בני האדם התמכרו לפחם. הגמילה תהיה קשה משחשבנו
ההיסטוריון און ברק, פרופ׳ בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, ומנהל שותף של המעבדה להיסטוריה של משבר האקלים באוניברסיטת תל אביב, כותב בהארץ, על הקושי מהגמילה מהפחם. בהתבסס על ספרו החדש Powering Empire, ברק טוען שלמרות שרבים מקווים שהשימוש בדלקים מזהמים יצטמצם לטובת הטמעה נרחבת של אנרגיות מתחדשות. ההיסטוריה מדגימה עד כמה התרחיש הזה חסר תקדים
פורסם בגרסה דומה בהארץ 4 בפברואר 2021
איש כבר לא מדבר על היחלצות מלאה ממשבר האקלים. עם זאת, רוב המדענים שמניחים שמיתון המשבר הזה עודנו אפשרי, סבורים שהדבר יקרה רק באמצעות "דה־קרבוניזציה" — הפחתת פליטות גזי החממה וסילוק הפחמן ממערכת האנרגיה העולמית. רבים מאמינים שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא קידום "מעברי אנרגיה" — החלפה מהירה של הדלקים המזהמים במקורות אנרגיה מתחדשים. ואולם, לפני שמדברים על דה־קרבוניזציה, מדהים להיווכח שעד לאחרונה כלל לא היה בידינו מחקר היסטורי מקיף של הקרבוניזציה עצמה — תיעוד של השימוש בדלקי מאובנים במבט גלובלי.
התפשטות הכלכלה מונעת־הפחם במאה ה–19 היא סיפור מסועף ומלא תפניות. היא החלה באיים הבריטיים, נמשכה במזרח התיכון, בהודו ובסין, ושיאה בתלות עולמית בדלקי מאובנים. הסיפור הזה מכיל לקחים משמעותיים לגבי היתכנותם של מעברי אנרגיה נקיים: הוא מראה שלמעבר חד וחלק למקורות אנרגיה חדשים אין למעשה תקדימים היסטוריים, ושעד כה אימוץ מקורות אנרגיה חדשים רק הגביר את התלות בכוחות הישנים.
קיים חשש, אם כן, שאנו מספרים לעצמנו סיפור אופטימי מדי של תנועה מכוח לכוח. לפי גרסה מקובלת ואופטימית זו, לפני העת החדשה האנושות התבססה על כוחות המים והרוח, ובעיקר על שרירי בעלי חיים. משטר אנרגיה פרה־מודרני זה הוחלף במהפכה התעשייתית בעידן הפחם. במאה ה–20 החלה הכלכלה העולמית להתבסס במקום פחם על נפט, ואילו כעת אנו צועדים בגאון לעידן פוסט־נפט, המתבסס על אנרגיות מתחדשות. אמנם, אם מתבוננים על מקורות האנרגיה השונים כעוגה סטטיסטית, ניתן להתבשם מכך שחלקו היחסי של הפחם יורד בעקביות, בעיקר במערב אירופה ובצפון אמריקה. אולם אם בוחנים את הסוגיה לא באופן יחסי אלא מוחלט, מתגלה שהאנושות שורפת יותר ויותר פחם, ושהשנים האחרונות דווקא התאפיינו בעלייה אבסולוטית בזיהום פחמי, בעיקר בהודו, בסין, ובשאר מזרח אסיה. מבעד לעיניים סביבתניות ואופטימיות פחות, המתעניינות יותר בכמויות של גזי חממה בסטרטוספירה ופחות בהישגים סטטיסטיים, מתברר שלמרות ההתפתחות בניצול אנרגיות לא־מזהמות, נותרנו תקועים עמוק בעידן הפחם.
למעשה, גם הכוחות שהפחם החליף כביכול במהפכה התעשייתית רק הלכו והתרבו. ניקח לדוגמה את המנוע העיקרי של התקופה הקדם־תעשייתית: חיות משא ומשק. לאורך המאה ה–19 הלך מספרן של החיות המבויתות הגדולות ועלה, וב–1900 הגיע ל–1.3 מיליארד. מאה שנה מאוחר יותר, כבר עלה מספרן ל–4.3 מיליארד. נסיקה זו חפפה לשינוי בתפקידן של החיות והפיכתן ממנוע (כבהמות משא) לדלק (כמזון). טכנולוגיות מוסקות־פחם כמו מכונות קרח ומכשירי קירור שאיפשרו שימור בשר חוללו שינוי גורף בתזונה העולמית, ואפילו בפיזיולוגיה של בעלי חיים ובני אדם, בקנה מידה שייצג קפיצה אבולוציונית. עולמנו, המבוסס על גידול תעשייתי של בעלי חיים לצורך אכילתם, נולד במאה ה–19, בעידן האימפריאלי. בשר ואימפריאליזם היו שלובים זה בזה עוד מתחילת המאה ה–16, כשהרצון להאט את התקלקלותו של בשר הניע התפשטות אירופית לאוקיינוס ההודי בחיפוש אחר גישה ישירה לתבלינים כפלפל, אגוז מוסקט והל, שנועדו להסוות את טעמו של המלח ששימש לשימור הבשר. מאוחר יותר, גם באוקיינוס האטלנטי היתה ההתפשטות האימפריאלית האירופית קשורה בבשר משומר של עדרי ביזונים שניצודו באופן תעשייתי באמריקה — התפשטות שהתרחבה בעזרת ספינות קיטור בריטיות ואמריקאיות במפרץ הדסון ובים הארקטי, עד לחיסול העדרים הללו בסוף המאה ה–19. באותן שנים, הניע סחר בריטי בבשר עם ניו זילנד, אוסטרליה וארגנטינה פיתוחים בטכנולוגיות קירור שהתבססו על מנועי קיטור. תמורות אלו הביאו ל"דמוקרטיזציה של הבשר", כלומר להפצת דיאטה קרניבורית למעמדות שקודם לכן כמעט שלא נהנו מחלבון מהחי.
הפצת הדיאטה החדשה כללה רכיב של עיצוב תודעה. בשנות ה–80 וה–90 של המאה ה–19, כשמשלוחי הבשר הקפוא הראשונים מעבר לים החלו להגיע לנמל לונדון, לוותה הגעת ספינות הקירור בקמפיינים אינטנסיביים בעיתונות ששיבחו את הבשר הקפוא. כיוון שנתחי בשר נעטפו בנייר עיתון, לעתים ניתן היה לקרוא חדשות אלו אפילו על גבי אומצה טרייה שנרכשה אצל הקצב. הקשר בין קיטור, דפוס ובשר קפוא ליווה את התפתחותן של טכנולוגיות קירור מאז ימיהן הראשונים: "אבי הקירור", המדפיס הסקוטי ג'יימס הריסון, גילה את עקרון הקירור באוסטרליה בזמן שניקה מכבש דפוס באמצעות אתר, והבחין שהנוזל הנדיף מקרר את המתכת. ב–1855 הוא בנה אב־טיפוס של מכונה שבאמצעות שריפת טון אחד של פחם יצרה 4–5 טון קרח ביום. הוא ייעד אותה לקרר בשר באקלימים טרופיים, וניבא שקירור כזה יהפוך לתהליך בסיסי לקיום האנושי. הנבואה הגשימה את עצמה: התהליך שיצר הריסון, וסמיכותו לשיח חדש שקידמה העיתונות, התפשט ברחבי העולם והפיץ תזונה בשרית למקומות ולשדרות חברתיות שלא היו מורגלים בה. בסוף המאה כבר קנתה לה הקטגוריה החדשה "תזונה" מעמד חשוב בניהול מדיניות ציבורית, בכלכלת הבית, ובהבנות חדשות של עולם העבודה והגוף האנושי. עקרונות התזונה הושתתו על הגישה הקלורית, שראתה מזון כדלק המסיק מנוע אנושי.
