רק היום

האם ט"ו בשבט, כחג שהסיפור שלו עבר תהפוכות והתאים את עצמו לרוח הזמן, יכול לספר כיום את הסיפור של הסביבה? את הסיפור של שינוי האקלים? שחר שלוח סוקרת את הסיפורים המשתנים של ט"ו בשבט לאורך השנים – מחג זניח יחסית ביהדות, דרך הפיכתו לאחד החגים המרכזים של הציונות ועד, אולי, לחג של הסביבה

אחד מהיבטיו הטראגיים של משבר האקלים, מסביר ג'ונתן ספר פויר (ולא רק הוא), הוא שמדובר בסיפור גרוע – מופשט מדי, מדעי, קטנוני לפרקים ונטול כוח משיכה. עם סיפור טוב, ייתכן שהיה קל יותר לגייס את הציבור ומקבלי ההחלטות לטובת המאבק בשינוי האקלים.

אולי ט"ו בשבט, כחג שהסיפור שלו עבר תהפוכות והתאים את עצמו לרוח הזמן, יכול לשמש כמקור השראה. אולי דרכו נוכל לספר את הסיפור של הסביבה? אז שמעו סיפור, סיפור על חג.

ט"ו בשבט "המקורי" לא היה  חגיגי במיוחד ושימש עבור החקלאים כגרסה קדומה להגשת הדוח השנתי, מועד טכני לחישוב מעשרות ומסים. ט"ו בשבט נזכר לראשונה במשנה, שם, במסכת ראש השנה, מצוינים ארבעה מועדים שכל אחד מהם משמש לתחילתה של ספירה אחרת:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים; בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה;  אֶחָד בְּתִשְׁרִי, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבֵלוֹת, לִנְטִיעָה וְלִירָקוֹת; בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי; וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִין: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ".

בחלק זה של השנה העצים הנשירים עומדים בשלכת ואינם נושאים פרי, החרובים נאספו בקיץ, הזיתים נמסקו בסתיו, ולכן נוח לקבוע שכל תנובת עצי הפרי ממועד זה ועד ט"ו בשבט הבא תיחשב כשייכת לשנת המס שזה עתה החלה. אגב, אחד ההסברים לפער של שבועיים בין הלל ובין שמאי הוא סביבתי ואגרונומי: הראשון ייצג את יושבי אזורי מישור החוף והשפלה החמימים יותר, שבהם הפרי מקדים להבשיל, והשני ייצג את יושבי ההר, שם התקופה הקרה ממושכת יותר. אילו סוגיות שינוי האקלים היו מדוברות בתקופה שבה התגבשה מסורת ט"ו בשבט, אולי היינו מוותרים על הירח המלא של ט"ו בחודש ונשמעים לבית שמאי.

ט"ו בשבט הפך לחג מענג בסוף המאה ה-16, כשהמקובלים בצפת החלו לערוך סדרי ט"ו בשבט. הם שתו יין לבן ואדום, אכלו פֵרות, ובעיקר – סיפרו סיפורים. במאה ה-17 פרסמו זקני צפת תיקונים לחגי ישראל, כולל ט"ו בשבט. כמו בחגים מתוקנים אחרים, גם בט"ו בשבט ערכו החכמים "ליל סדר". בחג האילנות הונחו על השולחן צמחי תבלין, פֵרות ויין ששימשו כאמצעי סיפורי: יין לבן סימל שלכת וקיפאון, ואילו יין אדום סימל פריחה והתחממות. בכוסית המקובלים נמזג יין לבן, בכוסית השנייה נמהל מעט יין אדום ביין הלבן, בכוסית השלישית כבר היה בעיקר יין האדום, והכוסית הרביעית הכילה יין אדום בלבד, תהליך שמסמל מעבר מהעונה הקרה לעונה החמה. בין הכוסיות אכלו החכמים פֵרות בסדר קבוע: ראשית פֵרות שקולפו ותוכם נאכל, כסמל לעולם העשייה. אחריהם פֵרות שחלקם החיצוני נאכל ותוכם נזרק, כסמל לעולם היצירה, ולבסוף פֵרות שנאכלו בשלמותם ללא פסולת, כסמל לעולם הבריאה. לא רק הבטן עבדה בסדר ט"ו בשבט, אלא גם הדמיון שהופעל על-ידי הסיפורים. למשל על ארץ זבת חלב ודבש, כלומר ארץ שפֵרותיה שמנים כחלב ומתוקים כדבש:

"פעם אחת נכנס רבי [יהודה הנשיא] לבני ברק ומצא שם אשכול ענבים רובץ כעגל בן שלש שנים; פעם אחת הלך רבי יהושע לסכנין ומצא עז רבוצה תחת התאנה וחלב שותת ממנה ודבש יוצא מן התאנה ומתערבין זה בזה." (מדרש תנאים לדברים כו, ט)

תיקון ט"ו בשבט, עם קסמו הפועל על החושים, התפשט בתפוצות ישראל, אך בהמשך כמעט נעלם במקביל להיעלמות המקובלים. החג עצמו, לעומת זאת, לא נעלם כלל. סיפורי התנאים שנמוגו פינו מקום לסיפורים אחרים, ציוניים. אני זוכרת שבילדותי סיפרו שבט"ו בשבט נהוג לאכול פֵרות יבשים כתזכורת לפֵרות היבשים שנשלחו מארץ ישראל לניכר, אל שולחנותיהם של היהודים הנכספים לציון. איש לא סיפר על המקובלים או העלה את האפשרות שהם אכלו פֵרות יבשים, פשוט כי לך תשיג תאנה טרייה או שקד בשל בט"ו שבט, בעיקר אם אתה אוהד של בית שמאי. על פי הרב ש.ב גנוט שליט"א לדוגמה, אין שום בעיה באכילת פֵרות יבשים מתורכיה, תופעה הסופגת ביקורת הציונית בכל ט"ו בשבט: בספרי הפוסקים לא הוזכר שיש לאכול מפֵרות א"י דווקא, אלא פשוט מפֵרות האילן, וממילא פֵרות הארץ לא הגיעו לקהילות אשכנז הרחוקות שערכו סדרי ט"ו בשבט.

עם השנים, געגועים לארץ הקודש ואמונה בסגולותיהם המיוחדות של יבוליה נמהלו בערכים התזונתיים של הפֵרות. הנטיעות הנהוגות היום גם הן כמובן חלק מהחג שעבר הציינה (ציוניזציה), והן נטועות בכתובים, בציווי: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא י"ט כ"ג). עם זאת, יש חוקרים המציינים שמנהג הנטיעה הועתק מעמי אירופה, שנהגו לשתול עצים בחגיגות האביב של מאי. אין תמימות דעים לגבי האירוע המכונן שבו הנטיעות השתרשו כחלק מהחג – האם ב-1890 עם המחנך זאב יעב"ץ בזכרון יעקב, או ב-1907 בטקס נטיעות במקווה ישראל. אין ויכוח על כך שהנטיעות הפכו לאמצעי חינוכי-חווייתי. בפעולת הנטיעה, הממשי והסמלי כמעט שאינם נפרדים. יש שורשים, יש עבודה, יש אדמה, יש חקלאות ויש סיבה להישאר בסביבה, כי עץ, בשונה למשל מחיטה, לוקח את הזמן עד שהוא מעניק פרי, שלא לדבר על מקרים שבהם מקפידים על איסור ערלה.

המיתולוגיה והמעשה ששודכו לחג הצליחו. בארכיון החגים הקיבוצי נכתב:

"ט"ו בשבט הוא אחת מהצלחות הציונות בחידוש התרבות. אם לא המוצלח ביותר, הוא לפחות אחד מהשלישייה הפותחת (חנוכה, שבועות, ט"ו בשבט) בחגים אלו הצליחה הציונות להטעין תוכן חדש (חדש-ישן) ורלוונטי לחג ולהמציא לו טקסים וסמלים ייחודיים, שאף השתרשו בחלק ניכר מהציבור הישראלי."

הקיבוצים, כידוע, הצטיינו ביצירת מיתולוגיות או פולקלור חדש (אני מודעת לאוקסימורון), אפילו מקומי ופרטי, כפי שמצביעים מחקריה של חיה בר-יצחק.

בשנים האחרונות אנו עדים לפיתול נוסף בעלילת ט"ו בשבט ובהטענתה בערכים של אהבת טבע ושמירה על הסביבה. עם זאת, ייתכן שהסיבה לכך אינה רק מודעות גוברת לענייני סביבה, אלא גם ירידת קרנה של החקלאות במדינת ישראל, שפינתה מקום בעיקר לנדל"ן אך גם לתוכן חדש בחג, והרי העצים שניטעים אינם בהכרח עצי פרי. לדוגמה, בין הפעילויות שמקיימת בט"ו בשבט תש"ף סוכנת הציונות הגדולה קק"ל, יש שניים שמספרים סיפור חדש:  אירוע סולידריות עם אוסטרליה ואירוע שתילות ודו-קיום ביער להב, בהשתתפות יהודים, ערבים וחיילים.

ט"ו בשבט – עם כל הכבוד לנטיעות, חידוני פרחי בר ופיקניקים בטבע בכלים רב-פעמיים – לא הוא זה שיחלץ אותנו מהאדישות הגורפת למפגעי האנתרופוקן. אבל אם נצליח להלביש על המשבר מיתולוגיה טובה ונהפוך אותו לסיפור שרוצים לשמוע, אולי עוד מישהו יקשיב.

שחר שלוח היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, החוקרת יחסי אדם-סביבה ומתעניינת במיוחד בחקלאות ומרעה

תמונה ראשית – חגיגות ט"ו בשבט – אוסף צילומים של הצלם זולטן קלוגר