מאמרי אורח

לציון יום הזכרון לרצח רבין מתמקד ינון גוטל-קליין – דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות – דווקא במדריכי הסיורים ומובילי הקבוצות אשר עורכים סיורים לקבר רבין, ודרכם משרטט את גבולות הזכרון, הלאום והמרחב. האם, בעקבות הקורונה, גם הדרך בה אנחנו זוכרים תשתנה?

ההנצחה, כביטוי של הזיכרון הקולקטיבי, היא מנדבכיה העיקריים של הדת האזרחית. לצד נוכחותה המופגנת בחיי היומיום ובלוח השנה, היא מתכנסת לידי זיכוך במרחבי הזיכרון המקודשים לחברה, ובמיוחד באלה הפיזיים. בישראל, שהמוות הפך להיות בה יסוד מארגן, מרחבי המתים – בתי הקברות – הם בעלי משמעות דרמטית בחברות האזרחי. כך, אם להתבונן דרך הקשרי השעה, בעוד שהנצחתו של רה"מ יצחק רבין נוכחת בחקיקה, במדיה המסורתיים והחדשים, בלוח השנה, במוסדות החינוך וכן ברחובות ובאנדרטאות השונות – בהן זו שבכיכר הנקראת על שמו; קשה שלא לתת את דעתנו על הפונקציה החברתית והאזרחית אותה ממלאת חלקת הקבר של בני הזוג רבין בהר הרצל. מרחבים אלה, ובהם חלקת הקבר, נחקרו כמובן בעבר, בעיקר בשנים הסמוכות לרצח ראש הממשלה, אך בהתבסס על ממצאים ראשוניים ממחקר אותו אני עורך בשנים האחרונות ומתמקד במבעים סוציולוגיים ותקשורתיים של קונצנזוס ורב-קוליות בבתי עלמין פנתאוניים בישראל, אני סבור שיתכן שמגיפת הקורונה תחולל תפנית עתידית באופי הזיכרון של יצחק רבין.

חלקת גדולי האומה אשר בפסגתו של הר הזיכרון הלאומי, היא ממוקדי העלייה לרגל המתויירים בישראל. על אף המספר הקטן (יחסית לפוטנציאל, כפי שיפורט בהמשך) של הקבורים בה, הפכה החלקה למעין תחנת חובה לביקור במהלך מסלול החיים של קהילות ומגזרים רבים, שלא לומר רובה של החברה הישראלית. כשנצרף לכך את תיירות החוץ, ובוודאי את זו היהודית, נמצב את חלקת גדולי האומה כאחד המרחבים הישראליים המרכזיים ביותר.

מרחבי זיכרון והנצחה בכלל, ואלה הלאומיים בפרט, לרוב יתוכננו כטקסטים סגורים שיתווכו מסרים באופן בולט וישאירו כמה שפחות מקום לפרשנות, על מנת להימנע מגוון חתרני שיערער את גבולות הגזרה של הסיפור הלאומי. יחד עם זאת, כפי שהוצג, ולא בפעם הראשונה, לאורכו של הגיליון המיוחד של כתב העת Ethnologia Europea אשר נערך על ידי ג'קי פלדמן וג'ונתן סקינר, וכן במחקרים רבים בתחום תיירות הזיכרון והמורשת, ברור לכל שלא ניתן להתעלם מתפקידם המרכזי של מדריכי תיירות פנים וחוץ בתיווך מסרים. לפיכך, ניתוח מלאכתם של מדריכי הסיורים ומובילי הקבוצות באותם "Les Lieux de mémoire" הופך להיות הכרחי בהבנה הסוציולוגית של קווי המתאר של האומה כפי שמשורטטים ונתפסים על ידי החברה, כנמען, במרחב הזיכרון עצמו.

תצפיות על קבוצות מסיירות, וראיונות עם מדריכי תיירות הן חוויות מרתקות, ועל אחת כמה וכמה באווירה הייחודית של בית הקברות הלאומי. לבתי עלמין יש ניחוח הטרוטופי משלהם, ולכן, ואפילו באלה בעלי הגוון הפוליטי, ניתן לראות כי המרחב כמעט שלא מייצר לקונפליקט הזדמנות למצוא את מקומו המופגן. בהיות בתי העלמין הפנתאוניים מרחב לעלייה לרגל ולצליינות אזרחית, דומה שהקומוניטס הטרנרי נוכח ומשפיע. סולידריות היא מילה שעולה לא פעם בסיורים, ועל פי רוב היא נעדרת את דוק הציניות שהחוויה הישראלית נוטה להעניק לה במרחבים אחרים.

