הורות מקראית

אריאל כנפו בוחן בפרשת וירא שלושה סיפורים של יחסי אבות לילדיהם ומשווה זאת ליחסים בין אמהות לילדיהם ותאוריות אבולוציוניות המנסות להסביר זאת

פרשת וירא מעמידה בפנינו שלושה מקרים שלכאורה אינם קשורים ביניהם, אבל כולם מעלים את השאלה של היחס של אבות מקראיים לילדיהם. המקרה הראשון מתאר את לוט, אחיינו של אברהם, כאשר הוא מארח את המלאכים בביתו. "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם." ידיעה במובן המקראי המיני. תגובתו של לוט לא פחות ממדהימה: "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ. אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר. כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי". לפחות לפי פשט המקרא לוט עוד לא ידע שמדובר במלאכים – סתם אורחים. וכדי להגן עליהם, הוא מוכן להוציא את בנותיו להאנס על ידי האספסוף.

המקרה השני מתאר את תגובתו של אברהם לתלונותיה של שרה על ישמעאל שהיה "מְצַחֵק" (לפי הפרשנים, אולי הכוונה לפעילות מינית או עבודת אלילים). שרה דורשת מאברהם " גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". אברהם מתנגד לרעיון, "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" אך האל מורה לו לעשות כדבר שרה, כי "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", והוא משלח את הגר וישמעאל למדבר.

גם בעולם המודרני הורים נאלצים לפעמים לבצע העדפה של אחד הילדים על פני האחרים (גם אם לא בהחלטה נוראית כמו "בחירתה של סופי"). בסין של מאו אולצו ההורים לשלוח את ילדיהם לכפר לתקופה מוגבלת. במקרה של תאומים הבחירה היתה אולי קשה במיוחד. מחקר שערכו הכלכלנים לי, רוזנצוויג וז'נג על ההחלטות של הורים הראה שההורים נטו יותר להעדיף את התאום המוכשר יותר, ולהשאיר אותו איתם בעיר. מצד שני, הם העבירו יותר כסף לילד שנשלח לכפר (למרות שבכפר הרוויחו יותר).  כמו אברהם לפניהם, חשו ההורים (לדעת הכלכלנים) אשמה על הויתור על נוכחות אחד מילדיהם.

המקרה השלישי הוא הארכיטיפ של הקרבת הורים את ילדיהם. "קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים". באופן מעניין, אברהם לא מביע התנגדות. אותו אברהם שהתנגד בתחילה לגירוש ישמעאל, אותו אברהם שהעז להתמקח עם האל על גורלה של סדום וכמה צדיקים יספיקו כדי להציל אותה, לא עונה. אלא "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ. וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים". אמונתו של אברהם כה חזקה שהוא אינו מתמודד ישירות עם האפשרות שאותו יצחק, שנועד להיות היורש שלו לפי האל בעצמו, הוא הילד שהוא מצטווה להקריב.

בעוד ספר בראשית, והמקרא ככלל, מלא בדוגמאות של נשים עקרות שמייחלות לילד, פחות מסופר לנו על החשיבות של הילדים לאבותיהם. האם מקרה הוא ששלושת המקרים שתיארתי מייצגים התנהגות של אבות, ולא של אמהות? תיאוריות אבולוציוניות הדגישו את התפקידים השונים של המינים השונים  בהורות – במין האנושי, הגבר יכול להשקיע פחות בהורות של ילד ספציפי בשל היכולת שלו להביא ילדים מיותר מאשה אחת. לעומת זאת, האשה משקיעה את המקסימום בילד שלה מפני שמספר הילדים  הפוטנציאלי שלה מוגבל. התיאור של ההורות במקרא מתאים ללוגיקה הזו. בניגוד לאשה, הגבר המקראי יכול היה להביא ילדים מיותר מאשה אחת, ולכן נראה שפחות הוטרד מנושא העקרות (ראו תגובתו הקשה של יעקב לרחל העקרה, שדיברנו עליה באחד הטורים הקודמים). בטור קודם כתבתי על הערך שהורים מיחסים לילדיהם – יתכן והמשמעות השונה של הורות לאבות ואמהות מתבטאת גם במקרים הקיצוניים של "וירא".

האב המקראי מתואר בעיקר כתועלתני, כשהילד מוצג כיורש וממשיך, ופחות כבעל חשיבות בפני עצמו. יש בהחלט אהבה אבהית במקרא – אבל היא יכולה להיות סלקטיבית. מכל בניו, רק על יוסף נאמר שיעקב אהב אותו. מצד שני, אהבה זו כה עזה, שהאל מעמיד אותה במבחן האולטימטיבי ודורש מאברהם להעלות לעולה "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ".

בתמונה, היצירה "עקידת יצחק" מאת Hai Knafo  שעשויה כולה מפירורי צבע שנפלו מקירותיה של כנסיה בניו יורק… מהסדרה sacred debris