אנתרופולוגיה לשבת

עינת זמבל ואורנה ששון-לוי במאמר שפורסם בכתב העת סוציולוגיה ישראלית, מנתחות את פעולתם הפוליטית היום-יומית של ישראלים הבוחרים בחיי פשטות מרצון משיקולים סביבתיים והומניים. זמבל וששון-לוי מראות כיצד למרות הרצון להתחבר ל׳מקומיות׳, הבוחרים בפשטות מודאגים יותר מסוגיות פולטיות גלובליות ומתעלמים מסוגיות מקומיות ישראליות

"Think Global – Act Local" היא אחת הסיסמאות הבולטות בעולם האקטיביזם הסביבתני, והיא משמשת כיום קריאה לפעולה עבור סביבתנים ברחבי העולם. אך איך סביבתנים מפרשים את הסיסמה הזו וכיצד הם פועלים לאורה הלכה למעשה?

מאמרן החדש של עינת זמבל ואורנה ששון-לוי מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן עוסק בשאלה זו, ומתמקד בניתוח פעולתם הפוליטית היום-יומית של ישראלים הבוחרים בחיי פשטות מרצון משיקולים סביבתיים והומניים.

במאמר מקומיות לא מקומית: אתגרים וסתירות בפוליטיקה האלטרנטיבית של הבוחרים בחיי פשטות בישראל שהתפרסם בגיליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית, זמבל וששון-לוי מציעות פרספקטיבה מרחבית לניתוח הסתירות והמורכבות שעומדים בבסיס הפעולה הפוליטית של הבוחרים בחיי פשטות.

פשטות מרצון היא אורח חיים שהבוחרים בו מבקשים לצמצם ככל האפשר את הצריכה שלהם, לעיתים עד כדי הימנעות מוחלטת מכל פעולה כלכלית שהיא. ישנן סיבות שונות לאימוץ של אורח חיים זה ודרכים שונות לקיימו, אך המחקר התמקד בקבוצה של אנשים שמקיימים אורח חיים אדוק המבוסס על עקרונות הקיימוּת, ומקיימים החלטות נוקשות לגבי צריכה יום-יומית ובעיקר והימנעות ממנה.

הנחת המוצא של המאמר היא שצריכה היא עניין פוליטי, והיא נעשית במטרה לשנות את פרקטיקות הפעולה של ארגונים או של השוק. הנחה זאת מתבססת, בין היתר, על טענותיו של הסוציולוג אולריך בק על פוליטיקה שמתרחשת במרחבים לא מסורתיים (סב-פוליטיקה). בק, שכינה את החברה של ימינו "חברת הסיכון", טען שאי-האמון שרוחשים אנשים רבים בתקופה זו לפוליטיקה המסורתית מוביל אותם  לחפש אחר דרכים פרטיות ויצירתיות לשינוי פוליטי. כך גם הבוחרים בחיי פשטות מבקשים להשפיע על המציאות הסביבתית, הכלכלית והחברתית באמצעות הימנעות מצריכה ופרקטיקות סביבתניות שונות.

על מנת להבין את הפוליטיקה של הבוחרים בחיי פשטות, זמבל וששון-לוי מנתחות את תפיסותיהם ופעולותיהם של הבוחרים בחיי פשטות בשלוש רמות של מרחב: העולם, הסביבה המקומית והבית:

ברמה העולמית, הנושאים המטרידים את הבוחרים בחיי פשטות הם נושאים פוסט-מטריאליים כגון זיהום הסביבה, האוויר והקרקעות, האוקיינוסים ומקורות המים, אובדן מגוון המינים, פיצוץ אוכלוסין וניצול עובדים ברחבי העולם, ובמיוחד בעולם השלישי. כל אלו אינם מוגבלם לגבולות של מדינה ספציפית, ולעיתים קרובות אי אפשר לאמוד את היקפם במדויק או להציע להם פתרון מיידי. העולם, אפוא, הוא מושא דאגותיהם של הבוחרים בפשטות. המחשבה עליו מזינה את המוטיבציה שלהם לפעולה, וכחלק מהאידאולוגיה הסביבתנית הם תופסים את עצמם כבעלי אחריות גלובלית. עם זאת, בשל אותה אידיאולוגיה הם גם מבקשים להימנע מטיסות ברחבי העולם, המעצימות את זיהום הדלק הסילוני, ועל כן הם מקורקעים למקום אחד ופועלים למעשה בעיקר במרחב הביתי.

הבית, כך מראות זמבל וששון-לוי במאמר, הוא המקום שבו הפוליטיקה של הבוחרים בפשטות מיושמת בפועל דרך דפוסי צריכה ואי צריכה ביתיים – מִחזור, מִחדוש, בחירות אקולוגיות בנושאי חינוך, קניית בגדים ועיצוב הבית, גידול גינת ירק וכן הלאה. בנוסף הם מבקשים להציג את הבית שלהם כמעין חלון ראווה לחיים הפשוטים, על מנת לשכנע גם אחרים לפעול כך באמצעות דוגמה אישית. כך הם עשו גם במהלך הראיונות שנערכו לטובת המחקר, שכמעט כולם התקיימו בבתיהם של המרואיינים. הצגת הבית מתוארת במאמר כפרקטיקה פוליטית בפני עצמה.

