לזחול אל טבור העולם: אנתרופולוגיה של טקסים קינטיים
נורית שטדלר (האוניברסיטה העברית) כותבת על מאמרה "Moving to the Center of the Earth: The Anthropology of Kinetic Rituals", שהתפרסם בכתב העת Current Anthropology. דרך המושג טקסים קינטיים המאמר בוחן שבעה אתרי צליינות נוצריים שבהם ההתקדמות אל המוקד הקדוש כרוכה בתנועה גופנית מיוחדת, שלפעמים כרוכה בקושי כמו זחילה או הליכה על הברכיים. המאמר שואל כיצד התנועה הגופנית אל המוקד הקדוש משתתפת בעיצובו כמרכז בעל משמעות דתית ומראה ארבעה מימדים שמייצרים את הטקסיות הקינטית.
באפריל של שנת 2024 הרחקנו לאתר הצליינות בעיר פטימה, כ־120 קילומטרים מצפון לליסבון. כשהגענו לאתר ההומה, הרחבה העצומה שלפני הבזיליקה של גבירתנו של הרוזרי הייתה מלאה בצליינים וצלייניות מרחבי פורטוגל. על פי המסורת המקומית, בשנת 1917 מרים התגלתה לשלושה ילדים רועי צאן: לוסיה דוש סנטוש ובני דודיה, פרנסישקו וז׳סינטה מרטו. לאחר שנתיים נבנתה במקום קפלת ההתגלות המסמנת את הארוע שהתרחש במקום. בשנת 1928 הונחה האבן הראשונה של הבזיליקה על ידי האדריכל ההולנדי חררדוס סמואל ואן קריקן והאדריכל הפורטוגזי ז׳ואאו אנטונש, בסגנון נאו ברוק. אורכה של הבזיליקה כ־70 מטרים ומגדל הפעמונים שלה מתנשא לגובה של 65 מטרים. המתחם נפתח לקהל רק בשנת 1953. מאז, צליינים וצלייניות מבקרים במקום, בימי חג וחול. קבוצות גדולות של מבקרים עוברות בין ההתחנות השונות, במיסה בבזיליקה ובשירה בזירת ההתגלות. מול מתקני האש צפינו בשורה ארוכה של מבקרים שהשליכו נרות וחלקי גוף עשויים שעווה לתוך להבה עצומה. בתוך המרחב שהיה הומה אדם, משכה את תשומת ליבנו תנועת הצליינים שנעו על הברכיים סביב זירת ההתגלות. במרכז הרחבה עובר מסלול המכונה על ידי המאמינים Passadeira dos Penitentes, "המסלול של מקיימי הנדר", בו נעים על ברכייהם בני ובנות המזל אשר קיבלו את מבוקשם וחזרו להודות למדונה על נדיבותה. המסלול מסומן כרצועה ארוכה של אבן בהירה, החוצה את המתחם לאורכו. השביל מוביל אל קפלת ההתגלות ומקיף אותה במעגל. לאורך המסלול צפינו בעשרות נשים וגברים שהתקדמו על ברכיהם, לעיתים כשהם אוחזים במחרוזת תפילה, בנרות או בפרחי בר. על המסלול פגשתי בני זוג שבאו להודות למרים לאחר שנים של ניסיונות להרות. הבעל סיפר את סיפורם, בעוד אשתו נעה על ברכיה, צעד אחר צעד, לעבר קפלת ההתגלות. אמנם היו על ברכיה שלושה זוגות גרביים שנמתחו עד מעל הברכיים, אבל, בכל זאת פניה התכווצו מכאב בכל תנועה. אחרי שנים של המתנה לילד, הם חזרו להודות למדונה בדרך זאת. את התנועה הזאת לעבר המרכז הקדוש ניתחתי במאמר Moving to the Center of the Earth: The Anthropology of Kinetic Rituals, שהתפרסם בכתב העת Current Anthropology.

התנועה של נשים וגברים על הברכיים לעבר המרכז במתחם הצליינות של פטימה, הזכירה לי את ספרו של ז׳ול ורן מסע אל בטן האדמה (1864). בספר זה, פרופסור אוטו לידנברוק מפענח את כתב הסתרים שהותיר המלומד והאלכימאי האיסלנדי ארנה סאקנוסם. כתב הסתרים מכוון אותו אל הר הגעש סנייפלסיוקול שבאיסלנד וחושף דרך סודית המובילה אל מרכז כדור הארץ. לידנברוק יוצא למסע עם אחיינו אקסל ועם המדריך האיסלנדי האנס. השלושה נכנסים דרך לוע הר הגעש ומתקדמים מטה, בעקבות נתיב המוליך אותם אל עולם נסתר וקסום בבטן האדמה. הצליינים והצלייניות שמילאו את מסלולי הזחילה וההליכה על הברכיים בפטימה נראו לי לרגע כמו דמויות של ז׳ול ורן. גם הם כיוונו את גופם אל המרכז, אל נקודה שמארגנת עבורם את הקוסמוס . המרכז לכן מהווה המשגה אנליטית של מוקד הקדוש, שאליו מכוונת התנועה הגופנית. סיפור ההתגלות בעיר, המצוי בסְפָר הפורטוגזי, הטעין אותה כמרכז חדש, המוצף במשמעות דתית-מיתולוגית אשר תורגמה מאוחר יותר לטופוגרפיה ממשית. מכאן עולה שאלת המחקר הספציפית בכל זירה: כיצד תנועתם של צליינים אל "מרכז העולם" מתורגמת באתר למרחב ולתנועה? כלומר, כיצד התנועה הגופנית אל המוקד הקדוש משתתפת בעיצובו כמרכז בעל משמעות דתית? על מנת להסביר זאת התחלתי בהצגת המושג – טקסים קינטיים.


מקור וזכויות יוצרים: Jules Verne, Voyage au centre de la terre (Paris: J. Hetzel, 1864). Bibliothèque nationale de France, Gallica, cote Y2-72900. Public Domain. Reproduction:
את המושג "טקסיות קינטית" בו עשיתי שימוש במאמר, ביססתי על המושג "קינטיות" בעולם הפיזיקה. מקור המילה הוא ביוונית, kinēsis (= תנועה), ובפועל הקשור kinein, (= לנוע או להניע). במהלך המאה התשע־עשרה נכנס המונחkinetic לשימוש מדעי, כציון תופעות הקשורות בתנועה, ובהמשך התבסס המושג "אנרגיה קינטית" לתיאור האנרגיה של גוף בתנועה. הפיזיקאי וִילְיָאם ג'וֹן מַקוּוֹרְן רַנְקִין הבחין בשנת 1853 בין אנרגיה ממשית (actual energy) לבין אנרגיה פוטנציאלית (potential energy), הקשורה למצבו או לתצורתו של גוף או של מערכת ולאפשרות לבצע תנועה. הבחנה זו פותחה בהמשך בכתביהם של וִילְיָאם תּוֹמְסוֹן, לימים לורד קֶלְוִין, ופִּיטֶר גַּאתְ'רִי טֵייט, שהשתמשו במונח אנרגיה קינטית (kinetic energy) לתיאור האנרגיה הקשורה בתנועה. לפי הגדרה זו, אנרגיה פוטנציאלית יכולה להפוך לאנרגיה קינטית כאשר שינוי במצבו של גוף או של מערכת מלווה בהופעת תנועה. הבחנה זו מאפשרת לחשוב גם על המעבר מן האפשרויות הגלומות במרחב הטקסי אל התנועה המתממשת בו בפועל. המחקר האתנוגרפי מלמד כי במרחב הצלייני קיימות אפשרויות רבות של תנועה. כל מסלול מציע לצליין אפשרות אחרת: תנועה במעגל, עלייה במדרגות או התקדמות על הברכיים לאורך מסלול ייעודי. האפשרויות הללו מתממשות כאשר הצליין מתחיל לנוע, וכאשר גופו מתאים את עצמו למבנה הדרך, לכיוונה ולקצב שהיא מכתיבה. כך נוצרת כוריאוגרפיה טקסית שבה המרחב, הגוף והתנועה מעצבים זה את זה. במובן הזה, המעבר מן הפוטנציאלי אל הקינטי שופך אור על האופן שבו המרחב הקדוש מתורגם לפעולה גופנית ועל הדרך שבה התנועה עצמה משתתפת בעיצוב החוויה הדתית.
האנתרופולוגיה עוסקת בחקר הגוף והתנועה כחלק מן החיים החברתיים והטקסיים כבר מראשית המאה העשרים. מַרְסֶל מוֹס, במאמרו על ״טכניקות הגוף״, הראה כיצד בני אדם לומדים במסגרת חברתית ותרבותית דרכים מסוימות ללכת, לשבת, לכרוע ולנוע. פְּיֶיר בּוּרְדְיֶיה פיתח את המושג הביטוס, המתייחס למערכת של נטיות נרכשות המעצבות את האופן שבו בני אדם תופסים את העולם ופועלים בו. באמצעות המושג bodily hexis , הוא הדגיש כיצד מבנים חברתיים מופנמים בגוף ומתבטאים ביציבות, במחוות ובדרכי התנועה שלו(Bourdieu,1977) . תּוֹמַס צ'וֹרְדַס העביר את הדיון אל מושג הגילום הגופני (Embodiment), והציע לראות בגוף את הבסיס הקיומי של התרבות, שממנו בני אדם חווים את העולם ומעניקים לו משמעות. וִיקְטוֹר ואדית טֶרְנֶר הציעו את מושגי הלימינליות והקומיוניטס, והראו כיצד המסע של הצליינים אל המקום הקדוש עשוי להעביר את המשתתפים בין מצבים חברתיים וסמליים וליצור ביניהם צורות זמניות של שותפות ושוויון יחסי. סַיְמוֹן קוֹלְמַן וג'וֹן אֶלְסְנֶר הרחיבו את הדיון בצליינות כמסע פיזי וסמלי בזמן ובמרחב, שבמהלכו מתעצבים יחסים חדשים בין תנועה ושייכות. המושג ״טקסיות קינטית״ ממשיך את הדיון הזה ומתמקד ברגעי התנועה עצמם, בכיוונה, בקצבה, בצורתה וביחסיה עם המבנה החומרי של המרחב הקדוש. באמצעות המושג הזה אני מבקשת לבחון כיצד מסלולים, מדרגות, משטחים ומעברים מארגנים אפשרויות שונות של תנועה, כיצד הצליינים מממשים אותן באמצעות גופם, וכיצד התנועה הטקסית מעצבת מחדש את היחסים בין הגוף, המרחב והקדושה. כך עובר הדיון מן האופן שבו בני אדם לומדים תנועה, מפנימים אותה וחווים באמצעותה את העולם, אל היחסים ההדדיים בין המרחב המאפשר את התנועה לבין הפעולה הקינטית שמעניקה לו משמעות טקסית.
על מנת לבחון זאת ערכתי עבודת שדה בשבעה אתרי צליינות נוצריים, רובם קתוליים, שבהם ההתקדמות אל המוקד הקדוש כרוכה בתנועה גופנית מובחנת. התצפיות התקיימו בחמישה אתרים באירופה ובשניים בפאתי ירושלים. כל הזירות קשורות למסורות של התגלויות של מרים וישו, הערצת איקונות ושרידי קדושים, כמו גם למסורות טקסטואליות וויזואליות המשלבות את כתבי הבשורה עם סמלים ונופים מקומיים. התחלתי את עבודת השדה בשנת 2003 הבתצפיות בדרך לקבר מרים בירושלים. בהמשך קיימתי תצפיות במנזר יַאסְנָה גוּרָה (Jasna Góra) בצֶ'נְסְטוֹחוֹבָה שבפולין. בבית לחם בחנתי כיצד צליינים מתכופפים על מנת לעבור דרך ״פתח הענווה״ הנמוך בכניסה לכנסיית המולד; ברומא צפיתי במאמינים העולים על ברכיהם בעשרים ושמונה "המדרגות הקדושות"; בפָטִימָה שבפורטוגל ליוויתי צליינים שנעו על ברכיהם לאורך המסלול המוביל אל קפלת ההתגלות; בגוּאַדָלוּפֶּה שבמקסיקו סיטי בחנתי את ביקור במקדש של הבתולה מגואדלופה; ובצפון איטליה, בקרתי באתר מדונה די פִּינֶה שבמוֹנְטַנְיָאגָה, במחוז טרנטינו. מן המחקר האתנוגרפי בזירות השונות זיהיתי ארבעה ממדים המייצרים טקסיות קינטית: מִימֶזִיס (חיקוי), חזרתיות, מיזוג זמנים וטריטוריאליות. ממדים אלה מלמדים כיצד התנועה הגופנית מחברת בין דמויות ואירועים מן העבר לבין פעולתם של הצליינים בהווה, כיצד החזרה על מחוות ותנועות משמרת ומחדשת מסורות פולחניות, וכיצד התנועה קושרת את הגוף אל הנוף ואל המקום הקדוש. ארבעת הממדים פועלים לעיתים בעת ובעונה אחת, ובאמצעותם הצליינים משחזרים ומעצבים את קדושתו של המרחב דרך פעולות גופניות חוזרות ונשנות.


.
הממד הראשון, מִימֶזִיס, מתייחס לאופן בו צליינים וצלייניות משחזרים בגופם פעולה, תנועה או אירוע המזוהים עם דמות קדושה. מדי שנה, לקראת 12 בדצמבר, יום חגה של הבתולה מגוּאַדָלוּפֶּה (Guadalupe), נמלאת הרחבה הגדולה שלפני הבזיליקה במקסיקו סיטי בצליינים. האתר שוכן למרגלות גבעת טֶפֶּיָאק (Tepeyac), שבה, על פי המסורת הקתולית, התגלתה מרים בדצמבר 1531 ליליד מקומי בשם חוּאַן דִיאַגוֹ (שקודש על ידי האפיפיור בראשית שנות האלפיים). המסורת מספרת כי ב־12 בדצמבר, לאחר סדרת התגלויות, מרים שלחה אותו לקטוף פרחים על הגבעה ולהביאם אל הבישוף חוּאַן דֶה סוּמָארָאגָה. כאשר חואן דיאגו פרס בפני הבישוף את הטִילְמָה (tilma) הגלימה המסורתית העשויה בד, נתגלו השושנים שהתפזרו סביבם ועל הבד התגלתה דמותה של הבתולה. האריג שנצבע בדמותה של מרים העטויה גלימה כחולה־ירקרקה ומוקפת קרני אור, עומד עד היום במרכז הפולחן. הוא מוצג מעל המזבח המרכזי בבזיליקה החדשה, שנחנכה ב־12 באוקטובר 1976 לאחר שמבנה הבזיליקה הישן נפגע משקיעת הקרקע. לקראת יום החג, אלפי צליינים באים לחגוג את הופעתה של מרים על הבד. ביום זה הדרכים המובילות אל הבזיליקה הופכות למרחבים צפופים של תנועה טקסית. בין המוני הצליינים הצועדים לעבר הכנסייה נראים נשים וגברים היורדים על ברכיהם ומתקדמים באיטיות על פני משטחי האבן. חלקם נושאים תמונות ממוסגרות ופסלים של הבתולה, אחרים מתקדמים בצעדים מדודים, מתפללים, שרים, מצטלבים או נושאים בקשות ותפילות הודיה. כך מתארגנות ברחבה צורות שונות של תנועה גופנית סביב מוקד קדוש אחד, דמותה של הבתולה מגואדלופה, וההתקדמות לעברה הופכת את המרחק שבין הצליינים לבין הבזיליקה למסלול של פעולה טקסית.
גם כאן, כמו בכל האתרים שבהם ביקרתי, אחת התבניות החזותיות החזקות ביותר לתיאור התנועה והסבל היא דמותו של ישו הכורע או קורס תחת משקלו של הצלב. במשך מאות שנים יצרה האמנות הנוצרית מאגר חזותי עשיר של דימויים המתארים את תנועת גופו של ישו בדרך אל הצליבה. במסורת זו ניתן מקום מרכזי לרגעים בהם ישו נושא את הצלב, מועד, סובל או נופל בדרך לגולגולתא. בין הציורים המפורסמים אפשר לראות את רַפָאֵל סַנְצְיוֹ (Raffaello Sanzio), בציורו ״ישו נופל בדרך לגולגולתא״ (1515–1516) המתאר את ישו לאחר נפילתו. פִּיטֶר בְּרֵייגֶל האב, בציור ״נשיאת הצלב״ (1564), הציב את ישו הכורע תחת הצלב בתוך תהלוכה צפופה של בני אדם המתקדמים לעבר גולגולתא. דמותו קטנה וכמעט נבלעת בהמון, ותנועת הגוף הסובל משתלבת בתנועה הקולקטיבית של התהלוכה הצפופה. טִיצִיאַנוֹ וֶצֶ'לְיוֹ (Tiziano Vecellio), צייר את ״ישו נושא את הצלב״ (בסביבות 1565), בתקריב, כשהצלב מונח באלכסון על כתפו ושמעון מקירנה ניצב מאחוריו ומסייע בנשיאתו. טיציאנו הוסיף את כתר הקוצים, את פניו הפצועות של ישו ואת המבט המופנה אל הצופה המדגישים את הסבל ואת המאמץ הכרוכים בנשיאת הצלב. פִּיטֶר פָּאוּל רוּבֶּנְס (Peter Paul Rubens), ביצירתו ״הדרך לגולגולתא״ (1634–1637), תיאר את ישו ברגע קריסתו תחת משקל הצלב. גופו הכפוף ממוקם במרכז תהלוכה רבת משתתפים, בעוד ורוניקה הקדושה מושיטה לו מטפחת לנקות את פניו וחיילים רכובים ודמויות נוספות מקיפים אותו. הקומפוזיציה האלכסונית מדגישה את המתח בין כובד המשא, קריסת הגוף והמשך התנועה בדרך אל הצליבה. ג'וֹבַאנִי דוֹמֶנִיקוֹ טְיֶיפּוֹלוֹ (Giovanni Domenico Tiepolo), בתחריט ״התחנה השלישית: ישו נופל תחת הצלב בפעם הראשונה״ (1749), תיאר גם הוא את רגע הקריסה תחת המשא כחלק ממחזור תחנות דרך הצלב. הרשימה עוד ארוכה. המשותף ליצירות אלו שהן העמידו את הקושי הפיזי של ישו במרכז. ישו הנושא את הצלב, פצוע, מדמם, מתכופף מעומס הצלב, לעיתים נופל אבל תמיד ממשיך בדרכו. בדרך זו, לפי האמונה הנוצרית, ישו ממרק את חטאיה של האנושות ומאפשר את גאולת העולם. בהשקפה זו המאמץ הגופני מקבל משמעות תיאולוגית החורגת מן הפעולה הפיזית עצמה. הדימויים הללו מעמידים במרכזם את המתח שבין כובד המשא לבין המשך התנועה, בין הקריסה לבין ההתקדמות אל מקום הצליבה.
התנועה על הברכיים ברחבת הבזיליקה של גוּאַדָלוּפֶּה, לעבר דמותה הקדושה של הבתולה, מהדהדת את המסורת החזותית של ישו הכורע וקורס תחת משקל הצלב. המִימֶזִיס מאפשר לנו להבין כיצד דימוי הגוף הסובל, המוכר מן האמנות הנוצרית ומסיפורי הפסיון, מקבל ביטוי מחודש בפעולה גופנית המתרחשת במרחב הקדוש. לצד דימוי זה עולה אפשרות פרשנית נוספת, זו של התינוק הזוחל לעבר זרועות אמו. כאן שבה ומופיעה דמותה של מרים כאם הממתינה לבניה ומקבלת אותם אל חיקה. ההתקדמות על הברכיים עשויה אפוא להדהד שתי תבניות גופניות וסמליות, את גופו המיוסר של ישו הנושא את הצלב ואת גופו של התינוק, חסר הישע, המבקש להתקרב אל אמו. שתי התבניות קושרות בין תנועת הגוף לבין הדימויים הקדושים ומעניקות להתקדמות לעבר הבזיליקה משמעות החורגת מן המרחק הפיזי שהצליינים עוברים.

pilgrims advancing on his knees toward the Basilica of Our Lady of Guadalupe, Mexico City, December 12, 2021. Photograph by Thayne Tuason, Wikimedia Commons, licensed under CC BY 4.0.
הממד השני, החזרתיות, מתייחס לאופן שבו פעולות גופניות חוזרות על עצמן בדרך וסביב הקדוש. בסְקָאלָה סַנְקְטָה (Scala Sancta) ברומא, סמוך לבזיליקת סַן ג'וֹבַאנִי אִין לָטֶרָנוֹ (San Giovanni in Laterano), צליינים וצלייניות עולים על ברכיהם עשרים ושמונה מדרגות שיש, המכוסות כיום בלוחות עץ אגוז שנועדו להגן עליהן משחיקה. על פי המסורת הנוצרית, הֶלֶנָה הקדושה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, הביאה את המדרגות מירושלים לרומא בשנת 326. המסורת מזהה אותן עם מדרגות הפְּרֵטוֹרְיוּם (Praetorium) של פּוֹנְטְיוּס פִּילָטוּס, שעליהן עלה וירד ישו במהלך משפטו לפני הצליבה. במאה השש־עשרה הורה האפיפיור סִיקְסְטוּס החמישי להעביר את המדרגות למקומן הנוכחי, ובין השנים 1586 ל־1589 הוקם סביבן המתחם בתכנונו של האדריכל דוֹמֶנִיקוֹ פוֹנְטָנָה. המדרגות מובילות אל קפלת קודש הקודשים (Sancta Sanctorum), אשר שימשה בעבר קפלה פרטית של האפיפיורים. הצליינים עולים בהן על ברכיהם בתפילה, בבקשת מחילה ובהודיה, תוך שחזור של התבנית התנועתית החוזרת של ישו בדרך למשפט ולפסיון. כל מדרגה מחייבת לחזור על רצף תנועות דומה, להניח את הברכיים על המדרגה, להעביר את משקל הגוף קדימה ולהתרומם אל המדרגה הבאה. כך מתקדמים הצליינים במעלה גרם המדרגות באמצעות פעולה גופנית חוזרת, המחייבת מאמץ והתאמה מתמדת של הגוף למבנה המרחבי. החזרתיות מחברת בין פעולת העלייה בהווה לבין דורות של מאמינים שביצעו את אותה תנועה לאורך מאות שנים. לצד מסורת זו התקבע באמנות ובספרות הנוצרית דימוי נוסף של עלייה קדושה במדרגות, המתאר את מרים בילדותה עולה לבדה אל המקדש בירושלים. על פי ״אגדת הזהב״ (Legenda Aurea), שחיבר יַעֲקֹבּוּס דֶה ווֹרָאגִ'ינֶה (Jacobus de Voragine) במאה השלוש־עשרה, מרים הייתה בת שלוש כאשר הוצבה מול המקדש, ועלתה ללא עזרה בחמש־עשרה המדרגות שהובילו אליו. סצנה זו הפכה תימה מרכזית במסורת האִיקוֹנוֹגְרָפִית של ״הצגת מרים במקדש״ (The Presentation of the Virgin in the Temple). . שתי המסורות מעמידות במרכזן עלייה גופנית במדרגות, אך מעניקות לה משמעויות שונות. עלייתו של ישו קשורה למשפטו ולסבלו, ואילו עלייתה של מרים הילדה מבטאת את הקדשתה לחיים דתיים ולאדיקות נשית. באמצעות שתי התבניות הללו ניתן לבחון כיצד תנועת העלייה במדרגות נעשית במסורת הנוצרית צורה חוזרת של התקרבות אל הקדושה. בסקאלה סנקטה החזרתיות מתרחשת גם בתוך פעולתו של הצליין היחיד, מדרגה אחר מדרגה, כאשר דורות של מאמינים חוזרים ומבצעים את אותה תנועה באותו מקום.

.
הממד השלישי, מיזוג זמנים, מתייחס לאופן שבו התנועה של הצליין בהווה, מתמזגת עם העתיד והעבר. כשהגענו לצֶ'נְסְטוֹחוֹבָה (Częstochowa) כבר ירד הלילה על מנזר יַאסְנָה גוּרָה. המנזר נוסד בשנת 1382 על גבעה המתנשאת מעל העיר. מדובר באחד מאתרי הצליינות החשובים בפולין. בשנת 1384 כבר מתועדת במנזר האִיקוֹנָה של גבירתנו מצ'נסטוחובה, המכונה המדונה השחורה, אשר הופקדה בידי הנזירים הפָּאוּלִינִים. במשך מאות שנים נבנו סביב האיקונה קפלה, בזיליקה, חומות הסוגרים את המתחם. עם השנים המקום התפתח למתחם דתי גדול שאליו מגיעים צליינים מכל רחבי פולין. בחודשי יולי ואוגוסט נעות קבוצות גדולות ברגל בדרכים המובילות לצ'נסטוחובה, במיוחד לקראת חג עליית מרים לשמים ב־15 באוגוסט וחג גבירתנו מצ'נסטוחובה ב־26 באוגוסט. בתוך קפלת האיקונה הקדושה צליינים וצלייניות מתקדמים על ברכיהם במסלול המקיף את המזבח ואת המקום שבו מוצבת המדונה השחורה, מן הדמויות הדתיות המזוהות ביותר עם הקתוליות והלאומיות הפולנית. על פניה של המדונה השחורה יש סימני פגיעה, המיוחסים להתקפה על המנזר בשנת 1430, שבמהלכה נבזזה האיקונה וניזוקה. סימני הפגיעה השתמרו גם לאחר עבודות השיקום ונעשו לחלק בלתי נפרד מדמותה הקדושה. שכבה היסטורית נוספת נקשרה למקום בשנת 1655, כאשר המנזר עמד במצור של הצבא השוודי. ההתנגדות למצור הפכה בזיכרון הפולני לסיפור של הצלה, עמידה בפני אויבים ודבקות באמונה הקתולית. בשנת 1656 הכריז המלך יַאן קָזִ'ימְיֶיז' (Jan Kazimierz) על מרים כמלכת ממלכתו והקדיש אותה לחסותה. במהלך הדורות נקשרה המדונה השחורה גם למאבקים לעצמאות פולין ולשימור הזהות הלאומית. בתוך הקפלה התנועה ממזגת זמנים הסטוריים ומיתיים. הכניסה אל זירת ההליכה על הבירכיים מאפשרת למאמינים חיבור לרצף של ארועים דתיים ולשורת פעולות שביצעו דורות של מאמינים באותו מקום. כל צעד מתרחש בהווה, אך המסלול שבו נע הגוף נושא עמו את ההיסטוריה של האיקונה, את זיכרון ההשחתה שלה, את המצור על המנזר ואת הפולחן שהתקיים סביבו במשך מאות שנים. התנועה מאפשרת לצליינים להשתתף בעת ובעונה אחת בכמה מסגרות זמן. הזמן האישי של התפילה והבקשה, הזמן ההיסטורי של הקהילה והמדינה הפולנית והזמן הקדוש של המסורת הקתולית במקום.

.
הממד הרביעי, טריטוריאליות, מתייחס לאופן שבו צליינים וצלייניות מסמנים באמצעות התנועה הקינטית את המקום הקדוש ביותר, את האקסיס מונדי ובכך מחזקים באמצעות התנועה את הזיקה אל המרכז. כך, למשל, ביאסנה גורה התנועה על הברכיים מחברת את הצליינים אל המדונה השחורה ואל ההיסטוריה הדתית והלאומית של פולין. במשך מאות שנים השתלבה דמותה של המדונה במאבקים פוליטיים וצבאיים, ובתקופות שבהן חולקה פולין בין מעצמות שכנות הפכה האיקונה לסמל של המשכיות לאומית. במהלך המאה העשרים נקשרה דמותה גם למאבק בשלטון הקומוניסטי. תנועת סוֹלִידַרְנוֹשְׁץ' (Solidarność), סולידריות, אימצה דימויים קתוליים ולאומיים, ובהם את דמותה של המדונה השחורה, כסמלי מאבק. לֶךְ וָאלֶנְסָה (Lech Wałęsa), ממנהיגי התנועה, נהג לשאת על דש בגדו את דמותה. כך התגבשה האיקונה כסמל המקשר בין הקתולית והלאומיות הפולנית. ההתקדמות על הברכיים אל המרכז מתרחשת במרחב הטעון כולו במשמעויות הללו ומחזק את הזהות הפולנית במקום. בצפון איטליה פגשתי גרסה אחרת של אותו מנגנון. במוֹנְטַנְיָאגָה דִי פִּינֶה (Montagnaga di Piné), שבמחוז טְרֶנְטִינוֹ, התפתח מאז המאה השמונה־עשרה אחד מאתרי הצליינות המריאניים (קשורים למרים) החשובים באזור. על פי המסורת המקומית, בין השנים 1729 ו־1730 מרים התגלתה חמש פעמים בפני דוֹמֶנִיקָה טַארְגָה (Domenica Targa), רועת צאן שחיה במקום. בעקבות ההתגלויות נבנתה הכנסייה שהוקדשה לאנה הקדושה. במקום נשמר גם ציור של המדונה מקָרָאוַאג'וֹ, שצויר בשנת 1729 בידי הציירת אֶלֶנָה מַרְקֶטִי זַמְבָּאִיטִי (Elena Marchetti Zambaiti). גם הציור הפך למוקד של פולחן ועלייה לרגל. במהלך השנים התפתח סביב הכנסייה מתחם פולחני רחב יותר, הכולל גם את מקום ההתגלות הראשונה, המכונה לָה קוֹמְפַּרְסָה (La Comparsa), ואת מונומנט הגואל (Monumento al Redentore), שהושלם בשנת 1906 ובו הסְקָאלָה סַנְטָה המקומית. על מדרגות הגואל עולים המאמינים על ברכיהם בעשרים ושמונה מדרגות קדושות, אשר נבנו על פי הדגם של המדרגות הקדושות ברומא. בכל אחת מן המדרגות משולבת תיבה קטנה ובה אדמה או אבנים שהובאו, על פי המסורת המקומית, ממקומות קדושים בארץ הקודש. העלייה מלווה בתפילה ובהתבוננות בפסיון של ישו. בראש המדרגות נמצאת קפלת הצלב הקדוש, ובה קבוצה של פסלי עץ המתארים את הצליבה. כך נוצרה בתוך אתר מריאני מקומי זירה נוספת של תנועה, המחברת בין הנוף והטבע היחודיים של טרנטינו למרחב של ארץ הקודש, ובמיוחד לסיפורי ההליכה של ישו בפסיון ועליית של מרים על המדרגות הקדושות. המסורת המקומית קושרת את הפולחן גם לבקשות ריפוי ולהודיה על חסדים שהתקבלו. עד היום מגיעות למקום קבוצות צליינים מן העמקים ומן הקהילות השונות של טרנטינו. תושבי האזור קושרים את האתר גם להיסטוריה המקומית ולדמותה של המדונה, שנתפסת כשייכת לנוף ולקהילה שסביבו. התנועה לעבר המרכז הקדוש היא תנועה כלפי מעלה, אל המרכז השמימי. כאשר הצליינים עולים על ברכיהם במדרגות שנבנו בטרנטינו ומציגות חומר המיוחס לארץ הקודש, הם מחברים באמצעות גופם בין הטריטוריה המקומית לבין הגאוגרפיה הנוצרית הרחבה. הטקס מעניק למקום המקומי מעמד בתוך מפה קדושה רחבה יותר, ובאותה פעולה מחדש את זיקת הקהילה לנוף ולהיסטוריה שלה.
***
הטקסיות הקינטית: המִימֶזִיס, החזרתיות, מיזוג זמנים והטריטוריאליות, מאפשרים להבין כיצד התנועה הגופנית מתארגנת ברגע נתון בתוך המרחב הקדוש וכיצד היא מעניקה לו משמעות. במשך השנים התנועה החוזרת משנה את המרחב. התנועה קושרת בין רכיבים אדריכליים וחומריים לבין סיפורים קדושים, דימויים חזותיים וזיכרונות היסטוריים, ובכך הופכת חלקים מן המרחב למוקדים של פעולה דתית. באתרים אלה הגוף הנע משתתף בסימון גבולות, בארגון מסלולי גישה ובהבניית יחסים בין המרכז הקדוש לבין סביבתו. באמצעות חזרה על פעולות כגון כריעה, זחילה, עלייה והקפה, הצליינים מחדשים את משמעותם של המקומות ומחזקים את זיקתם אליהם. כך מתגבשת מפה קדושה הנוצרת מתוך היחסים המתמשכים בין הגוף, התנועה והמרחב. הטקסיות הקינטית מאפשרת אפוא להבין כיצד התנועה אל המרכז מתעצבת וכיצד היא מקבצת אליה פעילות אנושית אוניברסלית.
בתמונה הראשית: הליכה על הברכיים לעבר הקתדרלה של גאודלופה במקסיקו
עוד בנושא:
