אנתרוטיוב

דני קפלן מסביר בריאיון לעומר בן שמחון על סוד קסמה של "האח הגדול", לכבוד עלייתה לאוויר של העונה החדשה בתוכנית.

—

דני קפלן, ראש המרכז ללימודי גבריות בתוכנית ללימודי מגדר ומרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, הסביר בריאיון לעומר בן שמחון על תפקידה של התוכנית "האח הגדול" ביצירת מועדון חברים, על יצירתה של שותפות סוד בין הצופים למשתתפים בתוכנית, ועל מקומו של השיח הטיפולי בה. הריאיון מבוסס על מאמרם קפלן ויוני קופר, Media Events: Mediated Public Intimacy on Toward an Interaction-Centered Approach to the Reality TV Show Big Brother, שפורסם בכתב העת Journal of Communication.

הריאיון התקיים כחלק משיתוף פעולה בין האגודה הסוציולוגית הישראלית למחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר.

להלן קטעים מהריאיון, לריאיון המלא ראו כאן.

—

מה יש בפורמט הזה שהופך כל עונה מחדש לתופעה חברתית?
דווקא הפורמט הספציפי הזה אין בו משימה מאוד ברורה […] בעצם מה שיש שם זה רק אינטראקציות חברתיות, כאילו בבית פרטי. זה באמת כאילו מאחורי הקלעים של היום-יום. וזה לב הרעיון בריאליטי בסופו של דבר. דווקא היכולת להציץ לדבר הזה היא זו שמשכה כל השנים את הקהלים השונים.

אתה מאמין באמת שמשתתפי הפורמט מהווים איזושהי מראה לחברה הישראלית, או שמדובר בהקצנה של המציאות?
זה גם וגם, זאת אומרת הם נבחרים בקפידה לפי כל מיני טייפקאסט שחלק ממנו זה העניין של ליצג קבוצות בחברה הישראלית […] עדיין עם כל מיני הטיות. […] אבל כמובן שכל הטייפקאסטינג הזה בא להקצין דברים. אנחנו רואים אנשים שמבחינה אישיותית די ברור שהם על הקצה […] ואם הם לא על הקצה, התוכנית הזו הופכת אותם על הקצה ומקצינה. ועוד יותר מזה העריכה שלא צריך לשכוח אותה, יש פה עריכה מאוד מאוד מהותית […] זה לא באמת האינטראקציות הבנאליות של היום-יום אלא הם מחפשים תמיד את הקצוות.

במחקר שלך התייחסת לתוכנית כסוג של מועדון חברתי שתורם ליצירת סולידריות, איך תוכנית ריאליטי מגיעה למצב שהיא נתפסת כמועדון חברתי?
הקהילה של המדינה המודרנית היא קהילה של זרים שנתפסים כסוג של חברים, ויש מנגנון שכל הזמן הופך זרים לחברים בצורה יום-יומית. בסיטואציה הספציפית הזו יש איזה 15-12 חבר'ה שמוגדרים כזרים […] שכמעט לא נפגשים אחד עם השני ביום-יום, וכופה עליהם […] להיות מכרים כי הם נמצאים באותו בית. ובית אמור לשקף כמובן קרבה ומשפחה וחברים. […] כל מועדון חברים לוקח זרים והופך אותם לחברים, בזה הוא שונה מקהילות מסורתיות. ולכן בעיניי זה תפס את האישיו המרכזי של לאום.

במסגרת אותו מועדון חברים, מה אתה יכול להגיד על הקשר שנרקם בין הצופה למשתתף דווקא?
[…] קודם כול האנשים שנמצאים על המסך נמצאים שם בשבילנו, מנסים להשיג את אהדת הקהל שלנו […] יש טקס שבו אנחנו מצביעים להם, יש כאלה שבאמת השוו את זה לטקס של בחירות בדמוקרטיה. […] וגם מעבר לזה אנחנו כצופים כל הזמן מרגישים מעורבים. […] זה מומחש ומומחז בתפאורה שנקראת חדר האח הגדול, למעשה תא הווידוי של הפסיכולוג או הכומר. […] זה לא תא וידוי שבו המועמד מדבר ושופך את ליבו רק לבמאי התוכנית, "האח הגדול" […] הוא כמובן מדבר אלינו. […] הוא בוחר לספר לכם את המשהו האישי הזה שהוא לא סיפר בבית. […] כל התהליך הזה הוא שותפות סוד. אני משתמש במושג "אינטימיות פומבית", ויש שם כל מיני מנגנונים שנותנים לנו תחושה שאנחנו עכשיו קרובים למשתתף יותר מאשר היינו לפני כמה פרקים. והחוויה הזו היא חוויה של התקרבות, לא רק בגלל התכנים שהוא משתף איתנו אלא גם בגלל הצורה שהוא בוחר לשתף את זה.

מנקודת המבט שלך כמרצה ללימודי מגדר, מה אתה חושב על ייצוגים של נשים בתוכניות הזאת לעומת גברים?
אז כמו שאמרנו קודם, יש כאן ניסיון קודם כול לייצג מגוון בחברה הישראלית, ובראש ובראשונה פחות או יותר מספר שווה של גברים ונשים. […] התכנים הם של היום-יום, אבל באמת יש כאן משהו משותף אחד כללי וזה שיח טיפולי. בעצם הציפייה היא שכל המתמודדים והמתמודדות ישתפו ברגשות. […] ברמה הסטריאוטיפית כל ההתנהלות הזאת יותר מזוהה דווקא עם נשים. […] אני רואה את זה כזירה יותר ניטרלית שבה מצופה גם מנשים אבל גם מגברים בעצם להיכנס לסוג הזה של אתגר ובעצם זו הדרך שלהם להתקדם בתוכנית. רק מי שעובר כאותנטי ומי שמשתף ושופך את ליבו ומי שמראה כמה הוא קורבן, זה פחות או יותר התכנים של ההצלחה בתוכנית וזה גם פחות או יותר התכנים של שיח טיפולי.

לריאיון המלא