנדורה, גם זו משנפתחה הוציאה עוד ועוד מפלצות וכבר נהיה מאוחר מידי לכלוא אותן בפנים. במקרה הזה, בגלל האיש – בגלל נוכחותו הציבורית, בגלל שהיה מי שרבים ורבות כל כך אהבו לאהוב – זו הפכה גם לתיבת תהודה מוגדלת ורוחשת במיוחד. האיש הוא יהודה משי-זהב, עסקן, יזם ופעיל חרדי בעל כוח, קול ונראות ייחודית בעולם החרדי ובחברה היהודית-ישראלית בכלל. משי-זהב מוכר לכל תודות לארגון זק"א שייסד וניהל, ובזכות הדרך הארוכה והלא-טריוויאלית שעשה מארגון מחאות אלימות של העדה החרדית ועד הדלקת משואה ביום העצמאות וסימונו כמופת אזרחי המקושט בשלל פרסים ואותות.

יהודה משי-זהב הוא גיבור של סיפור ספציפי, כמובן: לכוח שצבר יש קונסטלציה ייחודית, לדפוסי האלימות שהפעיל היו ביטויים קונקרטיים, והשורדים והשורדות מהפגיעה שלו הם א.נשים פרטיים.  מה שהם יודעים, רוצים או זוכרים לספר הוא שלהם. אבל הסיפור של יהודה משי זהב גם עתיד להפוך, אולי כבר הפך, לסמל – כזה שממהר להפוך את האישי לפוליטי וללבוש שכבות של משמעות חברתית. זה מתבקש וצפוי לא רק בגלל מיקומו הייחודי של משי-זהב, אלא גם משום שבשנים האחרונות החברה החרדית בישראל (ולמעשה, גם במקומות אחרים) עוברת תהליך משמעותי, יש שמכנים אותו תהליך  מהפכני, של התמודדות עם פגיעות מיניות. ההתמודדות הזו לובשת ופושטת צורה שונה במקומות אחרים, במעבר בין קהילות ובין יוזמות מקומיות ועל-מקומיות. אך המחולל העיקרי שלה הוא מאבק מלמטה, מלמעלה ומהצדדים ושותפים בו פעילים ופעילות חברתיים מתוך הקהילה, א.נשי מקצוע מתוך העולם החרדי ומחוצה לו ומוסדות שלטון מקומי ומדינתי. המאבק מכוון קהילות חרדיות להכיר בכך שפגיעות מיניות מתרחשות גם באוהלה של תורה ובקרב משפחות יראות שמיים, שזה קורה "בינינו"; המאבק מכוון לחשוף פגיעות ולהביא את המגזר החרדי להכיר בכך שהשורדים זקוקים לתרפיה, הכרה, קול, צדק ומקום חברתי, ושכדי למנוע או לפחות להפחית את הפגיעות הבאות, פגיעה מינית צריכה להיות "על השולחן" ובטיפול. הורים צריכים לדבר על זה עם ילדיהם, מוסדות חינוך צריכים להפעיל תכניות, ובמקרה של אסון, כולם צריכים לדעת שישנן כתובות אליהן ניתן לפנות ושלגיטימי לפנות אליהן. המוכנות הגדלה, או ההכרח, לעיסוק בפגיעות מיניות כבעיה חברתית, קשורים אמפירית וארגונית במוכנות הגדלה לעסוק בבעיות נושקות: נוער נושר, בעיות אלכוהול וסמים, יציאה מהדת ומשפחות לא מתפקדות.  

הבנה נוספת המקופלת בכל ההבנות הללו היא שסמכויות רבניות חייבות להיות חלק מהשינוי החברתי. במאמר שפרסמתי לפני מספר חודשים בגיליון מיוחד על אתנוגרפיה פמיניסטית בכתב העת של NASHIM (הוצאת הספרים של אינדיאנה) כתבתי על האסטרטגיות השונות המתגבשות בקרב פעילות ופעילים ואנשי/נשות מקצוע ביחס לעבודה עם רבנים ולעיסוק ציבורי במנהיגות שלהם. אני מראה כיצד אלו משמיעים ביקורת מבפנים, תוך שהם מתעקשים שהביקורת לא מוציאה אותם מחוץ למחנה, אלא דווקא מחדדת עד כמה אכפת וכואב להם מה שקורה במגזר שלהם ועד כמה הם מגויסים לעבודה קשה לרפא חולאים חברתיים. אני מראה כיצד הפעילים והפעילות רותמים (לעיתים בהצלחה חלקית) סמכויות רבניות מסוגים שונים על מנת להכשיר את המהלך ולתת לו לגיטימציה ציבורית. איך הם תובעים מרבנים ומנהיגי קהילות ניתנות לדין וחשבון (בשונה מנורמות, פסולות לדעתם/ן, של פעולה במחשכים, בשיתופי פעולה נלוזים בין רבנים, מנהיגי מוסדות ופוגעים ומעל ראשיהם/ן של הקורבנות). בסיכומו שלדבר, אני מראה איך פעילים, פעילות ונשות מקצוע מפתחים בתוך כך קול אזרחי חדש ומרענן שגם אם לא מנתץ לחלוטין את מבנה הסמכות המקובל – מתוך הבנה פרגמטית שזה יפגע במאבק עצמו– לא מציית לכל כלליו ומתווה אותו מחדש. העובדה שחלק מהדוברים והפעילים החברתיים הינם דוברות קריטית בעיני, והיא כשלעצמה מערבלת, גם אם בכוחות צנטריפליים, את מבנה הכוח.

כותרת המאמר, בתרגום לעברית "הם חייבים להצטרף אלינו, אין ברירה אחרת", הינה ציטוט מתוך משפט ששמעתי באקראי במהלך הפסקה של אירוע להגברת מודעות לפגיעות מיניות בקהילות חרדיות, ואני עושה בו שימוש כדי לתאר דינמיקה כפולה המתהווה, להבנתי: תחושה וקריאת מציאות שהשינוי כבר יצא לדרך ואין אפשרות לעצור או לעכב אותו, לצד הבנה מעשית שלא ניתן ולא נכון לעקוף את הסמכויות הרבניות, לחתור תחתיהן ולפעול מעליהן, אלא צריך לייצר תפיסות וציפיות ציבוריות חדשות ממנהיגי ציבור, קהילה ומוסדות ולדרוש מהרבנים לקיחת אחריות בסטנדרטים ציבוריים חדשים של נראות, שקיפות, עמדות מוסריות ברורות ושיתוף פעולה עם מערכות החוק. למיטב הבנתי, לא מדובר במשחק סכום אפס בין הסמכויות הרבניות לסמכויות האקטיביסטיות והמקצועיות; משחק כזה אינו אפשרי. הסמכות הרבנית אינה מאותגרת באופן פשוט או פשטני, אלא גם מתחזקת במובן שהיא מסומנת כאינטגרלית לכל מהלך חברתי של שינוי. בדומה לאופן ההטרוגני והרב-קולי בו "מהפכת הפגיעות המיניות" מתפתחת לעת  עתה בעולם החרדי, כך גם בהקשר הספציפי של המאמר, מדובר באסטרטגיות מגוונות ושונות, הכוללות הפגנות (גם אם מעוטות-משתתפים) המשמיעות מוסדות המתנגדים לניתנות לדין וחשבון (למשל, בארה"ב, מוסדות ומנהיגים של אגודת ישראל המתנגדים לחקיקה לשינוי חוק ההתיישנות כך שתאפשר מרחב פעולה ארוך יותר לשורדים ושורדות); כתיבה במדיה החברתית (למשל, ביקורת על גינוני כבוד ושיתופי פעולה מוסדיים שממשיכים להתקיים עם עברייני מין כדוגמת הרב ברלנד); הזמנה של רבנים לנאום בכנסים ועצרות מודעות, וכך קבלת הרשאה ופנים ציבוריות לעיסוק בנושא; פגישות בארבע-עיניים (או בשש-עיניים, אם לוקחים בחשבון, באחד המקרים, את זוג העיניים שלי) עם רבנים משפיעים מתוך רצון לגייס אותם לפעולה חברתית מאחורי הקלעים.

לא רק שעבודת המחקר הזו היא "עבודה בתהליך"; גם המציאות הנחקרת הינה "בתהליך", ואני משוכנעת שככל שהמחקר יתקדם, ארגז האסטרטגיות ימשיך להתפתח ולהשתכלל. אני, מצדי, אשתדל לדייק עוד את ההבנה שלו ושל האפקטים הרחבים שלו, בעזרת ניואנס ומורכבות של עבודת שדה ארוכה.

מאז תחילת 2017, אני מקיימת עבודת שדה רב-זירתית בזירות שונות בהן מתחוללת המהפיכה שבדרך, ולומדת להכיר את הא.נשים המרשימים והאמיצים שמניעים אותה. זירות אלו כוללות כנסים מקצועיים, מפגשי מוגנות וחשיפה, קורסים העוסקים בפגיעה מינית ועבודה שוטפת של עמותות; אל כל אלו הגעתי תודות לשיחות וראיונות שקיימתי עם פעילים ופעילות חברתיים, א.נשי מקצוע ועובדי מדינה במיקומים מוסדיים שונים, ויחסי רפורט שנבנו עם חלקם. המדיה החברתית החרדית חשובה אף היא, שכן יותר ויותר "חרדים חדשים" עושים בה שימוש כדי לגלגל רעיונות, לייצר שיחות פומביות חדשות וגם לבנות התאגדויות ורשתות חדשות מתחת לרדאר. לצידה, המחקר כולל מעקב אחרי ערוצים מרכזיים ומקובלים בתקשורת החרדית, כולל בתקשורת המקוונת, מתוך עניין לחשוף האם וכיצד אלו נותנים במה לתיעוד של פרשיות שלפי הנורמות הלשוניות החרדיות המקובלות, "השתיקה יפה להן". ד"ר יעל עשור וערן ניסן שוורצפוקס הצטרפו לפרויקט כעוזרי מחקר ועוקבים מקרוב אחרי נתחים חשובים מהתהליכים הללו. כך למשל יעל הצטרפה לסדנאות מקוונות שמציעים מרכזי הסיוע לשדכניות ומדריכות כלה חרדיות, מתוך הנחה שאלו ממוקמות בצומת קריטי של עיסוק במיניות, וערן הצטרף לקורס באוריינטציה מעשית על מוגנות שנלמד במכללה למורים דתיים וחרדיים.

עוד על מיכל קרבאל-טובי:

ברכות למיכל קרבאל–טובי על פרסום ספרה החדש When the State Winks, אשר יצא בהוצאת אוניברסיטת קולומביה

אנתרופולוגיה לשבת – מיכל קרבאל-טובי על שייכות וההביטוס היהודי

אנתרופולוגיה לשבת – מיכל קרבאל -טובי על הציונות הדתית ומשא הגיור הממלכתי

אנתרופולוגיה לשבת – מיכל קרבאל-טובי על מספרים, חשבון נפש ובעיית הזהות של יהודי ארה"ב

אנתרופולוגיה לשבת – כנרת להד ומיכל קראבל-טובי על נשים הבוחרות להינשא לעצמן

תמונה ראשית: רטורנו, סדרת ימי עיון, אביב 2019. צילום: מיכל קרבאל-טובי