אם נשוב לענייני דיומא, כשקבוצות מגיעות בסיורן לחלקת הקבר של רבין מחכה להן הפתעה בעלת גוון רכילותי. מדריכי טיולים רבים בהר הרצל מספרים על שמועה שטוענת כי רבין ביקש להיקבר לצד חייליו בבית העלמין של הפלמ"ח בקריית ענבים. לפי שמועה זו, משפחת רבין, בהתייעצות עם מחליפו בתפקיד ראש הממשלה והנשיא לימים שמעון פרס, קבעו כי הצוואה תופר, וכי קברו יוצב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל משום שזה בית העלמין הממלכתי אשר בו מעוצב הזיכרון הלאומי. כך ובאמצעים נוספים שהציגה ויניצקי-סרוסי במחקרה, ביקשו בני המשפחה ומחנה השמאל ליצור זיכרון משמעותי לרבין כמייצג מחנה השלום ולדמוקרטיה אשר צריכה להציב את הגבולות והאפשרויות לביטוי פוליטי לגיטימי.

אין זה חדש, אמירה ערכית, פוליטית ואישית באמצעות בחירת מקום הקבורה נעשתה כבר בעבר, ובוודאי בישראל. יתירה מזאת, רבים מבין אלה שהתאפשר להם להיקבר בחלקת גדולי האומה – נשיאי המדינה, ראשי ממשלה ויושבי ראש הכנסת – בחרו שלא לעשות כן משיקולים שונים. דוד בן גוריון בחר להיקבר בנגב – מקום מושבו בערוב ימיו אשר אליו הוא קיווה להעלות תושבים רבים; חיים ויצמן ואפרים קציר – המדענים – נקברו בעיר בה שוכן מכון המחקר המדעי היקר ללבם – רחובות; מנחם בגין נקבר לצד עולי הגרדום פיינשטיין וברזני; אריאל שרון, משה שרת ועזר ויצמן נטמנו לצד יקיריהם וקרובי משפחתם; יצחק בן-צבי בחר להיקבר כאחד העם בבית העלמין בהר המנוחות ועוד.

באופן מעט מפתיע, אבל הולם את האמור לעיל אודות הנופך הקונצנזואלי של בית עלמין לאומי, מדריכי הטיולים בחלקת גדולי האומה אינם מותחים ביקורת ולא מאפשרים תשתית לדיון בכוחה של משפחה ומדינה בשינוי רצונו של הנפטר. הדברים נכונים גם לעניין דיון בשזירה הבלתי ניתנת לפרימה במקרים מסוימים – בין משפחה ואומה, ובין הנצחה אישית ללאומית, אשר במקרה של רבין, באופן כמעט ייחודי, שתיהן נוטות להיות פוליטיות יותר ויותר לאורך השנים.

למעשה, מבחינה מתודית, ניכר שמטרת השמועה היא אך ורק להפוך את המובן מאליו עבור התייר למשהו שאינו מובן מאליו. על פניו אין פליאה על כך שרבין קבור בחלקת גדולי האומה, שהרי זה החוק והנוהג, אך הסיפור על רצונו להיקבר במקום אחר הופך את התופעה לייחודית וחריגה, כזו שתהפוך את הסיפור למוצלח. לכן, ניתן לראות שוב ושוב כי כשמדריכי תיירים מובילים קבוצות באתר עם ניחוח קונצנזואלי, כבית עלמין פנתאוני, הם תרים אחר הדרך לאתר ולהנכיח את החריג וליצור עניין. לכאורה נסיבות מותו של רבין אמורות להיות חריגות מספיק, אך נראה שלעתים אין זה כך, ועל המדריכים להוסיף אלמנט פיקנטי נוסף.

יחד עם זאת, לעתים משיקולים אידיאולוגיים ולעתים משיקולי פרנסה עתידית, הם עושים זאת לרוב באופן שאינו חתרני, ובלי לפרוץ את גבולות הגזרה של הסיפור הלאומי המקובל להבנתם, גבולות שעושים רושם כידועים ומוסכמים לדידם, גם אם בשתיקה.

חריג נוסף בנוגע לחלקת הקבר של יצחק ולאה רבין, אשר לא ניתן לחמוק ממנו, הוא המצבה. תצפיות על סיורי קבוצות בהר הרצל מעלות כי המדיום השולט בחלקת גדולי האומה – זה שמתווך מסר בצורה הברורה ביותר – הוא מדיום המצבה, וליתר דיוק המצבה האחידה. כלל המצבות בחלקת גדולי האומה מעוצבות בצורה זהה: הן מרובעות, שחורות ושוכבות. מדריכים ומדריכות חוזרים פעם אחר פעם על מנטרת השוויון. לטענתם, הבחירה במדיום הספציפי מייצרת מסר לפיו יש  שוויון בין גדולי האומה, ושעצם התרומה למדינה והנשיאה בתפקיד ממלכתי יש בהן כדי שתעמודנה בפני עצמן, ועל כן חשוב שלא תיווצר שונות שעלולה לגרור עמה גם היררכיה בין גדולי האומה השונים. כמובן שמסר השוויון הנובע מאחידות המצבה מלווה את המדריכים והמדריכות גם בשעה שהסיורים עוברים בחלקה הצבאית בהר הרצל, כך שהדברים שזורים זה בזה לאמירה פשוטה, שגם נחקרה לא אחת, לפיה המצבה האחידה משרתת מסר של שוויון בפני מדינת ישראל והחברה הישראלית. לעומת זאת, בשל חשיבותו של מסר השוויון והדומיננטיות של המצבה האחידה, תשומת לב מיוחדת ניתנת לחריגה מהמדיום המוכר, במצבתם של בני הזוג רבין.

