אנתרופולוגיה לשבת

במאמר שפורסם בכתב העת מגמות, בוחנים נטלי לוי ודניאל מונטרסקו את התהוותה של רב-תרבותיות נסיבתית בעת התמודדות עם התנאים המשתנים של המציאות הסובבת את בית הספר. הם משווים במאמר בין "קולג' דה-פרר" ביפו לבין בתי הספר הדו-לשוניים מצד אחד ובינו לבין בתי הספר הבין-לאומיים מן הצד האחר, ומראים כיצד שילוב של שמרנות פדגוגית ופלורליזם מוסדי פרגמטי משמש חלופה רדיקלית למערכת החינוך הממלכתית בישראל.

בשנת 2016 דניאל, אנתרופולוג עירוני ופרופסור באוניברסיטה המרכז אירופאית, היה בשנת שבתון ביפו וילדיו למדו בית הספר הצרפתי "קולג׳ דה-פרר" (סנט ג׳וזף) שגם הוא למד בו בילדותו. נטלי אשר גדלה ביפו, היא סוציולוגית של החינוך ודוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב שחוקרת בתי ספר דו-לשוניים. בנה למד בגן הדו-לשוני בעיר. מכאן התפתח ניסיון להשוות בין בתי ספר בינלאומיים ודו-לשוניים (אידיאולוגית) לבין בית הספר הצרפתי שאינו מצהיר על דוקטרינה חינוכית פוליטית אלא דווקא מציע ״רב תרבותיות נסיבתית״ — בלתי מכוונת, וא-פוליטית במוצהר. האם מתוך שלא לשמה בא לשמה?

בית הספר הצרפתי "קולג׳ דה-פרר" (סנט ג׳וזף) הוא המוסד החינוכי היחיד בישראל ששרד שלושה משטרים פוליטיים מאז הקמתו בסוף המאה ה-19 בלי לאבד את האוטונומיה הפדגוגית והניהולית. בעשורים הראשונים לאחר הקמתו בשנת 1882 התבססה תרבות בית הספר על עקרונות הנצרות ועל תרבות צרפת, ואילו עם השנים הוא נודע בזכות ההטרוגניות הלאומית והדתית של תלמידיו, בזכות מדיניות ייחודית של דה-פוליטיזציה ובזכות הסטנדרטים האקדמיים הגבוהים שהציב. מאז שנת 1948 הוא מבוסס על שלוש סתירות מכוננות: בית ספר קתולי שרוב תלמידיו מוסלמים ויהודים; בית ספר צרפתי שהרוב המכריע של תלמידיו אינו דובר צרפתית; ובית ספר קולוניאלי שנועד לשרת את האינטרסים הצרפתיים והכנסייתיים, אבל למעשה שירת וממשיך לשרת את האליטות המקומיות המשתנות.

המאמר משווה בין "קולג' דה-פרר" (להלן הפרר) ביפו לבין בתי הספר הדו-לשוניים מצד אחד ובינו לבין בתי הספר הבין-לאומיים מן הצד האחר ומראה כיצד הוא מייצר מרחב יחודי מקומי המשמר באופן פרדוקסלי הכרה באחרוּת דתית ותרבותית ומדיניות של דה-פוליטיזציה. מתוך בחינה ביקורתית של תאוריות של רב-תרבותיות בחינוך לוי ומונטרסקו מראים כיצד שילוב של שמרנות פדגוגית ופלורליזם מוסדי פרגמטי משמש חלופה רדיקלית למערכת החינוך הממלכתית בישראל.

לוי ומונטרסקו שלבו מחקר איכותני (תצפית משתתפת בחגים לאומיים, ראיונות עם סגל המורים וההורים) ומחקר כמותני של סטטיסטיקות של מוביליות ונשירה של תלמידים ערבים (מוסלמים ונוצרים), יהודים דוברי רוסית, יהודים דוברים עברית (צברים, רובים בני תושבים חדשים ביפו gentrifiers) נוצרים לא ערבים (ארמנים, ילדי מהגרי עבודה אפריקאים), וצרפתים (בני דיפלומטים).

