מאמרי אורח

ורד ויניצקי-סרוסי – פרופ׳ במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, לשעבר דיקנית הפקולטה למדעי החברה בעברית וכיום ראשת מכון טרומן למען קידום השלום – על ראיונות עבודה, שיחות מסדרון ושאלות ששואלים רק נשים.

פוסט מורחב לבחברת האדם בעקבות פוסט ויראלי בפייסבוק והרצאה בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, פברואר 2021.

כמו הרבה תופעות שחשבנו שהאבולוציה נפרדה מהן לשלום, אך אנחנו מגלים, פעם אחר פעם, שהן רק שינו את האדרת, גם אפליה מגדרית בשוק העבודה מעולם לא עזבה. היא אולי שקופה פחות, מתוחכמת יותר, אבל בועטת ורלוונטית מאי פעם. תשאלו כל מי שמביטה למעלה ועדיין רואה שם תקרה, גם אם היא מצופה בכתוביות כמו "חוק איסור אפליה", "חוק שיווי זכויות האשה" ו"חוק עבודת נשים" וגם אם היא מצופה באמירות "אנחנו ממש בעד נשים בהנהלה".

ראיונות עבודה ומכרזים לתפקידים בכירים הם גם היום מצע מצוין לבחינת התופעה הזו. כך גם שיחות מסדרון הן מרחב מזמין לחשיבה על התופעה. למרות שזה לא חוקי בישראל יש מצב שב-2020 שואלים בראיונות עבודה נשים צעירות אם הן נמצאות בזוגיות ועל התוכניות שלהן להיכנס להריון. וגם אם זה נעלם – השיטה נותרה, והיא מוסיפה לקרוא תגר על עצם הרעיון ההזוי שלך שאולי את מתאימה למשהו שהוא מעבר למקום שבו את נמצאת ושגם עליו את צריכה להודות יום יום – כי היי! נתנו לך הזדמנות. לא כי הגיע לך חלילה או כי יש לך כישורים – אלא כי התמזל כנראה מזלך או שמישהו סידר לך, והעיקר שיש לך עבודה ופנסיה ותואר אז תשחררי אותנו מהשאיפות האחרות שלך.

נתחיל מהמסדרונות.

דוגמה שזכורה לי במיוחד לוקחת אותי תשע שנים אחורה, לאביב 2012. הכרזתי על רצוני להתמודד על תפקיד דקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. כבר הייתי פרופסור, כבר הייתי סגנית דיקן וראשת ועדות, היה לי מיילג' ארוך שנים באוניברסיטה. לא חלפו ימים רבים מאז ההכרזה עד שפרופסור בכיר עצר אותי במסדרון ושאל אותי – במלוא הרצינות — אם אני לא חושבת שאני – בת 52 אז – צעירה מדי לתפקיד. חשבתי אז על הגברים שממנכ"לים משרד ממשלה עתירי תקציבים בשנות הארבעים לחייהם, מנהלים את חברות הענק הגדולות במשק ומובילים את הצבא כולו בשלל המשימות העומדות בפניו, שעם כל הכבוד לדיקנות של פקולטה – הן אולי גדולות יותר (לשם השוואה, בני גנץ היה בן 51 בלבד כשמונה לרמטכ"ל, בתום מסע מפרך בפורום מטכ"ל שכלל לא פחות מחמישה תפקידי אלוף).

אבל מילא זה, גם את הפקולטאות עצמן ניהלו קודם לכן דיקנים בני אותה שכבת גיל שבה עמדתי. הם רק היו גברים, ואת אף אחד לא עניין בני כמה הם. עניין רק בת כמה אני.

לא עברו ימים בודדים ועוד פרופסור עצר אותי, הפעם במבואה הקרובה למשרד שלי, ושאל אם אני לא חושבת שהתפקיד יהיה לי קשה מדי. בהינתן שהמשקל המקסימלי שסוחבים בתפקיד הדקנית הוא תיקי קידום של מועמדים ומועמדות, הנחתי שהוא מתכוון לקושי נפשי. זה היה שנתיים בדיוק אחרי שחזרתי משנת שבתון שאותה העברתי לבד עם ילדה בת 12 בעיר שאחוזי הפשיעה בה הם מהגבוהים בארצות הבית, שיש בה אוניברסיטה מושלמת אבל שלא היכרתי בה נפש חיה עד שהגעתי אליה (לא לפני שעמדתי בתור מארבע בבקר, רועדת מקור ומפחד כדי להבטיח את מקומה של בתי בבית הספר הציבורי שהיה בסמוך לדירה ששכרתי). לא סיפרתי לו את סיפור השבתון ובית הספר אבל הסתכלתי לאותו פרופסור בעיניים ושאלתי אותו אם הוא אי פעם נסע לבד לכנס, בלי אשתו. "לבד?" הוא ענה בבעתה, "למה לנסוע לבד לכנס?" כי לפעמים אין ברירה, חשבתי בלבי, אתה יודע. נגיד כי בן הזוג שלך מפתח בעצמו באותו הזמן גם קריירה. אבל אני, אני נשאלתי על הקושי. בטח. 

תגידו לעצמכם בסדר, זה רק מסדרון. למה להתרגש? אבל כמו שהטוויטר מכווין את התנועה במליאת הכנסת (או הפוך, תלוי מאיזה זווית מסתכלים), גם מסדרונות הפקולטה מושפעים ומשפיעים על הנעשה מחוצה להם. או הפוך, תלוי כאמור מאיזו זווית מסתכלים.

וכך, בגיל 60 עם עשר שנות ניסיון בניהול אקדמי בכיר באוניברסיטה גדולה, הלכתי להתמודד על תפקיד של נשיאות מכללה בישראל. בוועדה ישבו 7 גברים ואשה אחת ששתקה. ושם, ממש שם, נשאלתי את השאלה האולטימטיבית: האם אני מרגישה שאני "בשלה" לתפקיד? בשלה. לא פחות. משל הייתי בננה. בשלה? בגיל 60? עם כל כך הרבה ניסיון רלוונטי? מיותר אולי לציין שהתואר המופלא הזה הגיע אחרי שלוש וריאציות אחרות, ובהן "האם את מרגישה שאת מספיק מוכנה לתפקיד". כי ככה זה איתנו הנשים. אנחנו תמיד צעירות מדי, חלשות מדי ולא מספיק בשלות. גבר ניצח את המכרז הזה אם תהיתם. כמו גם את המכרז הקודם שהתמודדתי עליו לנשיאות של מכללה אחרת בשנה שעברה.

אז מה שאלו אתכן בראיונות?  מה הותיר אתכן בכעס? בושה? מבוכה או בלבול. ומה אני רוצה?  אני רוצה להעלות מודעות – אולי לפחות בפעם הבאה אפשר יהיה לדלג על השאלה הזו ולעבור לכמה שאלות ענייניות.

צילום: נדב יור, האוניברסיטה העברית