אנתרופולוגיה לשבת

מאמר של אורי כץ על נעדרוּת בישראל בו הוא מנתח את התנועה בין תפיסות זמן שונות ביחס לנעדרוּת ואת אי הודאות בין המוות לחיים

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (קהלת ג', א'-ב')

הזמן כמייצר סדר וכמעניק משמעות לחיי בני האדם היה חשוב מאז ומעולם. פתרונו של קהלת לתחושת חוסר המשמעות שבה הוא חש היה קשור בהבנה שלכל פעולה אנושית יש זמן משלה, ובפרט לחיים ולמוות. אלא שמצבי אי-ודאות משבשים את תחושת הסדר וכתוצאה מכך גם את תפיסת הזמן. אם כך, מה קורה לתפיסת הזמן שלנו כאשר אי-ודאות מופיעה? ובפרט, מה קורה לתחושת הזמן שלנו כשהחלוקה הבינארית בין חיים ומוות נסדקת, וה"עת למות" איננה ברת-השגה? שאלות אלה עומדות במוקד מאמרו של אורי כץ, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון (אשר סיים החודש את תפקידו כנציג הדוקטורנטים בהנהלת האגודה הסוציולוגית הישראלית). המאמר, Constructing time in uncertainty: Temporal regimes among missing persons’ families, פורסם בכתב העת Current Sociology, ומנתח את התנועה בין תפיסות זמן שונות ביחס לנעדרוּת.

קרוב ל 4,000 דיווחים על נעדרים מגיעים למשטרת ישראל מדי שנה, מתוכם מאותרים 99% במהלך השנה הראשונה להיעדרותם (ראו נתונים נוספים בדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת). בסך הכל רשומים כיום כ 560 ישראלים נעדרים ארוכי טווח (למעלה משנה). הנעדרוּת קשורה בשאלות של זמן באופן הדוק, החל מפרשנות העבר (מה קרה?), דרך תסריטים של ההווה (היכן הוא/היא?) ועד לעתיד מדומיין (האם הוא/היא ישוב/תשוב אי פעם?). העמימות הטמפורלית מצטרפת לערעור על הוודאות הבסיסית ביותר של הקיום – חיים ומוות – וקטגוריה חדשה, "נעדרוּת", עשויה להיווצר. זו עשויה להיות קטגוריה הנתפסת כזמנית, אך היא יכולה גם להפוך לקטגוריה קבועה.

כץ מתמקד במאמר בעיקר בראיונות עם משפחות הנעדרים, שמרביתן חברות בעמותת "בלעדיהם" שהקימו ורדה ושוקי מיניביצקי בשנת 2015, חודשים ספורים לאחר היעלמו של בנם, דניאל. הראיונות נערכו כחלק ממחקר רחב יותר, במסגרתו לקח כץ חלק פעיל בפעולות העמותה, בין השאר בפגישות עם משפחות הנעדרים, בפעילויות ציבוריות שונות, במאמצים לחוקק חוק שיסדיר את הטיפול בנעדרוּת האזרחית בישראל ובנותרים מאחור ועוד. כץ הצטרף גם למבצעי 'חיפוש' רבים, מונח שמתאר שורה ארוכה של פעולות הננקטות על-ידי הנותרים מאחור במטרה לנסח תשובות ביחס לנעדרים ולנעדרוּת. כל אלה ועוד הרכיבו 'אתנוגרפיה נרטיבית', שנועדה לבחון מקרוב את תהליכי הבניית הנרטיבים בשדה מסוים.

המשפחות נאלצו לפרק ולהבנות מחדש הן את מושגי הזמן הבסיסיים שלהן והן את ההנחות שלהן ביחס לגורל הנעדרים: האם הם חיים? מתים? או שקטגוריה חדשה נוצרת? במאמר מוצגים שלושה מודלים אפשריים של תפיסות זמן, שלכל אחד מהם יש הגיון פנימי הקושר בין תפיסת הזמן להנחה ביחס לגורל הנעדרים:

• "הזמן המקביל" מניח שהנעדרים בחיים ומכאן שהזמן הליניארי נותר רלוונטי עבורם, אף שהוא נסתר מן העין ולכן מקביל לזמן של אלו שנותרו מאחור. תפיסת הזמן הזו בולטת למשל במודעות סימולציה של  התקדמות גילאית פורנזית, שמפרסמות לעיתים משפחות הנעדרים (כמו סימולציית תמונתה של עדי יעקבי, הנעדרת מאז 1996). המודעות הללו מפגישות את הזמן הליניארי ואת הזמן המקביל, וממחישות כיצד חוקיו של הזמן הליניארי והאובייקטיבי פועלים גם במרחב העמום וחסר הוודאות שבו נמצאים הנעדרים.

• "זמן המוות המשוער" מניח שהנעדרים מתים ולכן הזמן הליניארי הגיע עבורם לסיומו המוחלט. "אני הגעתי למסקנה שאבא שלי מת למעשה באותו יום שהכריזו שהוא נעלם", אומרת רות למעלה מארבעים שנה לאחר היעלמות אביה. אלא שזמן המוות המשוער איננו זהה לזמן המתים, משום שהוא עדיין הפיך ולכן עדיין מתאפיין בכמיהה מתמשכת לאיתור הגופה, כפי שמספרת מיכל, שאביה נעדר מזה קרוב לעשרים שנה: "מגיע לי קבר, מגיע לי את השקט הזה, מגיע לי להפסיק להיות הבת של נעדר. לאבא שלי מגיע למות בשקט. כאילו שזה ייפסק. אני בסה"כ רוצה עצמות. אני יודעת שאבא שלי לא יחזור".  
• "הזמן הקבוע" נוצר מתוך הבניית הנעדרוּת כקטגוריה בפני עצמה, שמתמקמת בין חיים למוות. הערעור על החלוקה הבינארית בין חיים למוות ("הכל נראה לא הגיוני", אומרת אורית שאחיה נעדר) עשוי להביא לכינון קטגוריה חדשה ולא מוכרת. כך עולה למשל מסיפורה של ורד, שאביה נעדר ושבמשך שנה שיקרה לבתה בת החמש וסיפרה לה שסבהּ חולה ושלא ניתן לבקרו. כעבור שנה הלכה הנעדרוּת ויצרה 'אמת' חדשה, כפי שסיפרה ורד לבתה: "אני לא מסוגלת להמשיך לא לספר לך את האמת ולא להגיד לך את האמת, אבל זאת האמת. אני לא יודעת איפה סבא".

'הזמן המקביל' ו'זמן המוות המשוער' נשענים על חלוקה בינארית ברורה בין חיים למוות, ובהם הנעדרוּת נותרת קטגוריה זמנית ולימינלית. מכאן, אלו הן תפיסות זמן שהולכות יד ביד עם הנטייה לחלוקות קטגוריאליות ברורות ועם החתירה לפתרון מהיר למצבי חוסר ודאות. לעומתן, 'הזמן הקבוע' הוא מודל זמן חתרני, שיוצר קטגוריה חדשה שנתפסת כקבועה, ושלמצב אי-הוודאות שמאפיין אותה אין פתרון.

'משטרי הזמן' הללו הם מודלים גמישים, דינמיים ומשתנים ללא הרף. הזמן המקביל מותיר מקום רב לתסריטים שונים, זמן המוות המשוער איננו זהה לזמן המתים, וגם הזמן הקבוע איננו מוחלט כפי שאולי רומז שמו. כץ מראה, אם כך, כיצד הפוטנציאל לשינוי, זעיר ככל שיהיה, מותיר את אי-הוודאות כמושלת הנעדרוּת.

לפי כץ, בניגוד לטענות הנפוצות בספרות על נעדרים, באף אחד ממשטרי הזמן לא נשארים הנותרים מאחור במצב פאסיבי, ומשטר הזמן המובנה, יהיה אשר יהיה, מותיר להם מקום לפעולה. הזמן איננו "קופא" (כפי שרבים מניחים) עבור הנותרים מאחור, וחייהן של משפחות הנעדרים אינם "בעצירה". כך, במקום לתאר את הנותרים מאחור כמי שמצויים בהמתנה מתמדת, כץ טוען שהם "עושים את ההמתנה", כלומר, שהם מבנים באופן אקטיבי את אופיה של ההמתנה שלהם.

עוד על כץ:

אנתרופולוגיה לשבת – אורי כץ ויעל השילוני-דולב על 'טבעון' האֶבל בשיח הישראלי על הפריה לאחר המוות

קרדיט לצילום: שאולי לנדנר