"> כשהדשא ממשיך לגדול – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

כשהדשא ממשיך לגדול

 הדשא הסינתטי אולי נראה כמו תחליף פשוט למדשאה טבעית, אבל מאחוריו מסתתר סיפור על האופן שבו אנחנו מדמיינים טבע, מעצבים נופים ומקיימים יחסים עם חומרים. עדי לוי טראו עוקבת אחר גלגוליו של הדשא בישראל, מהמדשאות הטבעיות שהפכו לחלק מהנוף המקומי ועד להשתלטותו של הדשא הסינתטי על המרחב הציבורי והפרטי. דרך תיאוריית השחקן־רשת של ברונו לאטור, היא בוחנת כיצד חומרים מעצבים את התרבות ואת יחסינו עם הטבע. הכתבה היא חלק מתוצרי הקורס "בחזרה לציבור: הנגשת המחקר ואנתרופולוגיה וסוציולוגיה ציבורית" שמלמד לירון שני באוניברסיטה העברית:

באחת השבתות, בעודי צועדת בנמל תל אביב, פגשתי “שטיח” של דשא סינתטי בגוונים של ירוק וחום, פרוש על דק מול הים. מעליו הוצבו ספסלים, נדנדות ושמשיות. אחדים חלצו כפכפים והתיישבו עליו כאילו היה מדשאה. חלצתי גם אני את נעליי. המשטח היה נעים למגע. "מדשאות" כאלה הפו נפוצות יותר ויותר בישראל בשנים האחרונות, עובדה שמעלה את השאלה: כיצד החליף המשטח הסינטטי את המדשאה במרחבים ציבוריים ופרטיים? 

כדי לענות על כך, יש לחזור אל ראשית המאה העשרים ואף קודם לכן. בעקבות ברונו לאטור, אני מבקשת למפות רשתות, חלקיות בהכרח, של הדשא בישראל — לא כאובייקט בודד, אלא כמארג של יחסים חומריים, חברתיים ותרבותיים.

תיאוריית השחקן־רשת (Actor-Network Theory) שפיתח ברונו לאטור, מערערת על ההבחנה הדיכוטומית בין בני אדם לבין העולם החומרי. במקום לראות בחומרים, בחפצים ובטכנולוגיות רקע לפעולה האנושית, היא מציעה להבין את המציאות כרשת של יחסים בין שחקנים אנושיים ולא־אנושיים, המעצבים זה את זה באמצעות קשרים, תלות הדדית והצטברויות של ידע, חומר, כוח ותשתיות. ג’יין בנט מרחיבה תפיסה זו באמצעות מושג ה־vibrant matter. לטענתה, גם לחומרים עצמם יש סוכנות (agency): הם אינם אובייקטים פסיביים, אלא משתתפים בעיצוב המציאות ובהכוונת פעולות אנושיות. מכאן שהניתוח אינו מתמקד רק במשמעות שבני אדם מייחסים לחומר, אלא גם באופן שבו תכונותיו החומריות מעצבות יחסים חברתיים, מרחביים ופוליטיים. 

כדי להגיע אל נמל תל אביב, הדשא הסינתטי עבר כברת דרך. הוא מיוצר מסיבי פוליאתילן ופוליפרופילן, לרוב במפעלים בסין, נארג ליריעות, משונע באוניות ונמכר בישראל במשתלות לצד צמחים, וחומרי גינון והדברה. גם התקנתו נעשית לרוב בידי גננים. בשונה ממדשאה טבעית, הנשענת על אדמה, זרעים, מים, חרקים, אקלים  ותחזוקה, הוא נשען על רשת של חומרי גלם, תיעוש, שינוע ומסחר. ובכל זאת, הוא מזוהה מיד כמדשאה.

ההיסטוריונית הסביבתית ג’סיקה ואן הורסן, שהתחקתה אחר הפטנטים הראשונים של הדשא הסינתטי, מראה כי סיפורו מתחיל בשנות השלושים של המאה העשרים עם רישום הפטנט הראשון בארה״ב. לאחר עשרות שנות פיתוח ושיפורים טכנולוגיים התגבש בשנות השישים למוצר המסחרי AstroTurf. מראשיתו נועד ליצור תחליף ירוק שייראה וגם ירגיש כמו דשא חי. בשנת 1967 הוצג בתערוכת Expo 67 במונטריאול כ”מדשאת העתיד”, וזמן קצר לאחר מכן הותקן במלון “הסלע האדום” באילת. כתבה שפורסמה בשנת 1973 בעיתון 'דבר' תיארה אותו כ”מעטה ירוק […] רך ונעים למגע”, שיאפשר לאורחי המלון “לשכב על הדשא”. 

עדי לוי טראו

איני מצליחה להיזכר במראה של אנשים רובצים על מדשאות באילת, עיר שבה החום אינו מעודד רביצה על הקרקע. נדמה שכבר בראשית דרכו הדשא הסינתטי הובטח גם דימוי של פנאי, רביצה ומגע עם הקרקע, שלא התיישב במלואו עם תנאי המקום. אלא שגם המדשאה הטבעית אינה נקודת מוצא מקומית. גם היא תוצר של רשת היסטורית.

המדשאה הטבעית, שאותה ביקש דשא הפלסטי לחקות, היגרה למרחב הישראלי. בראשית המאה העשרים התגבשה ביישוב היהודי תפיסה שלפיה הנוף המקומי דורש “תירבות”. ביטויים רבים מן התקופה משקפים אידאל זה. כך, למשל, תיאר ביאליק בנאום שנשא בשנת 1929 בקובנה את הארץ כ”מדבר שממה”, “שלד מת”, ש”רק כל מקום שדרכה שם רגל יהודי” מתכסה בו “ירק דשא וירק עץ”, ו”החיים נעשים אנושיים תרבותיים”. דבריו הם דוגמה אחת, לדמיון נופי שבו ירק, עצים ומדשאות כרוכים ברעיונות של תירבות, התיישבות וחיים ראויים.

אלא שהנוף המקומי, אשר תואר כטרשי וחשוף, לא היה ריק. החוקרים רות קרק ונעם לוין מתארים את נופה של פלשתינה בשלהי התקופה העות’מאנית כמרחב המצוי בשינוי נופי ומרחבי: כריתת יערות, סחף קרקעות, התפשטות דיונות וראשית הייעור וייבוש הביצות. לשיטתם, תהליכים אלה נבעו מרפורמות פוליטיות, שינויי בעלות, פיתוח חקלאי ומלחמת העולם הראשונה. גם לאחר תמורות אלה הנוף כלל צומח מקומי: בתה, עשבוניים עונתיים, צמחיית חולות, מטעים וחורש ים־תיכוני. המדשאה לא מילאה חלל ריק; היא הייתה אחת ההתממשויות החומריות של דמיון נופי, שנוצר מתוך המתח שבין דימויי השפע והפריון של הארץ במקרא, מסורות נופיות אירופיות והמפגש עם הנוף המקומי.

הדמיון הנופי הזה קיבל ביטוי גם בייבואן של פרקטיקות תכנון. המדשאה הפכה לחומר המזוהה עם המרחב הציבורי של היישובים שקמו או התרחבו עם ראשית המנדט הבריטי והיישוב היהודי — בקיבוצים, בכרי הדשא של הגנים הציבוריים העירונים ובבתי הבראה. היא התהוותה כמשטח לישיבה, לשכיבה ולמפגש. בהדרגה נעשתה לאחד החומרים הנופיים המזוהים עם תרבות הפיקניק.

ככל שהתבססה המדשאה, כך החלה גם לדרוש את שלה. כדי לשמר את הדימוי הירוק, האחיד והרך נדרשו השקיה, כיסוח, דישון, ניכוש עשבים והתאמת זנים לתנאי האקלים המקומיים. המדשאה כוננה מערך של יחסים בין גוף, עבודה, מים, קרקע וצומח. עיתונות הגינון ומסמכי משרד החקלאות עסקו בהתאמת זנים, השקיה ותחזוקה. בשנות התשעים אף פורסמה בעיתונות פרסומת לתרסיס לצביעת דשא בירוק. הפרסומת מעידה על כוחה של המדשאה כאידאל נופי: גם כאשר הצמח עצמו אינו עומד בו, הפתרון אינו נטישת האידאל אלא הרחבת ארגז הכלים החומרי שנועד לקיימו. אם נחזור למדשאה הסינתטית, נראה כי המעבר בין סוגי הדשא אינו מבטל את העבודה אלא מעביר אותה לאחרים. עבודת התחזוקה של הגנן הביתי מתחלפת בעבודת ייצור, שינוע והתקנה.

אלא שגם החומר עצמו ממשיך להשתנות. ג’יין בנט מאפשרת לקרוא גם את המדשאה כחומר המשתנה באמצעות יחסי הגומלין בין פלסטיק, קרקע וצומח. ליד הקניון בלוד נתקלתי במשטח שבו עשבי בר חדרו בין יריעות הדשא הסינתטי וצמחו דרכן. יריעת הפלסטיק לא החליפה את הצומח המקומי ולא עצרה אותו; היא נעשתה למצע שבו התפתחו יחסים בלתי צפויים בין חומר מלאכותי לצמחייה חיה. הדוגמה הזו ממחישה שהחומר אינו מייצב את המרחב אחת ולתמיד, אלא משתתף במטבוליזם המתמשך של הקרקע, הצומח והעיר. 

כיום אנו פוגשים את הדשא הסינתטי במרפסות, מעקות, בחללי פנים ובמרחבים שלא נועדו להיות ירוקים. לאחרונה נתקלתי בו כמסדרון באתר בנייה, המשמש אזור מנוחה לעובדים, וגם בפינת המנוחה של עובדי החווה החקלאית בתל אביב. בשני המקרים הוא מייצר משטח רך ונעים למנוחה — אותה תחושה שפגשתי בנמל תל אביב. אולם בעוד שבאתר הבנייה הוא מרכך מרחב מאובק, בחווה החקלאית הוא מופיע דווקא בלב סביבה צומחת וחיה. דוגמא זו ממחישה שהמדשאה הסינתטית אינה עוד רק תחליף, אלא חומר המייצר את תחושת המדשאה גם במקום שבו הטבע עצמו נוכח.

במובן זה, סיפורו של הדשא בישראל אינו רק סיפור על טבע מלאכותי, אלא על האופן שבו חומרים מעצבים תרבות — ובה בעת גם משתנים בתוכה. המעבר מחומר צומח לחומר פלסטי הוא גם מעבר של ערכים, יחסים וצורות קיום; הדשא אינו משנה רק את הקרקע שעליה הוא מונח, אלא גם את האופן שבו גופים נוגעים בקרקע, נחים עליה ומדמיינים אותה. ומשכך, השאלה איננה רק כיצד פלסטיק נעשה למדשאה, אלא אילו חומרים אחרים מעצבים את יחסינו עם הגוף ועם הטבע ובאילו אופנים.

לקריאה נוספת: