רק היום

קרול קידרון (חיפה) כותבת על מחקריה האחרונים – על תפיסותיהם של נכדי ניצולי השואה על הבנייתם כ"בני הדור השלישי" ועל פרקטיקת העדות הפומבית. האם הבניית נכדי ניצולי השואה כ"בני הדור השלישי" והשמעת קול עדותם משחרר אותם בעיני עצמם, או שמא הוא "משטח" את חווית החיים שטמונה בשתיקה?

עוד יום שואה עובר עלינו, ושוב חוזרת אותה שאלה בערוצי התקשורת השונים: מי ימשיך לשאת את לפיד זכר השואה בשנים הבאות, כאשר רבים יותר ויותר מניצולי השואה הולכים מאיתנו מדי שנה? בהמשך למחקרים שערכתי על זיכרון קולקטיבי ומשפחתי של השואה ושל רצח העם בקמבודיה, במאמר האחרון שלי Emancipatory Voice and the Recursively of Authentic Silence: Holocaust Descendant Accounts of the Multidirectional Dialectic between Silence and Voice שפורסם בכתב העת  History and Anthropology אני בוחנת את התפיסות של בני הדור השלישי לשואה על תפקידם העתידי כנשאי זיכרון, ועל התפקיד של הוריהם בני הדור השני שאמורים לכאורה לגשר בין הניצולים עצמם לבין הדורות הבאים.

מבחינה תאורטית המאמר חוזר לתמה מרכזית בעבודה שלי – המתח בין השמעת קול הזיכרון בציבור, פרקטיקה שלפי הספרות מסייעת לשחרר את העד/קורבן מכבלי שתיקתו, לבין חווית החיים היומיומית של הזיכרון הפרטי הדומם. מושג השמעת הקול חוזר על עצמו בשיחים מגוונים ועשוי לסייע לפי הספרות לקדם סוכנות אישית, העצמה פוליטית, ריפוי אישי וקולקטיבי, צדק והכרה ממסדית ולאומית. פרקטיקות עדכניות של השמעת קול מגיבות (speak back) לכוח ולהשתקה ההגמונית, ומנוגדות לקול הסובייקטיבי המגויס בפנייתן לקהלים חדשים של מאזינים-עדים.

רבות נכתב על הנתיבים המובילים מהשתיקה אל הקול המשחרר, אך רק מעט ידוע על מה שהולך לאיבוד בתהליך זה של שחרור, והאם יש גם מי שמתנגדים להשמעת הקול ומבקשים לחזור אחורה או להישאר מלכתחילה בחוויה אינטימית יותר של שתיקה – לא משום שהם מושתקים, אלא מתוך בחירה חופשית בחוויה זו. הקול המגויס מבנה נרטיב סלקטיבי של חוויות חיים מורכבות של סבל וכניעות. אף כי דיסציפלינות רבות מפרשות את השמעת הקול כפרקטיקה של התנגדות מול הסדר החברתי – בסופו של דבר קולו של העד בספרה הציבורית משעתק באופן קולקטיבי עמדות כוח וחוויות ידע קיימות, ואת עולמות המשמעות המוטמעים בהן.

האקדמיה הישראלית ביקורתית במיוחד כלפי הגיוס ההגמוני של צעירים בני הדור השלישי לשואה וכלפי הבנייתם כ"עדים של עדים" במסעות הזיכרון לפולין. עם זאת, ראוי לבחון את התגובה של נכדי ניצולי השואה עצמם לגיוס זה שלהם בידי הממסד ואת תפיסת עולמם בעניין זה. התבוננות כזו מספקת גם הזדמנות לבחון את מערכת היחסים בין השתיקה להשמעת הקול, וממצאי הראיונות שערכתי עם בני הדור השלישי מראים דיאלקטיקה חדשה ביניהן.

ראשית, בני הדור השלישי מבטאים הכרת תודה למערכת החינוך על כך שהיא מכוונת אותם לשיחות על השואה עם סביהם הניצולים ועם הוריהם בני הדור השני, כך שהם יוכלו למלא את חלל השתיקה שאפיין את בתיהם בעבר ולהפוך לנשאי זיכרון בעצמם בספרה הציבורית. חווית העדות הראשונה במסע לפולין מסופרת ומסומנת כרגע משחרר ומכונן חשוב בתהליך התהוות זהותם כדור שלישי לשואה.

שנית, הם סבורים כי הוריהם בני הדור השני נכשלו בתפקידם החשוב של דיבוב הניצולים ושימור זיכרון השואה. חלקם אף סירבו בכעס לחלוק עם הוריהם את הסיפורים החדשים של סביהם שהם עצמם חשפו בשיחות עימם, ואילו אחרים טענו כי הוריהם פגועים רגשית, קראו להם בסלחנות "דור המדבר" וגרסו כי הם שועבדו פסיבית לשתיקת הוריהם שלהם. התפיסות הללו לגבי חיוניות המעבר מהשתיקה להשמעת הקול ואופייה של העדות כמשחררת ומרפאת תואמות לטענות הקנוניות שעולות בספרות השואה ורצח העם, בלימודי זכויות האדם ובתחום הפסיכיאטריה הבין-תרבותית.