בבחירת העיצוב של חלקת הקבר של רבין נעשתה בחירה מודעת שמטרתה לעצב את הזיכרון הלאומי וליצור אמירה ציבורית, תוך שימוש מובהק בחומר כך שיתווך מסר שונה מהמסר המתֻוָך על ידי מדיום המצבה האחידה בחלקת גדולי האומה. מצבותיהם של יצחק ולאה רבין, בניגוד ליתר חלקות הקברים בחלקת גדולי האומה, עוצבו על ידי האדריכל משה ספדי בצורה בולטת ודומיננטית. על קבריהם של הזוג רבין ניצבות ועומדות שתי מצבות גדולות וזקופות, העשויות אבן בזלת שחורה ואבן גיר לבנה, אשר משלימות אחת את השנייה למעין חצי עיגול. עד כאן הדברים מצד המוען – המדינה. מצד הנמענים והמתווכים – קבוצות תיירות ומדריכים – למעשה מדובר בנוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה. אין מדריך שלא יתייחס, ואם יהין – אין קבוצה שלא תשאל על שונותה של המצבה. לרוב, התשובות יכללו התייחסות למעגל החיים של רבין – אשר לא הושלם, למאפייניה המורכבים והמנוגדים של החברה הישראלית, ולגבולות המותר והאסור של מחאה פוליטית.

גם במקרה זה, ועל אף שיש בקבוצות המתיירות מי שמותחים ומותחות ביקורת על המצבה החריגה, לרוב לא מושמעת מצד המדריכים והמדריכות ביקורת או מתן מצע ומקום לדיון אודות הבחירה להציב במרכז את הפצעים הלאומיים ומה שיש ללמוד מהם באופן שמחריג את חלקת הקבר וגובר על הנכחת ערך השוויון בחלקת גדולי האומה.

בנוסף לבחירה בשינוי של המצבה האחידה אשר כאמור יוצרת בסיס מחייב לדיון בייחודיותן של נסיבות מותו ובהשלכותיהן על החברה הישראלית, אלמנט נוסף ומפתיע נתן את אותותיו בחלקת גדולי האומה עד לשיפוץ הנרחב אשר מתקיים בשנים אלה ממש. לצד ומעל חלקת הקבר של בני הזוג רבין ניצבו עד לאחרונה מצלמות אבטחה במיקום בולט וניכר לכל.מצלמות אבטחה אלה הוצבו מלכתחילה במטרה למנוע את חילול קברו של רבין, דבר שבעבר אירע לא פעם ולא פעמיים. ברם, מרתק לראות שכיום המצלמות הללו משמשות בתפקוד אחר לחלוטין. ראיונות מעלים כי מרבית המדריכים סבורים שהמצלמות אינן פעילות מזה זמן רב, הן משום שבשנים האחרונות לא אירעו מקרים שהצריכו את פעולתן והן משום שיש מצלמות אחרות, חדישות יותר, במקומות אחרים במרחב. יחד עם זאת, המצלמות עדיין מוצאות את מקומן בצורה בולטת במערכי ההדרכה ובהדרכות עצמן, משום שהן מהוות – כך נטען – עדות מוחשית בשטח לשסע הקיים בחברה הישראלית, שסע יומיומי שמצריך את קיומן של מצלמות אבטחה מעל לקברו של ראש ממשלת ישראל אשר נרצח בידי אזרח יהודי. לפיכך, המצלמה – מדיום ידוע ומוכר בתפקודו הקלאסי של תיווך טקסט מצולם למרחב מרוחק, הופכת למדיום שמתווך מסר בעצם קיומו במרחב הציבורי, גם כשהיא מנותקת וכבויה.

מושג ה"זמינויות" (affordances), אשר נהגה על ידי הפסיכולוג האקולוגי ג'יימס גיבסון והותאם לשדה הטכנולוגי על ידי הסוציולוג איאן האצ'בי מאפשר אף הוא להבין במקרה זה את מקום הטכנולוגיות והמדיום המטריאלי הספציפי של המצלמות בתיווכם של מסרים שונים. משמעות המושג, היא הטענה שלטכנולוגיות קיימות יש שימושים מסוג אחד עבור אנשים מסוימים ושימושים שונים עבור אנשים אחרים. דהיינו, ישנם מקרים בהם אותה הטכנולוגיה מאפשרת שימושים שונים עבור אותם האנשים, כשלכל אחד מהם הבחירה איזה שימוש ואיזה אופן ישרת אותו באותו הרגע. אשר על כן, כאמור, ניתן לומר כי למצלמות האבטחה במקרה דנן יש שימוש ספציפי עבור אנשים בתפקיד מסוים – אבטחה, תצפית, תיעוד וכדומה, ושימוש אחר לחלוטין עבור אנשים בתפקידים אחרים – שימוש מתודי, פלקטי כמעט, לתיווך מעניין של מסרים ואידיאולוגיות.

היעדר המצע לערעור המוסכמות עולה בדוגמא זו על קודמותיה, שכן במקרה זה נעשה שימוש בחפץ איזוטרי, בוודאי בקונטקסט של בית העלמין, וזאת על מנת לרתום אותו לתיווך המסרים שמקובל בקרב המדריכים שתפקידם להפיץ לצד חלקת הקבר של רבין.

לסיכום, ניכר כי המרחב משחק תפקיד משמעותי ביותר בתשתית שהוא מאפשר, ולפעמים מכריח, לסיפור הלאומי שמתווך על ידי מדריכי ומדריכות קבוצות תיירות פנים וחוץ. לעתים המרחב מספק טקסט פתוח, בו המדריך אדון לפרשנותו, ואפילו מותיר מקום לפרשנותה של הקבוצה, ולעתים הטקסט סגור. חלקת גדולי האומה, ובראשה המטאפורי קברו של יצחק רבין, הוא לכאורה טקסט ביניים שהפך על ידי המתווכים והנמענים לסגור בפועל. אכן, מדריכים מפרשים בדרכם את החלקה, את המצבה, את האלמנטים סביבה, אך נדירות הפעמים שזה ייעשה באופן חתרני, מתנגד להנצחה, או אפילו כזה שמייצר דיאלוג שחורג מגבולות פועלו של רבין ומאתגר את הנצחתו. דהיינו, יתכנו דיונים, ויכוחים, והתנגדויות למעשיו של יצחק רבין ולדמותו הפוליטית או הצבאית, אך דיונים על עצם ההנצחה ואופיה אינם נשמעים בגלוי ברוב המקרים. במובן הזה, ניתן לטעון שמוסדות המדינה, ויש שיוסיפו את משפחת רבין, הצליחו לממש את כוונתם.

עם זאת, יתכן שהשנה האחרונה, בה השלכות הקורונה הפחיתו באופן ניכר את יוקרתו של המרחב הפיזי, תפגע אנושות בשרידותו של הזיכרון הקונצנזואלי שאותו ניסו לייצר. הנצחתו של יצחק רבין במרחבים השונים נותחה בעבר, וניכר כי הקונצנזוס רחוק ממנה וכי יש לאופי ההנצחה ממד זהותי-קהילתי מובהק. למעשה, כפי שתואר לעיל, המרחב הפיזי של חלקת הקבר נותר היחיד אשר ניתן היה לצפות בו בקונצנזוס יחסי באשר למאפייני ההנצחה עצמה. אך כשהקלפים ההנצחתיים ליצירת קונצנזוס מושקעים במרחב אחד, כל טלטלה בו עלולה להוריד לטימיון את המאמצים ואת זיכרון.

בסופו של יום, עולם ההנצחה אשר מבוסס ברובו המוחלט על הזמן והמרחב, עורער באופן עמוק ביותר בימי המגיפה, שאחריתם מי ישורנו. יתר על כן, סיורים בהר הרצל בכלל ובחלקת גדולי האומה בפרט, שצריכים היו לשחק תפקיד מרכזי בכל וריאציה של תיירות בעת הזו ובוודאי בזו החינוכית – בהיותם באוויר הפתוח, לא מתאפשרים בגרסתם הרגילה בשל השיפוץ הנרחב בחלקת גדולי האומה. הצליינות – בגרסתה הדתית והאזרחית – עוד מחפשת ותצטרך למצוא את דרכה המקוונת, וכשזו תתגבש, מרתק יהיה לבחון את תפקידם של המתווכים, ואם נרצה – את חופש הפעולה בו ינקטו, אולי, כשמשא המרחב הפיזי של בית העלמין הלאומי לא יהיה כה כבד על כתפיהם.

עוד על ינון גוטל-קליין – דמות אב במדינת הלאום הישראלית – נשיא המדינה וטקס יום הזכרון