האנתרופולוגיה והסוציולוגיה של תרבות השכול
קטעים מתוך מאמרו של האנתרופולוג והסוציולוג מיכאל פייגה ז"ל, "האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם ב-2010 בכתב העת 'עיונים בתקומת ישראל'. דרך הקטעים המובאים כאן מהמאמר (ובמאמר עצמו כמובן), פייגה בעצם סוקר את הכתיבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית על השכול וההנצחה בישראל.
במאמר האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם ב-2010 בכתב העת 'עיונים בתקומת ישראל, מנתח פייגה את תהליך הפרטתה של ההנצחה בישראל, דרך התמקדות בתהליך הקמתה ועיצובה של האנדרטה לאסון המסוקים. פייגה, אשר סוקר את את הזכרון והנצחה בישראל, טוען שלמרות שהתהליך ההפרטה מתקיים, הנחות היסוד הכרוכות בתרבות השכול הישראלית מציבות בכל זאת חסמים עקרוניים בפני מיצוי התהליך, מגבלות שאין ביכולתם של תחומים מוסדיים אחרים להציב. כלומר לטענת פייגה, בעוד התנועה הציונית ומדינת ישראל כוננו את תרבות השכול הלאומית, תרבות זו מחזקת ומשמרת את התפיסה הלאומית לנוכח תהליך ההפרטה המאיים לפרק את החישוקים הקולקטיביים.
מתוך המאמר:
"שאלת ההנצחה של זכר מלחמות ונופלים זכתה לדיון מחקרי נרחב, ונקשרה בעיקר בתולדות הציונות ומדינת ישראל, בהקשר של להתפתחותה של הלאומיות המודרני. מאבק מתמשך עם תנועה לאומית ועם מדינות עוינות, התפתחה תרבות הנצחה עשירה במיוחד, עם משמעויות חברתיות מרחיקות לכת. הצורך במאבק ובהקרבה של צעירים עקב דרש הסבר, הצדקה וסגירה מיתית של האיום מפני נטישה של המפעל הלאומי. כך נעשתה האדרה של הנופלים בקרב, שבאה לידי ביטוי במספר הרב של אנדרטאות שהוקמו לזכרם, בשירי יום הזיכרון המרובים, ביחס החמור כלפי יום הזיכרון לחללי צה"ל ובמעמדה המקודש של משפחת השכול, ובתוכה בעיקר של אלמנות המלחמה. השכול נחשב לרכיב המאחד את החברה. מחקר קפדני וביקורתי הראה אפליות מובנות בתוך משפחת השכול, למשל הדגשת תפקיד הפלמ"ח ו'ההגנה' על חשבון לוחמים אחרים, כמו כן ובייחוד הקיפוח השיטתי רב–השנים של זכר הנופלים ממחתרות אצ"ל ולח"י. נוצרה הייררכיה של דרכי מוות בצבא, שבאה לידי ביטוי בולט בכיתוב על המצבות: נפילה בקרב צוינה במפורש, ואילו מוות במסגרת צבאית הוגדר ’נפל בעת מילוי תפקידו', ומשמעותו הסמלית היתה פחותה. על אף כל ההבדלים, השכול נחשב סמל מאחד של החברה הישראלית.
תרבות השכול התבססה על שלוש הסכמות רחבות: הראשונה — השכול הוא מחיר הכרחי תמורת קיומם של העם והמדינה, ומשום כך קורבנו של הפרט תורם להישרדות הכלל; השנייה — השכול הפרטי והלאומי משלימים זה את זה, והציבור הישראלי בכללו חש אמפתיה, סולידריות וכאב עם משפחות הנופלים; והשלישית — השכול מצוי מעבר לחילוקי דעות פוליטיים. לדברי רוביק רוזנטל, שדן בשלוש ההסכמות הללו, שלושתן קרסו עם המעבר מעידן המלחמות הקונבנציונליות הגדולות אל תקופה של טרור, מלחמות גרילה ומרי אזרחי. השכול אינו נתפס עוד הכרחי, אלא כאסון אישי שלא היה מחויב המציאות, ומשום כך הוא מותח את גבולות הסולידריות הלאומית. המערכת החברתית שנועדה לקשר בין השכול הפרטי והלאומי מעוררת עימותים חוזרים ונשנים— השכול נעשה פוליטי, וצדדים שונים מגייסים אותו למאבקים אידאולוגיים.
נוסף על השינוי באופיין של המלחמות, היו גורמים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים מורכבים ששינו את תפקודו של השכול בזירה הלאומית. לטענתה של הסוציולוגית עדנה לומסקי–פדר, הלאומיות הישראלית עוברת שינוי עקרוני, מלאומיות המבוססת על גבורה לכזאת המבוססת על תחושת רדיפה וקורבן. בעקבות שינוי ערכים זה, הולכות ונשחקות ההייררכיות המקובלות של השכול, המדגישות את תפקידו של הלוחם. חנה נווה מדגישה את שינוי השיח המלווה את ירידת תרבות השכול ההגמונית. בעבר בלט ’קול האב', המייצג את הלאום ושולח אותו לקרב. כיום מבחינים בשיח הציבורי, האמנותי ואפילו הצבאי, בבולטות של ’קול האם', המדגיש את חשיבות החיים וחותר תחת המיליטריזם והמצ'ואיזם הגברי, הנקשר לתרבות השכול המסורתית.
התערבותם הפעילה של ההורים בתהליך ההנצחה הפכה להיות גורם מרכזי. הדבר בא לידי ביטוי לידי ביטוי בתביעתם להיות קול בדפוסי ההנצחה, למשל בכיתוב על מצבות או בעיצוב אנדרטאות, וכן הופיעו כגורם בשיח על משמעותו הפוליטית של השכול. ההורים ששכלו את בניהם משמיעים קול חזק, ברור ותובעני, וקול זה מפוצל פוליטית ומשרת אידאולוגיות ימניות ושמאליות במידה דומה.
השליטה הריכוזית בשכול, שנפגעה ממעורבות ההורים, הוסיפה להיחלש בעקבות שינויים טכנולוגיים, שאפשרו הנצחות פרטיות ביתר קלות. האינטרנט נתן להורים הזדמנות לבטא את עצמם מחוץ לחסותה של המדינה, ויצר דפוסים של הייררכיה חלופית, למשל מי שאמון יותר על שימוש בטכנולוגיה זו. מעמד הדמוגרפיה המשתנה של השכול בישראל הביאה עמה עימותים מרירים ופגעה ביכולת השכול להוות גורם חברתי מאחד. מאז מלחמת יום הכיפורים היו מלחמות ישראל עם טרור, גרילה, ובתוך סביבה של אוכלוסייה אזרחית היושבת בחלקה במחנות פליטים. הממד המוסרי של לוחמת צה"ל אותגר, וחיילים מצאו את עצמם בבתי–משפט ובוועדות חקירה. יתר–על–כן, המלחמות עצמן היו נתונות במחלוקת קשה, שהביאה לידי כך שהורים רבים טענו כי בניהם נפלו במלחמות לא מוצדקות, או במלחמות שהיה צריך לנהל אחרת.
מספרם הרב של האזרחים לעומת חיילים, שנפגעו, שחק את ההבדלים ואת הייחוד של החייל הלוחם והמסתער. גם בולטותן הגוברת של קבוצות חברתיות חדשות בכוח הלוחם, בעיקר מזרחים, ציונים דתיים ועולים מברית–המועצות לשעבר, שחקה את תחושת הסולידריות הלאומית הנובעת מהשכול המשותף.
על רקע ספרות המחקר העשירה העוסקת בשכול בישראל, ותהליך השינוי שהשכול עובר לנוכח שינויים חברתיים ותרבותיים, מטרת מחקר זה לבחון את מאפייניו ואת גבולותיו של השינוי. אסון המסוקים, עם מספר גדול של הרוגים, התרחש בתפר שבין הזיכרון הלאומי לזיכרון המופרט, בין המלחמה לתאונה, בין ישראל ללבנון. הוא העלה בחריפות סוגיות של זיכרון והנצחה, ובייחוד את השאלה האם להפרטה של השכול יש גבולות, הנובעים מהגיונה של ההנצחה עצמה, ואותם אי–אפשר לחצות בלי שההנצחה תהפוך לחסרת משמעות ולחסרת ערך…".
"…במאמר זה רצוני לצעוד עוד צעד ולטעון, כי בעוד השכול עבר תהליך הפרטה, ופרשת ההקמה של אנדרטת המסוקים ממחישה זאת, הנחות היסוד הכרוכות בתרבות השכול הישראלית מציבות בכל זאת חסמים עקרוניים בפני מיצוי התהליך, מגבלות שאין ביכולתם של תחומים מוסדיים אחרים להציב. הדבר נובע מכך שהשכול הלאומי, בשונה מחברות כלכליות, ובכלל זה התשתיות הלאומיות הבסיסיות ביותר, הוא ’לאומי' מעצם מהותו וטיבו, ולכן אינו ניתן להפרטה מלאה. מצד אחד, ההורים אינם מוכנים לוותר על תפקידה של המדינה, כי בכך ירוקנו את משמעות הנפילה של בניהם מתוכן משמעותי; מן הצד האחר גם המדינה ומוסדותיה, שלעתים מקדמים תהליכי הפרטה, נאבקים בהפרטה של השכול. דווקא ריבוי הדוגמאות של שכול מופרט בפרשת אנדרטת המסוקים ממחישה באופן אירוני ופרדוקסלי עד כמה השכול זקוק ללאום, ואין הוא מסוגל למצוא משמעות לקיומו בהקשר מופרט. במילים אחרות, בעוד התנועה הציונית ומדינת ישראל כוננו את תרבות השכול הלאומית, תרבות זו מחזקת ומשמרת את התפיסה הלאומית לנוכח תהליך ההפרטה המאיים לפרק את החישוקים הקולקטיביים.
עוד על פייגה:
רצח רבין והשוליים האתניים של הציונות הדתית, תיאוריה וביקורת, 2015
מוריאל רם , 2016, בין הכרה להזרה: מיכאל פייגה (1957–2016)
מיכאל פייגה והנורמליות של המרחב האנומלי / מורי רם
על בית, סמלים וכוח רך – מיכאל פייגה על משמעות הבית בגוש אמונים
אוסף כתביו – על דעת המקום:מחוזות זיכרון ישראליים
מיכאל פייגה – יש"ע זה כאן, שטחים זה שם: פרקטיקות מדעיות וכינון המרחב בישראל
עוד על הנצחה:
עדנה לומסקי פדר סוכן זיכרון לאומי לקהילת אבל מקומית: טקס יום הזיכרון בבתי ספר בישראל.