אך בו-בזמן הממצאים גם מצביעים על נתיב הפוך שנע מהשמעת הקול בחזרה אל השתיקה. לאחר החוויה המכוננת של הבניית קולם וגיוסו במסע לפולין, רבים מבני הדור השלישי מתבוננים אחורה אל זכרונות ילדותם ומחפשים את עקבות זכר השואה המשפחתי הטמונים ברגעי השתיקה. זכרונות מסוימים הוטמעו סומטית בפרקטיקות הגופניות ובעבודת הפנים של בני הדור הראשון והשני, והמרואיינים בני הדור השלישי מזכירים כי הזכרונות הללו עברו גם אליהם כעדים אותנטיים. תפיסה זו מהווה מבחינתם גורם מהותי בלגיטימציה שלהם להשמיע את קול עדותם בציבור. חלקם אף מתארים היררכיה של אותנטיות, וטוענים כי רק נכדים של ניצולי שואה שחוו את המעברים המהותיים הללו בין זיכרון מוגפן הטמון בשתיקה לבין הדיבור יכולים לבטא קול אותנטי של זיכרון. גם כאן ניכר המתח הדיאלקטי בין השתיקה לדיבור, שכן בני הדור השלישי טוענים כי ללא המסע לפולין והנרטיבים שעולים לאורכו הם לא היו חוזרים אחורה בזמן אל אותם זכרונות מוגפנים שחוו בחיק משפחתם.

ולסיום, בהמשך לעבודתי הקודמת עם בני הדור השני לשואה, גם במחקר זה מצאתי כי כמה מבני הדור השלישי בחרו לדחות לחלוטין את השמעת קולם בטענה כי העדות הציבורית "משטחת את הזיכרון" המוגפן האותנטי. כך אמרה איריס: "הייחוסים שאני מקשרת לזיכרון השואה הביתי הם מורכבות רגשית ועוצמה שקשורה אליה. ייצוגי השואה […] בסרטים, בתיאטרון ואפילו במוזיאונים משטחים ומרדדים את זה […] אפילו אם זה נעשה ברגישות, יש בזה משהו מזויף. זה משהו שכבר לא שייך לך, זה משהו קולקטיבי". כששאלתי אותה "למי את מתכוונת כשאת אומרת 'לך'?", היא השיבה: "טוב, לנו – למשפחות". שאלתי אותה אם קולם של צאצאי הניצולים משוטח כשהוא הופך לפומבי, והיא השיבה: "יש לנו את העוצמה הרגשית ואת ה'פנימיות' כי זו חוויה פנימית אחרי הכול. אז זה פחות שטחי". מעבר למקרה המבחן הישראלי, המסקנה התאורטית היא שתת-התחום של האנתרופולוגיה של השתיקה – שמתעצם בשנים האחרונות כחלק מהעניין הגובר והולך באנתרופולוגיה של רגשות ושל גוף – לא יוכל להבין ולייצג את תופעת השתיקה במלוא מורכבותה אם לא יתמודד גם עם הדיאלקטיקה הדו-כיוונית בין השתיקה לקול המשחרר. חשוב לתת מקום גם לחקר החוויה הפנומנולוגית של השתיקה עצמה, שבכוחה להעצים את הסוכן האקטיבי, המודע והביקורתי שבוחר בה כחוויה מעשירה ומרגשת. חוויה זו מתבטאת בפרקטיקות אינטר-סובייקטיביות מורכבות, גופניות ורגשיות כאחד, שחוצות את גבולות הזמן באופן שלא נתפס כחולי או מצוקה. ישנו פוטנציאל מחקרי ואנליטי רב בבחינת חוויות אלה גם בחקר הפרקטיקות הפוליטיות של קול ושחרור מוכפף: לא ניתן להבין את חווית העצמי שנענה לגיוס, כמו גם את כוחו של הגיוס הפוליטי כפרויקט חיוני לעצמי, לקולקטיב ולריבון שמגייס אותו, מבלי לחקור באופן מעמיק יותר את חוויות המיקרו של הפרט החווה שתיקה – שהרי הוא עצמו השחקן המרכזי בתהליך שחרורו, והוא הגשר האנושי למחוזות העבר שמספקים את חומר הגלם להבנייתם של קול, זהות ציבורית, קהילה ואומה מדומיינת.

תרגום מאנגלית: אורלי ניטיס יעקובי

הרצאה של קרול קדרון "מיהו ניצול ומי הוא עד? מקומו של הדור שלישי בהנצחת השואה", בכנס "עבר שלא עובר"של 'המרכז הבינלאומי שם עולם' ב 26/6/2019