רווקות מתמשכת בציונות הדתית
ספר חדש לארי אנגלברג, רווקות מתמשכת בציונות הדתית: דתיות ואינדיבידואליזציה במודרנה המאוחרת, פורסם לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב אנגלברג במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית הרווי גולדברג, והוא מתאר את המפגש בין הציונות הדתית לתופעה גלובלית זו כפי שהוא משתקף בנרטיבים של רווקים ורווקות דתיים (ראו גם את ראיון של אנגלברג על הספר במקור ראשון)
אנגלברג, כיום חבר סגל במכללה האקדמאית הדסה, מראה כיצד במודרנה המאוחרת נוצרה מציאות חדשה בחברות מערביות: צעירים אינם ממהרים להינשא ומעדיפים ליהנות מהחופש בטרם יתמסדו, ובמקביל הציפיות לגבי זוגיות ונישואים השתנו. שינויים אלה קשורים לתהליכי אינדיבידואליזציה ועלייה בחשיבות הפרט. ספרו של אנגלברג מראה כיצד בעשורים האחרונים תופעה זו הגיעה גם לציבור הציוני־דתי בישראל ונוצרו ריכוזים אורבניים של רווקות ורווקים דתיים – "ביצות הרווקים". בציונות הדתית נתפסה תופעה זו כבעיה, ובמשך השנים מיזמים מגוונים ניסו "לייבש את הביצות".
אנגלברג ניגש אל שדה המחקר שלו, "ביצות הרווקים", מזווית אתנוגרפית וההוליסטית, ובחן את חיי הרווקות והרווקים הדתיים כך שהם עצמם עמדו במוקד, ולא נושא מסוים. בתוך כך הוא בחן היבטים שונים הקשורים לחיי הרווקות/ים והציונות הדתית, לדוגמה היחס לאהבה רומנטית בציונות דתית, שוליות חברתית עקב הרווקות, וההתמודדות עם אתגרים דתיים הנובעים מהרווקות. הספר גם משמיע את קולה של קבוצה זו, שכפי שהיטיב לתאר אחד הרווקים, היא ה"שוליים שבמרכז".
הספר מציב במוקד כמה שאלות: מה מייחד את תהליך החיזור בציבור הציוני־דתי, ומה ניתן ללמוד ממנו על הציפיות לגבי זוגיות? כיצד מתמודדים הרווקות והרווקים עם המתח בין הנרטיב המערבי־ליברלי, הגורס שיש לנצל את שנות הרווקות לצבירת חוויות, לבין ההשקפה הדתית המעודדת הקמת משפחה בגיל צעיר? מה הם האתגרים הנצבים בפני רווקות ורווקים בדת משפחתית וקהילתית? ומה עמדתם של רבנים ומחנכים ביחס לסוגיות אלה? בתוך כך עוקב הספר אחר סיפורם המרתק של מי שמצויים בחזית המפגש בין האורתודוקסיה למודרנה המאוחרת וחוצבים לעצמם מסלול חיים חדש, שדורות קודמים של יהודים שומרי תורה ומצוות לא הכירו.
מבחינה תיאורטית התבסס אנגלברג בעיקר על גישות סוציולוגיות מבית מדרשם של אנתוני גידנס, אולריך בק, אווה אילוז, אן סווידלר ורבים אחרים. החל משנות התשעים החל עיסוק סוציולוגי אינטנסיבי למדי בנושאים של אהבה רומנטית ויחסים, וכיצד הם השתנו ב"מודרנה המאוחרת". לצד זאת התפתח שדה מחקר פורה על יצירתו שלב חדש במעגל החיים בין הנעורים לבגרות – "הבגרות הצעירה". אך שדה הרווקות עדיין נחקר פחות.
יתרה מכך, רוב המחקרים הקודמים התמקדו במעמד בינוני-גבוה מערבי, חילוני, כברירת מחדל. מצד שני, מחקרים שעסקו ביחס למין, משפחה ונישואין בחברות דתיות התמקדו לרוב ב"פונדמנטליסטים", קבוצות שמציבות מודל אחר לגמרי מזה של החברה החילונית.
טענתו של אנגלברג היא שגם דתיים, ובמיוחד דתיים שחיים כקבוצת מיעוט במדינות חילוניות, מושפעים מאותם מגמות ושינויים שהסוציולוגים הנ"ל שרטטו. אף כי הם אכן מציבים מודלים אחרים של "ערכי משפחה" דתיים שמרנים אל מול המודל הרווח בחברה החילונית ליברלית , גם המודלים האלו משתנים עם הזמן, ויתרה מזאת – האנשים הפרטיים עצמם אינם תמיד צמודים למודל באופן אישי. הרווקות/ים הדתיים חשופים יותר מחבריהם הנשואים למודלים החילונים-ליברלים של "החיים הטובים", בהיעדר האפשרות של האחרונים לחסות בצל המשפחה: לפני שנים רבות תיאר סקוט לאש את המשפחה כמקלט בטוח שאליו אפשר להימלט מפגעי השוק הקפיטליסטי, ולטענת אנגלברג, המשפחה משמשת גם עבור אנשים דתיים כפתח מילוט מהפיתויים וההתמודדויות השונות שאליהם חשוף הרווק הדתי.
בספר משלב אנגלברג גם דיון משווה בספרות המחקרית על רווקות ורווקים דתיים, כולל רווקים נוצרים ומוסלמים, אך המוקד הוא הציונות הדתית – על מקומה בחברה הישראלית, וכמובן בזהותם, אמונתם וחייהם של הרווקות והרווקים.