אנתרופולוגיה לשבת

מאמר חדש לנורית בירד דוד, פרופ׳ אמריטה מאוניברסיטת חיפה ואחת האנתרופולוגיות הבולטות בעולם בחקר קבוצות ציידים לקטים. המאמר, Dis/Working with Diagrams: How Genealogies and Maps Obscure Nanoscale Worlds (a Hunter-Gatherer Case), התפרסם בסוף 2019 בכתב העת Social Analysis, ובו בוחנת בירד-דוד את האפקט של שילוב דיאגרמות ומפות בכתיבה האתנוגרפית, במיוחד בסוגה הקרויה אתנוגרפיה או מונוגרפיה (כרך שלם המוקדש לתיאור וניתוח תרבות ספציפית).
מראשית המחקר האנתרופולוגי על בסיס עבודה שדה החל משלהי המאה ה-19, נכנסו אמצעים גרפיים אלו כסטנדרד בסיסי לקאנון של הכתיבה האתנוגרפית. מאז ועד היום כל אתנוגרפיה מצופה לכלול מפה מדינית ואזורית שעליה מסומנים שטחי המחיה והפעילות של של נשואי המחקר. מאז עבודתו פורצת הדרך של ריברס על "השיטה הגניאולוגית" (1910 W.H.R. Rivers), שבה הוא הראה עד כמה מפת הקשרים המשפחתיים בין נשואי המחקר חיונית להבנת כל מערכות חייהם, כל כותבות וכותבי האתנוגרפיות מצופים לכלול בעבודתם דיאגרמות ועצי יוחסין המראים את קשרי המשפחה בין נשואי גיבורי הסיפור והניתוח האתנוגרפי.
מפות ודיאגרמות שארות מופיעות כמעט בכל אתנוגרפיה. אך בירד-דוד שואלת במאמרה אם כלים דיאגרמטיים אלו הם אמנם רק אמצעי גרפי פשוט להעברת מידע בנאלי ולאוריינטציה בסיסית לקוראי האתנוגרפיה? האם באמת אמצעים אלו "רק" מראים לקוראים ולקוראות היכן בעולם התבצע המחקר ואת מי הוא מתאר?
בירד-דוד טוענת שאמצעים דיאגרמטיים סטנדרטיים אלו מהווים במקרים רבים מעין סוס טרויאני, מתנה המשחררת הנחות סמויות והרסניות להבנת התפיסות המקומיות. לטענתה, האפקט שלהם משמעותי במיוחד במחקרי קבוצות קטנות, שבטיות ואחרות, שכן עבודת שדה המתבססת על תצפית משתתפת מתמקדת במהותה בקבוצת מחקר קטנה. הטענה מודגמת במאמר דרך אתנוגרפיה של העבודה האנתרופולוגית של בירד-דוד עצמה – תיאור הדרך שבה היא הפיקה את המפות והדיאגרמות של השארות שנדרשו ממנה במהלך עבודתה עם הנייקה, קבוצה שבטית של מלקטי יער בדרום הודו.
המפה המדינית/אזורית מגלמת תפיסות מודרניות של מדינה וטבע, ומבלי שנרגיש בכך היא ממקמת את הנחקרים בתוך התפיסות הללו ומחדירה אותן אל תוך עולמם. מלכתחילה המפה מכפיפה את התפיסה הילידית של עצמם ועולמם להגדרה טריטוריאלית של קהילה וחברה. הטריטוריה המסומנת של הנחקרים נתפסת על ידינו הקוראים כארץ ה-X, למשל ארץ הנייקה, ואנו מניחים שיושביה הם אנשי חברה X – בני הנייקה. כל אחד מהם הוא X (נייקה) הדומה בזהותו האתנית לשאר חברי הקבוצה, וכולם שונים באותו אופן מבני קבוצות אתניות אחרות המתגוררים בטריטוריות שכנות – למשל בני הקורומבה, החיים בסמיכות לנייקה. מעבר להגדרה האתנית, הקהילה מובנת כקהילה של בני אנוש בלבד, הנפרדים ממינים אחרים המאכלסים את אותה טריטוריה. המפה מספקת מבט-על סכמטי, שלרוב מתמקד ביישובים ובדרכי ההגעה אליהם. אנתרופלוגים ואנתרופולוגיות שעובדים בעולם השלישי לרוב משתמשים במפות שהכין בעבר המשטר הקולוניאלי באותו אזור, והן יועדו לסייע לשליחיו להגיע למקום זר ולפעול בו. אלו שגדלו במקום הממופה, התבגרו שם וממשיכים לחיות בו, אינם זקוקים למעשה למפה.
המפה מכחישה את נקודת המבט והחוויה האינטימית של בני הקבוצות הנחקרות עצמם, במיוחד בני חברות שבטיות אנימיסטיות (ציידים-לקטים ואחרים). עניינם של בני הקבוצות הללו אינו ב"מה" אלא ב"מי", או ליתר דיוק – איך לחיות עם "מי" זה או אחר. פרטי נוף המסומנים "על" המפה הם לתפיסתם "מישהו" שאיתו הם חיים. הם תופסים קהילה וחברה באופן קולקטיבי, הטרוגני, רב-אתני ורב-מיני. בירד-דוד מתארת איך במחקרה על הנייקה היא הפיקה את המפות שכאנתרופולוגית היה עליה לספק לקוראיה: היא רכשה מפות אזוריות ממשרדים ממשלתיים וארכיונים קולוניאליים בהודו, ויצרה יחד עם בני הנייקה ועם משרטט מפות שגר בסמוך להם מפות עדכניות של איזורי מגוריהם שכלל לא הופיעו במפות המקוריות. הסיפור האתנוגרפי של הפקת המפות מראה את הטיוח, התעתוע והניפוח מחוץ לכל פורפורציה של עולמם של הנחקרים, שהמפות מראות רק את גבולות מגוריהם הגאוגרפיים.
באופן דומה, דיאגרמות של שארות ועצי היוחסין המעטרים כמעט כל אתנוגרפיה של חברה ילידית מסייעים כביכול לקוראים להבין את הסיפור והניתוח האנתוגרפי. אך תוך כדי כך, מראה בירד-דוד, כלים אלו מגניבים לתוך עולמם של הנחקרים תפיסות מודרניות של שארות המבוססת על קשרי דם ונישואין, וכן תפיסות המדגישות קשרים שאנו יודעים עליהם על פני יחסים-כתהליך שאנו מקיימים וחיים בתוכם. הדיאגרמות מראות קשרי נישואים, לידה, ואחאות, אך לא יחסי בני זוג, הורות, ויחסים בין אחים ואחיות בילדות ובבגרות. אין בהן התייחסות לטיב הקשר, ואף לא הבהרה אם בכלל מתקיים קשר במציאות כחלק מחיים הדדיים בצוותא. לגבי כל קרוב משפחה אחר, הדיאגרמות מראות את הקשרים כנגזרים מהקשרים הראשונים לעיל, ובמקרים רבים כמתבססים על דורות קודמים משותפים שלא מוכרים לקרובים עצמם. למשל, בני דודים מסדר שני מופיעים בדיאגרמה כקשורים דרך סבא-רבא משותף שאותו כלל לא הכירו, אפילו אם ביום-יום הם חיים זה לצד זו ושותפים פעילים זה בחייו של זו. סבתא ונכדיה מופיעים בדיאגרמה כקשורים רק דרך ילדי הקודמת שהם הורי האחרונים, אפילו כאשר הם בצוותא והסבתא עוזרת בגידולם באופן פעיל. בירד-דוד מתעדת כיצד הפיקה את דיאגרמות השארות שנדרשו בעבודתה האתנוגרפית, כולל אנקדוטות המראות אי-הבנות והתנגשות בין הפרספקטיבות של הנייקה לבין אלה של האנתרופולוגית.
מאמרה של בירד-דוד מתמקד בשניים מהסטנדרטים הבסיסיים של הכתיבה האתנוגרפית – שימוש באמצעים גרפיים, ושיום של אינפורמנטים וקהילות – שאותם בחנה כחלק מספרה האתנוגרפי Us. Relatives: Scaling and Plural Life in a Forager World אשר פורסם ב-2017 בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה. הספר חזר לתחילת עבודתה ארוכת השנים של בירד-דוד עם הנייקה, ובחן את תפיסתם את עצמם ואת עולמם בסוף שנות השבעים אל מול השינויים שעברו מאז הן עליהם והן על האנתרופולוגיה של "האחר".