אנתרופולוגיה לשבת, ברכות, פרסומים חדשים

ברכות חמות לארז מגור על אישור עבודת הדוקטורט שלו ועל פרסום מאמר חדש ב-Politics & Society. מחקרו של מגור, כיום עמית בתר-דוקטורט במרכז ספרא לאתיקה באוניברסיטת תל-אביב, ניתח כיצד הפכה ישראל להיות מזוהה כ"סטארט-אפ ניישן"? ומראה שבניגוד לדעה הרווחות לפיה מגזר ההייטק בישראל נוצר ומצליח בזכות השוק החופשי ויזמות פרטית, זה לא היה מתקיים ללא מעורבות מאסיבית של המדינה ומדיניות חדשנות ממשלתית.

עבודת הדוקטורט של מגור, " Politics of Innovation: The Entrepreneurial State and the Making of Israel’s ‘Start-up Nation’" נכתבה במסגרת המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו-יורק (NYU), בהנחייתו של פרופ' וויוק צ'יבר (Vivek Chibber). מאמרו החדש, המציג חלק מהטענות המרכזיות של הדוקטורט, התפרסם לאחרונה בכתב העת Politics & Society.

מגור מתאר כיצד מאז שנות ה-80 חל שינוי דרמטי במבנה התעשייה הישראלית. ממדינה המייצרת ומייצאת מוצרי טקסטיל, ביגוד ומזון, הפכה ישראל למובילה עולמית בייצור וייצוא של טכנולוגיות מידע ותקשורת מתקדמות, תוכנות מחשב ופתרונות אבטחת סייבר. אך כיצד הפכה ישראל להיות מזוהה כ"סטארט-אפ ניישן"— עמק הסילקון של המזרח התיכון? מי עומד מאחורי שינוי מבני זה, מתעשייה מסורתית לתעשיית ידע, ומדוע מעבר זה התממש בצורה כה מוצלחת דווקא בישראל?

מחקר הדוקטורט של מגור בוחן את שאלות אלו מנקודת מבט השוואתית-היסטורית ומסתמך על מגוון חומריים ארכיונים ורעיונות עומק עם אנשי תעשייה וממשל בכירים. בעוד שנהוג לראות בענף ההייטק הישראלי כיצירה של יזמים פרטיים וכוחות השוק, מחקרו חושף את השורשים הפוליטיים של התעשייה ומדגיש את תפקידם המכריע של סוכנויות פיתוח ממשלתיות ובראשם משרד המדען הראשי (כיום רשות החדשנות).

מאמצע שנות השבעים, החל משרד זה לקדם אסטרטגיית פיתוח חדשה שנועדה להפוך את התעשיה הישראלית לחדשנית ומתקדמת. במסגרת אסטרטגיה זו נוסדו תוכניות מימון ונחקקו חוקים שנועדו להפחית את הסיכון הכרוך במחקר ופיתוח תעשייתי. כך, תוכניות כמו "קרן המו"פ", "תוכנית יוזמה", "תוכנית החממות", "חוק המו"פ", "חוק עידוד השקעות הון" ועוד דרבנו יזמים פרטים להיכנס להשקעות בזירות טכנולוגיות חדשות שמהן הם נמנעו עד אותה עת. האפקטיביות של תוכניות אלו, מראה מגור, הייתה כרוכה ביכולתה של המדינה לשלב בין מתן שלל תמריצים וסובסידיות כלכליות (מה שהוא מכנה "גזרים") ובין קביעת תנאים ואכיפתם בעזרת סנקציות (מה שהוא מכנה "מקלות"). שילוב זה בין "מקלות" ו"גזרים" אפשר להבטיח שההשקעה הציבורית הענפה במחקר ופיתוח תצמיח תעשיית הייטק מקומית ותייצר מגוון טובין ציבוריים כמו: מקומות עבודה בשכר הוגן (שחלקם הגדול נוצרו בתקופה זו בפריפריה), השקעה בחינוך ותשתיות טכנולוגיות, ויצרית ידע וחדשנות על בסיסם ניתן לפתח טכנולוגיות עתידיות. מדיניות זו, הוא מראה, אחראית לצמיחתם של חברות היי-טק ישראליות מובילות כגון: אמדוקס, אלביט, קומברס, אינדיגו ואחרות. תוכניות ממשלתיות אלו גם אחראיות להגעתם לישראל של מספר תאגידים רב-לאומיים, כמו אינטל או מוטורולה, שביצעו השקעות גדולות במו"פ ובייצור מתקדם.