אך הטענה המרכזית במאמר מתמקדת ברמת הביניים, היא הרמה המקומית. זמבל וששון-לוי מראות כי המקומיות היא ערך נעלה עבור הבוחרים בחיי פשטות. כסביבתנים הם מעדיפים דפוסי צריכה מקומיים שמפחיתים את טביעת הרגל הפחמנית של האדם על סביבתו, ויש בה גם היבטים אנטי-קפיטליסטיים וקהילתיים, למשל העדפה להשאיר את כספם בקהילה המקומית.

עם זאת, החוקרות מצאו כי הבוחרים בחיי פשטות בישראל תופסים את המרחב המקומי כבעל ערך סביבתני טהור, ותוך כדי כך מתעלמים מסוגיות פוליטיות, אתניות, מגדריות ולאומיות שעולות בסביבה המקומית. הן מסבירות שכאשר הבית הוא המוקד של העשייה הפוליטית, המקום הקונקרטי שהוא נמצא בו מאבד מחשיבותו עבור הבוחרים בפשטות. מבחינתם המקומיות היא "כל מה שנמצא במרחק מצומצם מהבית". כלומר, הבית הוא הציר שמגדיר את הרמה המקומית ומסמן את גבולותיה הגאוגרפיים והרעיוניים. למעשה, מקומיות זו יכולה מבחינתם להתקיים בכל מקום שהוא – ישראל, אוסטרליה או ארצות הברית. אף כי המקומיות בפני עצמה חשובה בסב-פוליטיקה הסביבתנית, החוקרות טוענות שהמכוּונות של הבוחרים בפשטות לתיקון עולם גלובלי, ובה בעת לפעולה פוליטית ביתית, מנטרלת את המשמעות הקונקרטית של המקום. על כן הם אינם עוסקים בנושאים פוליטיים מקומיים לישראל ובסוגיות כמו אי-שוויון מעמדי, אתני, מגדרי או לאומי, ואינם רואים בהם בעיות הדורשות תיקון. אי-שוויון חברתי ומעמדי מעסיק אותם בעיקר בהקשר הגלובלי, ולא בהקשרו הישראלי. כך למשל הם מוטרדים מתנאי העסקתם של עובדים בסדנאות יזע בסין, אך לא עוסקים בתנאי העסקה של עובדים בישראל. לכן הכותבות כינו את תפיסת המקומיות של הבוחרים בפשטות "מקומיות לא מקומית".

המקרה של הבוחרים בפשטות מרתק, כך מסבירות החוקרות, דווקא משום שהם מבקשים לחזור למקומיות, אלא שזו מקומיות מסונתזת – מחד גיסא היא מקומית מאוד, ומאידך גיסא היא פאן-עולמית. אך בסופו של דבר היא נותרת כערך סביבתני בלבד, והפרקטיקות המקומיות שלהם מתמקדות בעיקר בדפוסי צריכה ביתיים תוך התעלמות מפנים רבות של הפוליטיקה המקומית. הכותבות מסכמות בטענה שהדאגה העולמית של הבוחרים בפשטות והתעלמותם מסוגיות מקומיות ישראליות לא מלמדת על חוסר עניין פוליטי, אלא היא מהווה  ביטוי להפרטה של הפוליטי, לנסיגה מהפוליטיקה הקונבנציונלית ולבחירה במרחבים לא שגרתיים לעשייה פוליטית. אין כאן דחייה של החיים הפוליטיים אלא שינוי בדרכים ובאתרים שאזרחים בוחרים לפעול בהם בעידן של גלובליזציה ניאו-ליברלית.

זמבל וששון-לוי משתפות שסיימו לכתוב את המאמר עם התפרצות הקורונה בעולם, ומציעות לחשוב על מסגרת הניתוח המרחבית ועל המושג "מקומיות לא מקומית" בהקשר לתקופה זו. מצד אחד התפרצותו והתפשטותו של הנגיף הואצה בשל הגלובליזציה, וכך הוא הפך במהירות לבעיה גלובלית; אך מצד שני, לאור התלות של האזרחים במשאבי מערכת הבריאות ומדינת הרווחה המקומית, ההתמודדות עם המגפה מתקיימת בפועל ברמה המקומית הקונקרטית. כמו כן, דפוסי ההרס הלא-שוויוניים של הנגיף בכל מדינה מנכיחים סוגיות פוליטיות מקומיות של אי-שוויון בין קבוצות אתניות, מגדריות ומעמדיות. ניתוח מרחבי כמו זה שהציגו זמבל וששון-לוי יכול לסייע בהבנת ההיבטים החברתיים של אסונות גלובליים, ובעיקר לתרום לניתוח הפוליטיקה של התמודדות עם אסון ברמת היחיד, ברמה הביתית וברמה המקומית הממוסדת והאלטרנטיבית.

Photo by Gaelle Marcel on Unsplash