העברת פתקים כמשחקי כוח מגדריים בצבא
תאיר קרזי-פרסלר מנתחת את הפעולה של העברת פתקים בישיבות בצבא כ'פרקטיקות ממוגדרות של עמימות פומבית' המשמשת גברים להפחית מערכן של נשים, אך באותו הזמן מאפשר לנשים לשנות את זרימת הכוח ולשוות לעצמן ערך גם אם באופן זמני ומקומי מאד
מאמר חדש של הסוציולוגית תאיר קרזי-פרסלר, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (ורכזת הכנס הסוציולוגי שהתקיים השבוע בהצלחה רבה), בו היא מתמקדת בהעברת פתקים באמצע דיון מקצועי בצבא ובוחנת דרכם את יחסי הכוח המגדריים בצבא.
המאמר, Note Passing as Gendered Practices of Public Ambiguity in a Hyper- Masculine Organization, פורסם לאחרונה בכתב העת Gender, Work and Organization.
סיגלית, סא"ל, קצינת מיון והערכה המשרתת ביחידת מדעי ההתנהגות של צה"ל, מספרת לקרזי-פרסלר:
"אלו פרקטיקות שמי שחי במרחב הזה מבין אותן ולא חושב עליהן יותר מידי. נגיד מפקד שמתכתב אתך, מה המצב? איך הולך? שמעתי שקרה ככה וככה, מה יש לך להגיד על זה? מה את חושבת על זה? הוא נותן לך תשומת לב! אנשים מסתכלים על זה, הם בוחנים את הבעות הפנים שלי. אנשים אומרים לעצמם מעניין מה נאמר שם, כנראה שהוא בעדה. אבל אם הוא כותב ובאותו זמן עושה תנועות של עצבני, וואי וואי. מסכנה […]"
דבריה של סיגלית מצליחים ללכוד, לפי קרזי-פרסלר, את הדינמיקה של פרקטיקה מפתיעה שהתגלתה כמשמעותית במיצוב יחסי כוח מגדריים בצבא: העברת פתקים באמצע דיון מקצועי. פרקטיקה זו, יכולה להיתפש על פניה כטריוויאלית וחסרת משמעות, אולי אפילו ילדותית ומשחקית, שהרי כולנו מכירות ומכירים את הפעולה הזו מעברנו בבית-הספר. אולם העברת הפתקים התגלתה בראיונות שקיימה קרזי-פרסלר, כפרקטיקה ארגונית שמהווה חלק אינטגרלי משגרת הדיונים המקצועיים בצבא. השימוש בפתקים הופך להיות חלק ממסגרת הקונבנציות והכללים של הארגון הצבאי, במיוחד כשחל איסור להשתמש בטלפונים הניידים בישיבות. על רקע זה ודווקא בשל משום הנורמטיביות ו"הרגילות" של סוג התקשרות זה, חשוב ומעניין במיוחד, לדעת קרזי-פרסלר, לנתח את ההיבטים הממוגדרים שלה.
קרזי-פרסלר מראה כיצד בספרות המחקרית הצבא מתואר כארגון היפר-גבר – כלומר, ארגון שהגבריות היא חלק מרכזי מאוד בתרבות שלו. יתרה מכך, מחקרים רבים מתארים כיצד הצבא כארגון, מושתת על הוצאה לפועל של אלימות נגד מי שנתפשים אויבים, אך ברמת הפרט הצבא מתמרץ ומעודד באופן לא פורמלי חיילים במיוחד בסביבות קרביות לייצר גם אלימות פנים-ארגונית. אלימות זו מתבטאת בפרקטיקות יום-יומיות, שבהן לפי קרזי-פרסלר, נשים הופכות לא פעם באופן משפיל למושא מיני מחופצן של המופעים הצבאיים הריטואליים הללו. בהתאם, טוענת קרזי-פרסלר, כי המחקר על מגדר וצבא, נוטה להתמקד בפרקטיקות אלימות, גלויות ונהירות נגד נשים, כמו הטרדות מיניות או אונס וכן בהדרה תפקידית. אך לטענתה של קרזי-פרסלר חסרה התייחסות מחקרית המעניקה כלים תיאורטיים-אנליטיים לבחינה של פרקטיקות כוח נחבאות וסמויות במרחבים ארגוניים היפר-גבריים. על רקע זה, במאמר זה היא מציעה לבחון כיצד יחסי כוח ארגוניים משתקפים בפעולה יום-יומית כמו העברת פתקים. היא מראה כיצד פרקטיקה זו, הנתפשת שולית לכאורה, תורמת לשימור אי-שוויון מגדרי בסביבת העבודה, ובהמשך אף מציעה ללמוד באופן רחב יותר על פרקטיקות עמומות של שימור כוח ממוגדר בד בבד עם ערעור עליו בארגונים גבריים.
חלופת הפתקים, מראה קרזי-פרסלר, מתפרשת על-ידי המרואיינות באמצעות שלושה נתיבי כוח המתלכדים זה בזה, כאשר ההפרדה בניהם מלאכותית ונעשתה במאמר לצרכים אנליטיים, משום שבמציאות הארגונית הם פועלים באופן סימולטני:
- בנתיב הראשון – פרקטיקות של אינטימיות פומבית, מתמקד במעבר פתקים בין גברים לבין עצמם. בתוך נתיב הכוח הזה, העברת הפתקים בין המפקדים הגברים היא פעולה שאינה מכוונת אמנם לנשים אך נעשית בנוכחותן. בסביבות גבריות, כחלק מכינון המנגנון של אינטימיות פומבית, נעשה לעיתים מעין בימוי חיצוני של שפה בלתי מובנת לאחרים, של קרבה ואינטימיות שרק מעטים יכולים להיות חלק ממנה, המתבטאת בשליחת פתקים אחד לאחר.
- בנתיב שני – פרקטיקות של הפחתת ערך, המשמעויות של מעבר פתקים בין גברים לנשים. תחת נתיב כח זה, קרזי-פרסלר מראה כיצד העברת הפתקים נוכסה על-ידי מפקדים לשם הפחתת ערך מקצועי של נשים. הפתקים שעברו בין האנשים בדיונים הללו כללו תכנים אלימים שונים, כולל, בין השאר, פתקים עם תוכן מטריד מינית. תכנים מיניים פוגעניים, פגמו באורח קשה ביכולת של הנשים המוטרדות לתפקד מקצועית בדיונים הללו. על כן, מנקודת מבטה, יש להבין את המנגנונים הספציפיים הללו כצורות (מוסוות אמנם) של אלימות שנועדו להפחית את הערך המקצועי שלהן.
- בנתיב השלישי – פרטיקות של תביעות הכרה, בחינת המעבר הפתקים בין נשים לבין גברים. תחת נתיב כוח זה קרזי-פרסלר מראה כי בד בבד עם הפחתות הערך, נשים בצבא משתמשות בפרקטיקת העברת הפתקים כדי לסגל לעצמן סטטוס וכוח במהלך דיונים מקצועיים. זהו נתיב שדרכו הן למעשה תובעות לעצמן הכרה וערך. לתפיסתה, יש לפרקטיקה הזו חשיבות בהעמקת ההבנה על הרב-כיווניות והרב-פעולתיות שיש לכוח הארגוני הממוגדר.
העמימות סביב התוכן הסמנטי הנמצא בפתק היא שמאפשרת טווח פרשנויות סביבו ועל-כן גם מאפשרת את הקיום של נתיבי הכוח השונים בכפיפה אחת.
העמימות הפומבית יוצרת מעטה של כוח עבור שני המעורבים והיא מתאפשרת בזכות העובדה שלפתק יש שני מופעים: 1. כארטיפקט מטריאלי שכולם יכולים לראות 2. כמדיום שיכול להעביר מסרים שאחרים אינם יכולים לראות כאשר הפתק מקופל. השילוב בין שני אלה יוצר את העמימות, שקיימת גם עבור מקבל או מקבלת הפתק בזמן שהוא עובר בין הידיים של המשתתפים והמשתתפות בישיבה. גם אם תוכן הפתק הוא פוגעני, עצם קבלת הפתק טוענת קרזי-פרסלר, היא לעיתים סימן לסטטוס, ליחס ישיר ממפקדים בזמן דיון מקצועי, ולא משנה איזה סוג יחס, גם אם יש בו הדרה, הפחתת ערך או ניסיון הדרה. לכן המרואיינות בעצמן מבקשות לראות בו נתיב רב-צדדי של העברת כוח, מאחר ויש לכך אפקט חזק של פומביות וניהול רושם.
ערוצי הכוח שחושפת קרזי-פרסלר באמצעות חלופת הפתקים מלמדים על כך שכוח ופרקטיקות כוח אינם משאבים בינאריים או קוהרנטיים, הם משתנים תדיר ועובדים בכיוונים מנוגדים ומקבלים פרשנויות שונות בהקשרים שונים. כך פרקטיקה שיכולה להפחית ערך בהקשר אחד, יכולה להוות סימן לערך וסטטוס בהקשר אחר או אפילו לקבל פרשנויות מנוגדות על-ידי שחקנים שונים באותו הקשר ממש. במילים אחרות, אותה הפרקטיקה הממוגדרת מאפשרת מופעים שונים של כוח.
באמצעות ניתוח מיקרו פוליטי של כוח והתנגדות, קרזי-פרסלר מראה כיצד פרקטיקת העברת הפתקים המהווה סימון של כוח על ידי העברה של סוד, הכוח התגלה כמשאב רב-כיווני, מכפיף ויצרני גם יחד. העיסוק בכוח מפרספקטיבה תיאורטית מיקרו-פוליטית מאפשר לקרזי-פרסלר להתייחס לתצורות הרב-כיווניות שלו המאתגרות את ההבניה הצרה של התנגדות כמהפכה. העדשות של מיקרו-פוליטיקה של כוח והתנגדות מאפשרות לראות בתוצאה של במאבקים מקומיים של סובייקטים האפשרית לא כהרס רדיקלי של מבנים ממוגדרים או שינוי אפוקליפטי שלהם. כלומר, הנשים שקרזי-פרסלר ראיינה יוצרות לעצמן כוח מקומי, תועלתני, לאו דווקא במובנים הנדמים כרחבים מידי הכרוכים בשמור או חתירה תחת הסדר המגדרי בארגון.
בשדות ארגוניים היפר-גבריים כמו הצבא, כמו גם במוסדות ובהקשרים פטריארכליים אחרים, ישנן סיטואציות שבהן נשים לא תמיד יכולות לחתור תחת או לפרום את הסדר המגדרי, משום שאז הן פשוט לא יוכלו לפעול כשחקניות במרחב העבודה ביום-יום. לכן, כפי שקרזי-פרסלר טוענת במאמר, הן משתמשות לעיתים באופן פרגמטי-תועלתי ברפרטואר הכלים (גם באלו האלימים או הדכאניים ביותר) הזמינים להן במערכת הארגונית. במקרה הנוכחי הן משתמשות בעמימות [של הפתק המקופל] שמשמשת גברים מפקדים או עמיתים כדי להפחית את הערך המקצועי שלהן, על-מנת לשנות את זרימת הכוח ולשוות לעצמן ערך גם אם באופן זמני ומקומי מאד. דרך הבנה זו בנוגע לחיבור בין עמימות ופומביות קרזי-פרסלר קוראת לניתוח תיאורטי חדש של פרקטיקות-מיקרו ממוגדרות בארגונים, הבוחנת גם את המאפיינים הפרגמטיים של הפרקטיקה הממוגדרת.
על בסיס הניתוח של פרקטיקות הכוח המגולמות בחלופת הפתקים קרזי-פרסלר מציעה במאמר המשגה תיאורטית שאותה היא מבקשת לכנות פרקטיקות ממוגדרות של עמימות פומבית (Gendered practices of public ambiguity). כוחה של המשגה זו נעוץ בכך שהיא מדגישה את המרכיב העמום והלא בינרי של כוח ממוגדר, המראה כי כפיפות והתנגדות הם רק חלק מהחוויה היום-יומית של נשים בשדות ארגוניים היפר-גבריים. בנוסף, קרזי-פרסלר טוענת כי העמימות הפומבית של הכוח הממוגדר, היא אחת מהדרכים אותן מגייסות נשים לתוך הפוליטיקה הארגונית שלהן, כדי לכונן לעצמן מרחבים של פעולה ואג'נסי ובמידה רבה גם של ערך והכרה.
עוד על תאיר קרזי-פרסלר
תאיר קרזי-פרסלר על הפיתוי שבכוח: אינטימיות, מיניות ואלימות בצבא
תאיר קרזי-פרסלר על מפגשים צולבים עם ארגוני מדינה- מחשבות לעתיד