על מנת להסביר מדוע מדיניות חדשנות זו הייתה כה אפקטיבית, המחקר של מגור עובר מזירת המדיניות לזירה הפוליטית. כך הוא קושר בין פיתוח ויישום של כלי המדיניות השונים של המדען הראשי ובין מאמצי המדינה לחדש בריתות עם מספר שחקנים חברתיים ובראשם נציגי התעשייה מן המגזר הפרטי וההסתדרותי ואף שותפים חדשים מענף ההייטק והחדשנות. מהלכים אלו יצרו "קואליציית פיתוח" שפעלה כפורום ראשי לתיאום ושיתוף פעולה בין המדינה, המגזר העסקי ואיגודי העובדים. קואליציה זו, טוען מגור, אפשרה למדינה להוציא את מדיניות החדשנות שלה לפועל והייתה גורם מרכזי להצלחתה.

לבסוף, מחקרו של מגור מוצא כי בשנים האחרונות, בעקבות שגשוג התעשייה והפעלת לחץ והתגייסות פוליטית מצד נציגי תעשיית ההייטק וקרנות ההון סיכון, ריככו קובעי המדיניות את הרגולציה כלפי חברות פרטיות ויצרו מציאות חדשה של "גזרים ללא מקלות". בעוד ששינויים אלו הצליחו למשוך זרם חסר תקדים של השקעות זרות ותאגידים רב-לאומיים רבים לישראל, הם גם צמצמו באופן משמעותי את מגוון הפירות הציבוריים שתעשייה זו ייצרה בעבר ואף החלישו את חברות ההיי-טק המקומיות באופן שמעלה סימן שאלה לגבי יכולתה של תעשייה זו להמשיך לשגשג בטווח הארוך.

על מנת לבסס את טענותיו, מגור עורך השוואות עם שני מקרי בוחן שונים. ההשוואה הראשונה היא השוואה פנימית (in case) בין שני משטרי פיתוח אותם קידמה ישראל במהלך השנים: פרויקט התיעוש הראשוני בעשורים שלאחר הקמת המדינה ובין אסטרטגיית פיתוח מבוססת-חדשנות החל מאמצע שנות השבעים – עליו תוכלו לקרוא במאמר שפורסם לפני כמה שנים בכתב העת Socio-Economic Review. בעוד נהוג לראות את המעבר להייטק כתוצאה של נסיגת המדינה מהכלכלה, השוואה זו מדגישה דווקא קווי המשכיות. כאן הוא מדגיש במיוחד כיצד אנשי מדיניות התבססו על מוסדות הפיתוח ובריתות פוליטיות שנרקמו עוד בשנות החמישים והשישים. יסודות קודמים אלה אז הוסבו לתצורה חדשה המתאימה לאתגרים הספציפיים של פיתוח מבוסס-חדשנות.

ההשוואה השנייה היא השוואה בין-לאומית. למרות הנטייה לראות בצמיחת תעשיית ההייטק הישראלית כמקרה ייחודי או יוצא דופן, למעשה הניסיון הישראלי דמה לתהליכי פיתוח במדינות נוספות כמו: דרום קוריאה, טייוואן, אירלנד, פינלנד, ולאחרונה גם סין. לכן, על מנת לחזק את הממצאים העיקריים של הדוקטורט, מגור עורך גם מספר השוואות בין ישראל ובין הניסיון של טייוואן ואירלנד.

מעבר לתיאור וניתוח המקרה הישראלי, עבודתו של מגור תורמת לגוף הידע המנסה לנתח מדוע מדינות מסוימות מצליחות לפתח כלכלה מבוססת חדשנות, בזמן שאחרות נכשלות. בעוד גישות ניאו-מוסדיות רואות בחדשנות כתוצר של כוחות השוק ומוסדות ליבראליים כמו הגנה על זכויות קניין ושווקים חופשים, עבודתו מצטרפת לשורה של מחקרים עכשוויים המדגישים דווקא את התפקיד המכריע של המדינה כסוכן מרכזי בקידום תהליכי חדשנות טכנולוגית. מגור מדגיש שעל מנת להבין מדוע מדינות מסוימות מצליחות לקדם חדשנות בעוד אחרות נכשלות נדרש לאמץ נקודת מבט של כלכלה פוליטית, היות וגישה זו מאפשרת לנתח את מערכת היחסים בין המדינה ובין שחקנים חברתיים שונים ובראשם המגזר העסקי.