פרסומים חדשים

ספר חדש לאנתרופולוגית לאה דוד The Past Can't Heal Us, יצא בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג, ועוסק בסכנות הכרוכות בזיכרון בשם זכויות האדם. דוד, כיום חברת סגל ב University College Dublin , סוקרת בספרה את השאלה כיצד עליית משטר זכויות האדם השפיעה (וממשיכה להשפיע) על תהליכי הבניית הזיכרון לאחר הפרות מאסיביות של זכויות אדם? 

על פניו, אימוץ העקרונות של זכויות האדם להתמודדות עם עבר בעיתי, מבטיח "הבראה" של החברה כולה, וסוללת דרך לדמוקרטיה וקבלת הערכים האוניברסליים של זכויות האדם. בספרה בחונת דוד את ההנחה שכאשר חברה מקבלת ומיישמת את עקרונות 'הזיכרון המוסרי' (moral remembrance) כפי שפותחו והופצו על ידי מוסדות ואירגוני זכויות האדם בעשורים האחרונים, הדבר גורם לקבלת ערכי זכויות האדם באותה החברה. 

דוד עקבה במחקריה אחרי תהליכי הסטנדרטיזציה של הבניית זיכרון כפי שהוכתבו והתגבשו מאז מלחמת העולם השניה עד ימינו ע"י הגופים שהחלו להתייחס לזיכרון של ארועים של הפרת זכויות האדם (בעיקר מלחמות וסיכסוכים אתנו-לאומיים) כחלק מרכזי לפיוס וקבלת זכויות האדם. הסטנדרטיזציה של הזיכרון החלה בשנות ה-80  של המאה הקודמת, השתלבה עם השיחים המקבילים (כגון צדק מעברי, צדק משקם עם דגש על פיוס) והניבה את שלושת העקרונות על פיהם נבנה המודל של כיצד להגיע ל"זיכרון תקין". 

העקרון הראשון מציג את החשיבות של ההתמודדות עם זיכרון בעיתי (Facing the past). השני מתבסס על הרעיון כי ישנה חובה כחברה לזכור הפרות זכויות האדם שנעשו עלינו או בשמנו (Duty to remember). והעקרון השלישי מציב את הקורבן במרכזו של תהליך הזיכרון לאחר מעשי זועה (Victim-centred approach). לכל אחד משלושת העקרונות יש מסלול והיסטוריה משלו, אך יחדיו הם יצרו אין ספור פרקטיקות, מנגנונים ושיחים, דרכם מופץ ומוכתב 'הזיכרון המוסרי'. 

בהתבסס על תיאוריות שעוסקות באידאולוגיה, סולידריות והקניית ערכים ועל מקרי הבוחן של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני והמלחמות במדינות יוגוסלביה לשעבר (סרביה, קרואטיה ובוסניה והרצגוביה) אני מראה שלאחר שארגוני זכויות האדם הביאו עימם את הפרקטיקות והאידאולוגיה של 'הזיכרון המוסרי' (בעיקר דרך הסכמי שלום אך לא רק), הפרקטיקות של זכויות האדם שנוגעות בתהליכי הבניית זיכרון, לא רק שלא גרמו לאנשים להפנים ולפעול על פי ערכי זכויות האדם, אלא שאף גרמו לשתי תופעות הפוכות – התחזקות תחושת השייכות לקבוצה האתנו-לאומית, ולהחלשת וריבוד הקבוצות החלשות בחברה. 

בספר דוד טוענת שלמרות כנות כוונותיהם של מקדמי זכויות האדם להצבת סטנדרטים אשר יקדמו נורמות וערכים של זכויות האדם, סטנדרטיזציה של הזיכרון, מביאה צדק והכרה למעטים בלבד, כאשר רבים אחרים נותרים מאחור.