כיום אוכלוסיית בית הספר הינה מגוונת, מרביתה מוסלמית (יותר ממחצית), כ-30% נוצרים, והיתר יהודים ואחרים. בעשור האחרון הצטרפו לבית הספר תלמידים דוברי רוסית (יהודים ונוצרים) המהווים כיום כ-10% מסך התלמידים הכולל. מיעוט קטן נשמר לאורך השנים של בני דיפלומטים פרנקופונים מאפריקה ומאירופה. חשוב לציין כי המספרים מראים מגמה נוספת – בעוד שהמוסלמים הם רוב בכיתות היסודי, בחטיבה ובתיכון מספרם קטן באופן יחסי, ובין בוגרי כיתות י״ב בשנים האחרונות מספר גדול של תלמידים ממוצא רוסי וצברים.

לטענת לוי ומונטרסקו, החיבור הבלתי אמצעי בין תלמידים מתרבויות ולאומים שונים מתנהל באופן לא מכוון אידאולוגית (בניגוד לבתי הספר הדו-לשוניים המעטים הקיימים בישראל). את הפוטנציאל הנפיץ מנהל בית הספר על-ידי יצירת מסגרת א-פוליטית, באמצעות מנגנון של ״שמרנות רדיקלית״. הפרר הינו מוסד שמרני מבחינת תפישות ההוראה, והסמכות ה״אולד סקולית״ השוררת ביחסי תלמיד-מורה, באופן המושך אוכלוסיות מגוונות המאמינות בסדר ומשמעת. כמו כן, מציינים לוי ומונטרסקו, התרבות הצרפתית שעומדת במרכזו מהווה תרבות-על הזרה לרוב התלמידים באופן זה או אחר.

ההתמקדות בתוכנית הלימודים הפרנקופילית מייצרת באופן נסיבתי שילובים אתניים, תרבותיים ולאומיים רדיקליים המאתגרים את עקרון ההפרדה הישראלי שלא בכוונת מכוון. הא-פוליטיות המופגנת והמוצהרת כלפי העירוב האתני-לאומי בבית הספר, אשר אינו מעודד ויכוחים בעלי אופי פוליטי או דתי, מייצרת סביבה המצליחה להכיל שונויות מבלי לחדדן כמקובל בגישות הרב-תרבותיות בחינוך.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת בהארץ והביא לגל של נרשמים לבית הספר מקרב התושבים היהודים החדשים בעיר בני המעמד הבינוני אשר מבקשים חינוך קוסמופוליטי.

דווקא ״השמרנות הרדיקלית״ טוענים לוי ומונטרסקו, המשלבת מצויינות אקדמית עם הכרה בשונות פוליטית, מהווה מקור משיכה לאוכלוסיות חדשות. אחת המסקנות המעניינות במחקר היא שהג׳נטריפיקציה, התהליך שבו נדחקים התושבים הוותיקים של שכונה חלשה בידי אוכלוסייה מבוססת העוברת לגור בה,  דווקא מובילה לצמיחה של מוסדות חינוך פלורליסטיים (יד ביד, הדמוקרטי) ולשינוי המבנה הדמוגרפי בבתי ספר ותיקים בעיר (עירוני ז׳, הפרר, טביתא). אולם נשאלת השאלה האם המוסדות החדשים משרתים בעיקר את הג׳נטריפיירז, אותם תושבים חדשים. לוי ומונטרסקו קושרים במאמר בין תיאוריות ביקורתיות על רב-תרבותיות בחינוך וחותם בדיון בקומסופוליטית לבנטינית — המאפשרת לנסח מחדש את המורשת הקולוניאלי של המוסד החינוכי והעיר השסועה.