לקראת כניסת החוק לאיסור צריכת זנות לתוקף
יעלה להב רז, אנתרופולוגית החוקרת את פניה המגוונים של תעשיית המין, כותבת במיוחד לבחברת האדם על ההיסטוריה של חוק לאיסור צריכת זנות, על שינוי עמדתה כלפי החוק ועל למה לדעתה יש לדחות את יישומו.
ממש בעוד מספר ימים, ב-10 ליולי, עתיד להיכנס לתוקפו חוק איסור צריכת זנות. זוהי נקודת ציון שמסיימת מאבק שראשיתו בתחילת שנות ה-2000 התופסות את ישראל עם "המכנסיים למטה". מאמצע שנות ה-90, עם ההגירה המאסיבית מבריה"מ לשעבר, פרחה גם תעשיית סחר משגשגת של נשים שבאו לעבוד בתעשיית המין, חלקן ידעו שהן באות לעבוד וחלקן נכפו וסורסרו. גם לקוחות שראיינתי כחלק מהדוקטורט וגם מעדויות ברשת, אמצע עד סוף שנות ה-90 מוגדרות כ-"תור הזהב" של תעשיית המין הישראלית מבחינת פריחה מאסיבית של שירותים והיצע רחב. כל זה כמובן לא נסתר מעיניהן של ארגוני נשים שהחלו להפעיל לחץ על הכנסת להיאבק בסחר במין.
המאבק הזה נחל כישלון ולכן ארגוני נשים ופוליטיקאיות הבינו שעליהן לעקוף את הזירה המקומית ע"י הפעלת לחץ על האו"ם ועל הקונגרס האמריקאי, מה שהפעם נחל הצלחה: ראשית בשנת 2000 עם פרסום הדוח של אמנסטי אנטרנשיונל (בטרם אימצו עמדה של אי הפללה) שביקר את ממשלת ישראל על אי הצלחתה לנקוט בצעדים נאותים למניעה וחקירה של מי שנתפסו כמפרים זכויות אדם ושנית, ב-2001 עם פרסום ה-TIP report של משרד החוץ האמריקני העוסק בהגנה על קורבנות סחר ואלימות, בו ישראל דורגה בקטגוריה הנמוכה ביותר של המדינות. הדירוג הנמוך לווה באיום שאם ישראל לא תשנה את דירוגה עד 2003, ארצות הברית תשלול ממנה סיוע כספי בשנה שלאחר מכן.
פרסום הדוח של אמנסטי ודירוג ישראל בקטגוריה הנמוכה ביותר, לרבות האיום הכספי, גרם לכנסת ישראל להגביר מאמצים. הצעד הראשון היה ב2002 עם הקמתה של ועדה פרלמנטרית ייעודית לסחר בנשים מחו"ל (ז"א בתחילה הוועדה לא עסקה כלל בזנות מקומית). כתוצאה מפעילות הועדה, ישראל הצליחה לעלות דירוג בדוח האמריקאי וסנקציית שלילת הכספים נמנעה. הצעד השני היה שהוועדה אימצה את ׳רטוריקת הקורבן׳, לפיה כל עובדת מין מהגרת היא אישה נסחרת, קרי קורבן, בין אם ידעה שהיא מגיעה לעבוד בתעשיית המין ובין אם לא.
כחמש שנים לאחר מכן, בשנת 2007, ח"כ זהבה גלאון מעלה לראשונה את הצעת החוק לאמץ את מה שנקרא אז המודל השבדי שעיקרו הפללה של לקוחות זנות. החוק מבטא אימוץ תפיסה פמיניסטית רדיקלית הרואה בזנות כפועל יוצא של דיכוי פטריארכלי, כפשע נגד האנושות ומניחה את האחריות לפתחם של לקוחות. ההצעה של גלאון לא מצליחה לעבור את השלבים הנדרשים להפיכתה לחוק, כך גם מאמציה של ח"כ אורית זוארץ (שהחליפה אותה ב2012). לאור אי ההצלחה, ח"כ גלאון הבינה כי על מנת לקדם את החוק היא צריכה לגייס לטובתה שותפות מהקואליציה ואכן היא רותמת את ח"כ שולי מועלם מ"הבית היהודי" ואת ח"כ ד"ר עליזה לביא מ"יש עתיד" שיקדמו יחד איתה את החוק. החבירה של גורמים ימניים דתיים לגורמים שמאלניים רדיקליים סביב הסוגיה של גופן של נשים היא שהצליחה לקדם את החוק. החבירה הזו, שאינה ייחודית לחברה הישראלית וניתן לראות אותה גם בצפון אירלנד, ארה"ב ומקומות נוספים בסוגיות הנוגעות לזנות, עבודת מין ופורנוגרפיה, מכונה ע"י חוקרים רבים כקידום פוליטיקה מוסרית ("morality politics") ואף כמסע צלב מוסרי (Moral crusade ). במילים אחרות-החקיקה משקפת דיון שעוסק בתפיסות מוסריות אידאיות והוא רחוק מלהתאים את עצמו לחוויות החיים המגוונות של א.נשים בתעשיית המין.
את העשור שבין 2007, עם הצעת החוק הראשונה ועד-2017 ניתן לאפיין לא רק כמאבק עיקש מצד חברות כנסת לאמץ שורה של חוקים שמטרתם מיגור תעשיית המין באמצעות אימוץ רטוריקה קורבנית אלא גם כעשור בו קולן של עובדות מין כמעט ולא נשמע. פוליטיקאיות, עיתונאיות, עובדות ארגוני סיוע, פמיניסטיות וכן-גם אקדמאיות, דיברו בשם נשים בזנות, על נשים בזנות ומעל ראשן של נשים בזנות. אף אחת לא עשתה זאת חלילה מרצון להרע אלא שעיקר הנשים שפגשו, אם בכלל, היו נשים שנפגעו בתעשייה וביקשו להשתקם.
בנוסף, כמי שבעבר תמכה בחוק, ברור לי שרבות כמוני תמכו בו מכיוון שהוא נתפס כמקדם תפיסה רדיקלית של שוויון מגדרי לפיה גופן של נשים אינו למכירה. העובדה כי קולן של עובדות מין כמעט ולא נשמע (לא כי לא רצו לדבר אלא כי הסטיגמה החריפה כלפי כל מי שמעורבת בתעשייה מקשה עליה לצאת למשימת ההתאבדות שעיקרה יציאה מהארון), גם אפשרה את תחושת הצדק האבסולוטי המונח, כביכול, מאחורי החקיקה.
החל מ2017 השיח בארץ משתנה, הודות לפריחת עשרות דפי פייסבוק וקמפיינים ציבוריים שמטרתם הצגת הקולות המורכבים והמגוונים של א.נשים בתעשייה, אותם הוביל הדף when she works, מתוכו קם ארגון ארגמן -ארגון נשים עובדות. מי שמעוניינת בהרחבה על התהליך הזה ועל אקטיביזם בשטח של עובדות מין ניתן לקרוא במאמר אותו פרסמתי ב2019 ונקרא " Narrative struggles in online arenas: The Facebook feminist sex wars on the Israeli sex industry (תקציר בעברית באתר בחברת האדם).
למרבה הצער, ההתקדמות בשיח הציבורי סביב סוגיית הזנות ועבודת מין קרתה מאוחר מדי ביחס להתקדמות הליכי החקיקה שעיקרם, כפי שפתחתי, בכך שבעוד מספר ימים עתיד להיכנס לתוקפו חוק איסור צריכת זנות. החוק הזה, שבעבר קידמתי ותמכתי בו, נושא עמו שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא באידאה אותה הוא מנסה לקדם והשנייה ברמת הפרקטיקה.
ברמת האידאה, כפי שצוין, החוק משקף תפיסה לפיה זנות היא פועל יוצא של דיכוי פטריארכלי וכלל הא.נשים, אלו שבזנות ואלו שלא, נפגעים מעצם קיומה. הבעיה ברמת האידאה היא שחוק נדרש להכריע לגבי טיבו של הסובייקט ובכל הנוגע לזנות, חלוקות הדעות האם הסובייקט הוא קורבן או דווקא סוכן פעיל. או במילים אחרות-האם יש חווית חיים אחת מייצגת בזנות?
לצד החלחול והאימוץ של המודל הנורדי להפללת לקוחות (מודל הנתמך ע"י האיחוד האירופי) למדינות נוספות (שבדיה, נורבגיה, איסלנד, צפון אירלנד, קנדה, צרפת, ישראל), ניתן לראות גם פופולריות גוברת והולכת של מאבק עובדי ועובדות המין (תחת מה שמכונה ארגוני "מטריה אדומה") הקוראים לאי הפללה של כלל השחקנים בזירה. מודל שניתן לראות אותו בניו זילנד ונתמך ע"י ארגון הבריאות העולמי ואמנסטי אינטרנשיונל. בעוד הראשון רואה בסובייקט קורבן, השני רואה בו סובייקט פעיל. אימוץ המודל הראשון עשוי להוביל למחיקה של חוויות החיים והצטלבות המיקומים של א.נשים בתעשייה ונוטלים מהם את היכולת לנסח עבור עצמן.ם את מערכת ההגנות לה הם.ן זקוקים וזקוקות. אימוץ המודל השני עלול לגרור אחריו ביקורת שכך ניתנת הלכה למעשה גושפנקא מדינתית להמשך קיומה של תעשייה רוויה בניצול. לכן, מכיוון שחוק מצריך סובייקט, "המשחק" בכלים המדינתיים והפוליטיים הקיימים הוא מלכתחילה מוגבל מכיוון שאין חוק כיום המאפשר הכלת כלל הקולות יחדיו מבלי לדחוק את חלקם לשוליים וכך לעיתים מפספסים את העובדה כי הסובייקט הוא לא בהכרח אחד מהשניים (קורבן/סוכן פעיל) אלא לעיתים אף יש בו מן השניים יחדיו.
ברמת הפרקטיקה, על פניו חוק איסור צריכת זנות מפליל לקוחות ומחויב לא רק לאי הפללה של א.נשים בתעשייה אלא גם להגדלה של תקציבי הסיוע והשיקום. גם כאן יש מספר בעיות. ראשית, מה עם מי שלא מעוניינת בשיקום? שנית, החוק מכניס לפעולה מואצת את המשטרה שהיא אחד הגופים המסוכנים ביותר לקבוצות המצויות בשוליים. כולנו עדים לאלימות הקיצונית המופעלת כיום על אזרחים שלא חובשים מסכה- איך אתם חושבים שהמשטרה תנהג כלפי עובדות מין החוות ממילא אלימות משטרתית ברמה היומיומית (ניתן לקרוא עדויות לאלימות והתעמרות מצד המשטרה בנייר העמדה האחרון שהוציאו ארגמן וארגונים נוספים), משטרת ישראל אינה ערוכה לפעול ברגישות ובהבנה כלפי עובדות מין, כך מדיווחי העבר וכן מהצהרת נציגת המשטרה בדיון האחרון בכנסת כי השוטרים עברו הכשרה מקצועית באמצעות לומדה.
לבסוף, והחשוב מכל-מדינת ישראל מתמודדת עם משבר בריאותי, כלכלי ותעסוקתי החריף שידעה מעודה. במציאות הזו, בה אחוז האבטלה עומד על למעלה מ-20%, ובה מערכת רווחה קורסת שלא מצליחה לעמוד אפילו ביעדים של תכנית השיקום שמלכתחילה לא הוקצו עבורה תקציבים מספיקים-האם זה הזמן הנכון להכניס לתוקפו את החוק ולדרדר א.נשים נוספים לעוני ודחק?
אמנם חתמתי כבר לפני מספר שבועות על עצומה
הקוראת להשהות את כניסת החוק ולדחות את מועד כניסת האיסור לתוקף ב-
24 חודשים לכל הפחות, אך אני רוצה לנצל את הבמה הזו
ולהצטרף לקריאה של ארגונים רבים (ביניהם ארגמן, טרנסיות ישראל, מעברים, פרויקט
גילה, המכללה, שדולת הנשים ועוד) לפיה אכיפת איסור צריכת זנות ללא מעני רווחה היא שתפקיר אלפי א.נשים למצוקה קשה ואלימות מסכנת חיים.
[1] מעקב בנוגע לחוק איסור צריכת זנות
יעלה להב רז היא פוסט דוקטורנטית בביה"ס לקרימינולוגיה באונ' לסטר ובביה"ס לעבודה סוציאלית באונ' ת"א.
עוד על להב-רז:
אנתרופולוגיה לשבת -יעלה להב רז על מלחמות הסקס הפמיניסטיות
אנתרופולוגיה לשבת – יעלה להב רז על כלכלה יצרכנית ותעשיית המין
יוצאים לצייד-צרכני מין וירטואליים בישראל – שיחה עם יעלה להב רז