ברכות

ברכות לטליה פריד על אישור עבודת הדוקטורט, שעסקה בהיסטוריה ובאנתרופולוגיה של הטיפול באשפה ביתית בארץ. עבודתה של פריד, "זה לא סתם זבל – אלא פסולת": היבטים חברתיים, היסטוריים ואפיסטמיים של הטיפול בפסולת עירונית מוצקה בישראל, נכתבה במסגרת התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, בהנחיית פרופ' רז חן-מוריס ובתמיכת מלגת הנשיא.

עבודתה של פריד מבוססת על אתנוגרפיה רב-אתרית בעולם הפסולת בישראל. פריד עוקבת אחר האשפה בפחי הרחוב, באגפי שפ"ע עירוניים, במשרד להגנת הסביבה, בחברות תברואה, בכנסים מקצועיים, בשווקים ובאתרי מיון, טיפול והטמנה, וכן ערכה תצפיות משתתפות בחברה ותיקה לייעוץ סביבתי המתמקצעת בתחום הפסולת שאליה הצטרפה כחברת צוות.

השאלה המובילה את עבודתה של פריד היא כיצד האנשים הפועלים בעולם הפסולת –יועצים, יזמים, בעלי תפקידים ממשלתיים, פעילים סביבתיים ועוד – הופכים "אשפה" גולמית לכדי "פסולת". כלומר, כיצד אוסף חומרים נשכחים וסתמיים הופכים לכדי אובייקט אפיסטמי שניתן למשמע, לנהל ולחקור, בעל זהות סביבתיות מובהקת ומשמעויות חברתיות-לאומיות עמוקות.

מבחינה תאורטית, פריד טוענת שהגישות התרבותיות והפרשניות בחקר האשפה מתייחסות אליה בעיקר כאל תופעה סמלית ומתעלמות מממדיה החומריים, ובכך מפספסות נדבך חיוני לניתוח השפעותיה בעולם. לעומת זאת, הגישות האופרטיביות, המחפשות דרכים ממשיות לטפל באשפה, מתייחסות אליה כאל בעיה מדעית-טכנית "אובייקטיבית" כביכול, ואינם מודעים מספיק להיבטים הפוליטיים והאידאולוגיים בהבנתה ובטיפול בה. בשני המקרים, השאלות החיוניות להבנת האשפה ­–כיצד היא עוברת הבניה מוסרית, למי האשפה חשובה ובמי היא פוגעת, ומהם גבולות השיח על אודותיה– הופכות להנחות המוצא של המחקר במקום למטרותיו.

בשונה מכך, פריד נשענת עלהגישה החומרית-סמיוטית ועל גישות פמיניסטיות בחקר המדע, הטכנולוגיה והחברה, המאפשרות התבוננות חומרית ופרשנית בו-זמנית באשפה. גישות אלו מאפשרות להתייחס לסוכנות ( (agencyשל האשפה עצמה – על תכונותיה ומגבלותיה החומריות – ולבחון כיצד היא מעצבת את אפשרויות הפעולה עליה ואת השפעותיה בעולם. לפי פריד, האשפה אינה אובייקט יציב, מוגדר וידוע מראש, אלא כזה הנוצר ביחס לסדרים חברתיים המתהווים איתה. בהתאמה היא טוענת שעל החוקרים לבחון את שני צידי המטבע שלה, החברתי והחומרי, גם יחד.

עבודת הדוקטורט נעה בין תיאור ותיעוד המסע שעוברת האשפה הביתית בישראל מפתח הבתים, דרך התשתיות העירוניות ותחנות המעבר, ועד לאתרי הטיפול או ההטמנה ברחבי הארץ ומעבר לקו הירוק. לצד זאת מוצגים במחקר פרקים אתנוגרפיים על עולם האשפה ופרקים היסטוריים על השתנות היחס לאשפה בישראל ובעולם.

בפרקים האתנוגרפיים מתעדת פריד את העבודה היומיומית הסיזיפית, ולעיתים גם המגעילה או המשעממת, בחברה לייעוץ סביבתי שאליה הצטרפה כחברת צוות על רקע "מהפך המִחזור" שקידם המשרד להגנת הסביבה. פריד מתארת את עבודת היועצים ומראה כי לא מדובר בסיפור קלאסי של התמקצעות (expertise) ופורמליזציה של הידע, אלה דווקא בסיפור על הישרדות במצבי אי-ודאות, פיתוח אינטואיציות וחושים פוליטיים, למידת אמנות הניחושים והיכולת לספק תשובת "אמצע". פריד מצביעה גם על קושי אפיסטמי-אונטולוגי נוסף: שדה האשפה שותף ברטוריקה של ה"סביבה", אך בין אוסף מופעי האשפה המתגלים בעבודת היומיום – התשתיות המוזנחות, הלכלוך במרחבים ציבוריים, הפח שעליו הקבלן דילג, חוסר יעילות ועוד – היועצים מתקשים לבטא היגיון "סביבתי" אחיד ורחב שיקשר בין כולם.

פריד חושפת פער בין הנתונים הנזילים והרעועים על אודות האשפה לבין הנרטיביים החיצוניים, הסביבתיים והלאומיים הנקשרים סביבה, ומצביעה על השורשים של נרטיבים אלו בהיסטוריה הישראלית. על בסיס ראיונות עומק וקריאה צמודה של תוכניות לאומיות לטיפול בפסולת, חוקים סביבתיים ופרוטוקולים של דיונים בכנסת, ספרות מדעית מתקופות קודמות, כתבי עיתונות ודוחות של משרדים ממשלתיים, מכוני מחקר וארגוני סביבה, פריד מארגנת את ההיסטוריה של האשפה בישראל לארבעה "עידנים" (או "גלים") של טיפול באשפה בישראל: עידן הניקיון, ההטמנה, הקומפוסטציה והמִחזור. בכל עידן ועידן מזהה פריד סוג אחר של פסולת שנתפס כחשוב יותר וסט ערכים והנחות פוליטיות ואידאולוגיות שעומד מאחורי קביעה זו.

לדוגמה, בעידן הניקיון, דגש הממסד היה על מניעת השלכת אשפה במרחבים ציבוריים, הפסולת סימלה "לכלוך" ובסיס הידע לטפל בה היה בלתי-פורמלי, מגולם בחושים ובגוף (embodied knowledge). בעידן המִחזור, לעומת זאת, הפסולת מסמלת "ערך" שיש לנצלו, בסיס הידע השולט הוא כלכלי ושיווקי, והמיקוד עבר משארי מזון וחפיסות במרחב הפתוח להפרדה במקור של חומרים "יבשים" (כגון פלסטיק, נייר, קרטון וכדומה).במחקר עלה כי למעשה כל עידן העלה תוצאות בלתי צפויות והפוכות ממטרותיו: כך לדוגמה, בעידן המחזור ההצדקה המרכזית לקידום המחזור הייתה שהמדינה טובעת בערמות אשפה, אך במובנים רבים ומפתיעים התגלתה בו בעיה הפוכה: בראי של התחרות העזה בין יזמים על משאב נחשק, או של קהילות מרוחקות מהמרכז שלא זוכות לתשתיות למחזור כיוון שכמויות האשפה אינן מצדיקות את ההשקעה, מתברר שאין מספיק פסולת בארץ כדי לרצות את שלל השאיפות לגביה.

בנוסף מראה פריד שלמרות השינויים הרבים שעבר תחום הטיפול באשפה בישראל, מתגלים בו כמה מוטיבים עקביים: התעסקות, במיוחד בקרב אנשי מדע וממשל, בייחודיות הפרופיל החומרי של האשפה הישראלית– שהיא רטובה יותר מאשפת מדינות מתועשות דומות, ועיסוק באמיתות שהאשפה חושפת כביכול על החברה עצמה, המפורשות כמעט תמיד כמצביעות על ייחודיות קטגורית של המדינה – לטוב ולרע– ביחס לכל מדינה אחרת.

בסיום העבודה פריד חוזרת לתעד את תקופת הפרידה מחברת הייעוץ, שחפפה את סוף "מהפך המִחזור" בה: תוכניות לעידוד המחזור דעכו, וחברות רבות שקמו בזכות החקיקה לקידומו התפרקו. היא מתמקדת בשיחות בתוך חברת הייעוץ ובניסיונות היועצים למצוא סוגות חדשות שיארגנו את משמעות עיסוקם באשפה –סיפורים הרואיים, טראגיים או אחרים. בכך חותמת פריד את העבודה בהצבעה על "סוכנות" נוספת של האשפה – לצד יכולותיה להגעיל, לסקרן, להתחמק מידי יועצים ופקחים רבים, לספק רווח לאחד ולגבות מחיר מאחר, ובסוף גם להכשיל –כוחה הוא גם בתביעתה מאיתנו להמשיך ולספר עליה, ולספר על עצמנו דרכה.

המחקר של פריד הוא הראשון מסוגו שמציג תיאור מקיף של שדה הטיפול באשפה בארץ, ההיסטוריה ודרכי ההמשגה שלה. עבודתה ייחודית בכך שהיא מפנה את מבטה ליועצי פסולת הנמצאים בציר מרכזי בייצור הידע על האשפה, אך נעדרים כמעט לחלוטין מהמחקר החברתי והפרשני על פסולת. כך לדוגמה, עבודות אחרות באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה שעסקו בנושא זה התמקדו לרוב יותר בפועלי תברואה, בלקטנים, בעובדים בלתי-פורמליים ובצרכנות. עבודתה האתנוגרפית של פריד מציעה גם תרומה תאורטית לחקר הסביבה ולחקר המדע, הטכנולוגיה והחברה בישראל בכך שהיא מציעה שילוב ייחודי בין דיסציפלינות פרשניות ומדעיות לשם ניתוח יחסי אדם-אשפה. הניתוח של פריד מאתגר את ההנחה שבני האדם יכולים להכיר את האשפה, לבחור את דרכי השימוש בה או לשלוט בה באופן מוחלט. במובן זה, פריד מראה גם שהחוויה הישראלית אינה ייחודית בעולם אלה מתחברת למקרי מבחן נוספים בעלי מאפיינים משותפים, וביכולתה לעזור בפרשנות שלהם.