התמורה התזונתית הזאת לא הוגבלה למערב אירופה וצפון אמריקה. ספינות הקיטור שהביאו בשר לשווקי אירופה דרך תעלת סואץ עצרו לתדלוק בנמלי עדן, פורט סעיד ובתחנות תדלוק אחרות במזרח התיכון, והפיצו את בשורת הקרניבוריות ברחבי האזור. אמנם ברחבי האימפריה העות'מאנית אכלו בני האליטות הצבאיות בשר, אולם האיכרים טעמו בשר רק לעתים רחוקות. במצרים, למשל, התרחבה צריכת הבשר כאשר השליט הכריז על גיוס כללי ולראשונה חייב את האיכרים לשרת בצבא. אספקת בשר לצבא הפכה למטרה חשובה של מצרים המתחדשת והמתחמשת. בעשורים הבאים, כשטכנולוגיות קירור מוסקות בפחם הורידו מאוד את מחירי הבשר, הפך מזון זה לנחלת הכלל.
במרחבים אלו, הדמוקרטיזציה של הבשר יצרה שסעים, אך גם קואליציות בלתי־צפויות. צרכני בשר מצריים, למשל, הנגידו את עצמם לקרניבורים אירופאים ואמריקאים שאכלו פי שישה יותר בשר מהם. אלימות בין אנשים, טען מוהנדס גנדי, קשורה לאלימות נגד חיות. גנדי גילה את הקשר הזה כבר בהפלגתו הראשונה ללימודים באנגליה, ב–1888 בשעה שעבר בנמל עדן והצליח להתנגד ללחצי חבריו לספינת הקיטור לאכול בשר. גנדי לא היה צמחוני אדוק והתנסה באכילת בשר בהודו, אולם בהפלגה ללונדון הוא קיבל על עצמו ניסוי אישי: על רקע האמונה הרווחת שלא ניתן לעמוד במסע הקיטור ללא חיזוק הגוף בבשר, הוא החליט לדבוק בדיאטה צמחונית. הצלחתו לעמוד באתגר יצרה קישור חדש בין צמחונות לאג'נדה אנטי־אימפריאלית ואנטי־תעשייתית שגנדי המשיך לשכלל בשנים הבאות. להבדיל מהצמחונות המוכרת במערב, המבוססת על בחירה אינדיבידואלית, הצמחונות הגנדיאנית קשרה פציפיזם ואנטי־אימפריאליזם ברמה הקהילתית וחיברה הינדואים ומוסלמים. אכן, כתבי גנדי תורגמו בשנות ה–20 לערבית והופצו בקרב רפורמיסטים איסלאמיים במזרח התיכון ובתת־היבשת. אלו התפלמסו עמם, אך גם שאבו מהם השראה לבניית גשרים וקואליציות בין דתיות ובין־עדתיות. היום, כשצריכת בשר הפכה לגורם עיקרי להתחממות הגלובלית (מבחינה סביבתית עדיף להפוך לצמחוני מאשר לוותר על מכונית), הפוליטיזציה של הצמחונות שנולדה בעולם הקיטור עשויה להוות מקור השראה למהלכי צמצום פליטות בהווה.
ההיסטוריה של הפחם נמהלה גם בקורותיהם של מזונות ומשקאות נוספים. סחר הקפה בנמלי מוקה ועדן היה אחד מהמניעים להפוך ערים אלו לתחנות תדלוק בריטיות, וזאת כדי לספק את התאווה האירופית לחומרים מעוררים שיאריכו ימי עבודה וריכוז של פועלים ופקידים. סחר התה היה משמעותי אפילו יותר. מוצר זה, שהגיע מסין והודו, איפשר לפרולטריון הבריטי לעמול שעות רבות בעבודות מפרכות בפסי ייצור תעשייתיים. "מירוצי התה" של שנות ה–60 במאה ה–19, בין מפרשיות שנשאו תה מסין ללונדון, היו קו פרשת מים באימוץ ספינת הקיטור. כיוון שהתה מאבד מטריותו, ולפיכך ממחירו, ככל ששינועו מתארך, סחר התה היה קריטי להדגמת חשיבות מנועי עזר מוסקי פחם.
בעוד שחומרים מעוררים מהמזרח תמכו בתיעוש ואיפשרו לפרולטריון האירופי לתפעל מכונות בערנות, ספינות קיטור וכוחות אימפריאליים אירופיים סייעו להחדיר חומרים מטשטשים לסין, הודו ולמזרח התיכון. אלה סייעו לבריטים בתוכניות ההשתלטות העוינת שלהם, ובה בעת יצרו תדמית מנומנמת לאנשי המזרח. התאווה האירופית לתה סיני יצרה מאזן תשלומים שלילי, שרוקן את כספות האוצר הבריטי. כדי לאזן את הגירעון, השתמשו הבריטים בספינות קרב מוסקות בפחם כדי "לפתוח" את השוק הסיני לאופיום שיוצר בהודו ושונע לנמל קנטון על ידי חברות פרסיות, אמריקאיות, בריטיות ואף יהודיות — משפחת ששון הבגדדית היתה אחראית לנתח משמעותי מהסחר. בשיא הקמפיין הבריטי, אחד מכל עשרה סינים היה מכור לסם. בעוד שספינות מפרש לא יכלו להפליג במונסון, כדי לתחזק את ההתמכרות ברציפות נדרש מעבר לציי ספינות קיטור שהפליגו עמוסות אופיום לאורך השנה. דריסת הרגל הבריטית בשוק הסיני הניעה, בתורה, חתירה סינית לעצמאות כלכלית ופוליטית ובעיקר ל"עצמאות אנרגטית", והתנעה של מגזר מכרות הפחם הסיני. המאבק בהתמכרות לאופיום, יצר אם כן תלות מקומית חדשה — בפחם. תהליך דומה איפיין גם את הודו ומקומות נוספים שנמצאים כיום בראש טבלת המזהמים. חדירת כלכלת הפחם לדרום אסיה ומזרחה הם המורשת האימפריאלית של אותם הכוחות שמשתבחים כיום בגמילה מוצלחת מפחם.
כפי שמנועי קיטור לא העלימו את ההסתמכות על חיות אלא רק שינו את אופייה והעצימו אותה, גם אימוץ ספינות הקיטור לא בא במקום המפרשיות אלא לצדן. בדיוק כפי שהופעת הרכבת דירבנה את תנועת הסוסים באנגליה ואת שיירות הגמלים במצרים במקום להעלימן, כך הגדילו אוניות הקיטור הגדולות את מספר סירות המשוטים שפרקו והעמיסו את האוניות האלה בנמלים רדודים (כמו ביפו), ואת מספר המפרשיות ששינעו סחורות ונוסעים מנמלים מרכזיים לנמלים קטנים.
ההיסטוריה מחדדת שבמקום להניח שניתן לעבור באופן חלק ממשטר אנרגיה אחד למשנהו, כפי שעושים מדענים, מהנדסים ופוליטיקאים, יש להכיר בכך שכל העת עסקנו בהעשרה של סל הדלקים, והגברת השימוש באנרגיה במקום בגמילה. כמו כן, נראה שההתמכרות האנושית לפחם (ואחריו לנפט) אינה מטאפורה, וכי מדובר בתלות גופנית ממש בבשר, בחומרים משני תודעה, ובמערכות שמשנעות אותם ממקום למקום על פני הגלובוס. על מנת להתקדם לעולם דל־פליטות יש לגשת לאתגר בפיכחון ריאלי ולא באופטימיות א־היסטורית, ולהבין שהשינוי חייב לחבר בין רמת המקרו של הפקת אנרגיה, תחבורה גלובלית, תעשייה ומסחר, לבין רמת המיקרו, הממקמת את כלכלת הפחם בגוף ובתודעה.
ספרו של פרופ' און ברק, "Powering Empire: How Coal Made the Middle East and Sparked Global Carbonization ", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה