ברכות

בחברת האדם מברכת את החוקרות והחוקרים מהתחומים הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה שזכו השנה במענקי מחקר מהקרן הלאומית למדע (ISF). הקרן תומכת בחוקרות ובחוקרים בישראל במימון ופיתוח של מחקר בסיסי ועקרוני, ובכך תורמת לצמיחתו של גוף ידע אינטלקטואלי המבוסס על רעיונות, תובנות ושיטות חדשות. השנה אנו גאים לברך את מהא נאטור, עידו שחר, נגה קידר, אדריאנה קמפ, יוסי הרפז, טליה שיף, הילה צבן, אסף שרעבי, אינה לינקן, טל שמור, עופרה גולדשטיין גדעוני וענת רוזנטל על זכייתם. ברכות לכולן ולכולם! הזוכות והזוכים כתבו לנו על מחקריהם ועל הנושאים והשאלות שהם מבקשים לחקור. הנה הצצה למחקרים שזכו השנה בתמיכת ה־ISF:

על מחקרה של ענת רוזנטל- שינוי מבנה הסיוע הבינלאומי בבריאות גלובלית: השפעת מגמות הקיצוצים בסיוע בינלאומי על מערכת הבריאות במלאווי:

שינויים פוליטיים שהתרחשו לאחרונה והקיצוץ במימון הסיוע לפיתוח בתחום הבריאות (Development Assistance for Health – DAH) מאיימים לעצב מחדש את בריאותם של מיליוני אנשים ברחבי העולם. השיפורים בתוצאי הבריאות ובאיכות החיים שהושגו במהלך שני העשורים האחרונים נמצאים בסכנת נסיגה. לא פחות חשוב מכך, הבריתות שנבנו כדי לתמוך בהישגים יוצאי דופן אלה הולכות ומתפרקות, והערכים שעליהם הן מושתתות מוטלים בספק. שינויים דרמטיים אלה במימון מובילים להפסקתן של תוכניות בריאות ברחבי העולם ולפיטורים נרחבים של עובדי בריאות, וכבר כיום מונעים ממיליוני אנשים גישה לשירותי בריאות. המחקר העוסק בהשפעות הארגון מחדש והקיצוץ במימון של DAH נשלט במידה רבה על ידי מדעי הרפואה, תוך דגש משמעותי על תוצאי בריאות. כתוצאה מכך, מחקרים קיימים מסיטים לעיתים קרובות את תשומת הלב ממערכים תרבותיים, חברתיים, פוליטיים והיסטוריים מורכבים ומחוויות אנושיות אל עבר ההשפעות הישירות והקלות יותר למדידה על בריאותם של יחידים. מחקר זה הנה מחקר אתנוגרפי רב-אתרי, אשר יעקוב אחר השפעות הארגון מחדש של DAH בקהילות כפריות ובמסגרות המספקות שירותי בריאות ורווחה במלאווי, באמצעות תצפית משתתפת, ראיונות, סקרים וסקירת מסמכים. מטרתו הרחבה של פרויקט זה הנה לבחון כיצד הארגון מחדש והקיצוץ במימון של תוכניות בריאות גלובליות משפיעים על מערכת הבריאות ומעצבים את חוויותיהם של עובדי בריאות ורווחה וקובעי מדיניות, הנמנים עם הראשונים לחוות את ההשלכות של הקיצוץ במימון סיוע לבריאות.

על מחקרו של עידו שחר- בין מסורת למודרניות בין שימור לשינוי מחקר סוציו-משפטי של תהליכי הגירושין בקרב דרוזים בישראל:

פרוייקט המחקר שזכה במימון קרן ISF עוסק בדינמיקה המורכבת של גירושין בחברה הדרוזית בישראל, חברה המצויה בתהליכי שינוי חברתיים-כלכליים עמוקים המלווים בעלייה דרמטית בשיעורי הגירושין. המחקר מתמקד בבתי הדין הדתיים הדרוזיים, מוסדות שכמעט ולא זכו עד עתה לתשומת לב מחקרית למרות מעמדם הייחודי והממשק הרגיש שלהם מול מוסדות המדינה. בתי דין אלו מיישמים דין דרוזי ייחודי, אולם הם גם כפופים להוראות חוק אזרחיות ולביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון. המחקר יבקש לבחון כיצד שחקנים שונים – שופטים דרוזים, שייח'ים, עורכי דין ובעלי דין – חווים, מפרשים ומעצבים את המערכת המשפטית הזו בצל מתיחויות של זהות, מעמד וסמכות. בפרט, המחקר שם דגש על חקר הסוכנות (agency) של נשים דרוזיות, ומנתח כיצד הן מנווטות באופן יצירתי בתוך מבנים משפטיים וקהילתיים נוקשים כדי להשתחרר מנישואין לא רצויים. ניתוח זה נועד לחשוף את הדרכים שבהן מוסדות משפטיים מתווכים היררכיות מגדריות, וכן להאיר את ה"מחירים" והפגיעות הסמויות של נשים הנגזרות מהסדרי האוטונומיה הרב-תרבותית שמעניקה המדינה. כדי להשיג מטרות אלו ולהבין את דפוסי "המשפט בפעולה", המחקר מציע מתודולוגיה בינתחומית המשלבת ניתוח טקסטואלי של פסקי דין יחד עם עבודת שדה אתנוגרפית מעמיקה. עבודת השדה תכלול תצפיות משתתפות בבתי הדין וראיונות עומק איכותניים עם עשרות שחקנים בשדה, בהם שופטים (קאדים) בעבר ובהווה, עורכי דין, פעילות בארגוני זכויות נשים, מתווכים קהילתיים ולפחות 50 מתדיינות ומתדיינים דרוזיות.ים, שעוברים או עברו הליכי גירושין בשנים האחרונות. מעבר לתרומה האמפירית בהארת המציאות החיה של נשים וגברים דרוזים המבקשים לפרק את נישואיהם, המחקר שואף לספק תובנות השוואתיות ותיאורטיות ביחס לדפוסי היחסים המתקיימים במישור הדתי-משפטי בין קהילות מיעוט ובין מדינות קולוניאליות/פוסט-קולוניאליות המיישמות "משטר מעמד אישי רב-תרבותי". 

הפרוייקט הוא בשיתוף פרופ' קארין כרמית יפת מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

על מחקרה של נגה קידר- ערים רגילות מסתגלות לשינויי אקלים: בין מציאות מקומית לפתרונות גלובליים:

ערים נתפסות כיום כשחקניות מרכזיות בהתמודדות עם משבר האקלים, ובייחוד עם אתגרי ההסתגלות אליו. במסגרת רשתות עירוניות בין־לאומיות הן חולקות ידע על דרכי התמודדות ומתרגמות אותו לתוכניות ולמסמכי מדיניות עירוניים. בהשוואה לתחומי מדיניות עירוניים המזוהים במובהק עם תחרות, כמו פיתוח כלכלי, מדיניות האקלים נשענת על אתוס של שיתוף פעולה לנוכח אתגר כלל־אנושי. אלא שהיכולת להתמודד עם האתגר ולפתח מענים אינה מתחלקת באופן שוויוני. הידע והפתרונות הזוכים להכרה ולהפצה עולמית מזוהים במידה רבה עם מספר מצומצם של ערים בולטות ובעלות נראות בין־לאומית, כמו ניו יורק, קופנהגן וברצלונה, התופסות עמדות מרכזיות ברשתות העירוניות המובילות בתחום. מחקרה החדש של ד״ר נגה קידר, „ערים רגילות מסתגלות לשינויי אקלים: בין מציאות מקומית לפתרונות גלובליים”, מפנה את המבט אל „ערים רגילות” (ordinary cities), המהוות למעשה את חלק הארי של ערי העולם: ערים שאינן נהנות מהמשאבים, מההשפעה ומהמעמד הבין־לאומי של הערים הגלובליות המרכזיות ברשתות הללו. באמצעות בחינת תוכניות ההסתגלות שהן מנסחות והאופן שבו תוכניות אלה משתנות לאורך זמן, המחקר מבקש לבחון את יכולתן לפתח מענים למשבר האקלים: אילו פתרונות הן מאמצות ואילו הן מפתחות בעצמן, עד כמה פתרונות אלה מותאמים לתנאים ולצרכים המקומיים, ואם ובאיזו מידה הם מעצבים את שדה המדיניות הגלובלי. המחקר זכה במענק לארבע שנים מהקרן הלאומית למדע (ISF).

על מחקרה של אדריאנה קמפ יחד עם יוסי הרפז- מוביליות מפצה: האקזיט הים-תיכוני של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה הישראלי:

בשנים האחרונות אנו עדים להגירה משמעותית של ישראלים – משמעותית לא רק בהיקף שלה ובהרכבה החברתי, אלא בעיקר ביעדיה החדשים. יוון, קפריסין, איטליה וחצי האי האיברי כבר אינם רק אתרי נופש חלומיים, נדל"ן משתלם בפורטפוליו ההשקעות של המעמד הבינוני-גבוה, או דרכון שני ששוכב במגירה כאופציה לעתיד. עבור ישראליות וישראלים רבים, רובם חילוניים, משכילים ובעלי אמצעים, המרחב הים-תיכוני הפך למקום של מימוש קונקרטי שבו האופציות והחלומות הללו מתורגמים להעתקת מרכז החיים. אלא שהתנועה הזו אל עבר מדינות המציעות פחות הזדמנויות כלכליות וזיקה תרבותית מוגבלת, מציבה חידה אנתרופולוגית וסוציולוגית מרתקת: מה מניע קבוצה הנהנית מגישה להון כלכלי וסימבולי משמעותי לעזוב מדינה שבה היא מהווה את הרוב הלאומי הדומיננטי, לטובת יעדים נטולי הבטחה למוביליות כלכלית שבהם  תהווה קבוצת מיעוט? מול מציאות אניגמטית זו, ההסברים השגורים בספרות ההגירה נותרים חסרים. כדי לפענח אותה, המחקר מתמקם מעבר לדיכוטומיות המוכרות בין חיפוש אחר סגנון ואיכות חיים לבין עזיבה מתוך מחאה. האקזיט הישראלי לדרום אירופה, כך אנו מציעים, אינו רק "הצבעה ברגליים" או התנגדות פוליטית הרואית מחד, אך הוא גם רחוק מלהיות אופטימיזציה קרה ואינסטרומנטלית של הסובייקט הניאו-ליברלי ממקסם הרווחים מאידך. אנו מציעים כי ניתן לראות את דפוס ההגירה החדש כאסטרטגיה מעמדית הגנתית של גידור חומרי, פוליטי ומוסרי.

ישראל אינה פועלת כאן בחלל ריק. כפי שציינו סוקרי הקרן הלאומית למדע (ISF) שהעניקה לפרויקט את ברכתה, המקרה הישראלי משמש כעת כמעבדה חלוצית ומרתקת לדפוסי מוביליות של העתיד הקרוב – רגע היסטורי גלובלי המפגיש בין אוכלוסייה בעלת משאבים כלכליים וחוקיים לבין תחושות עמוקות של פגיעוּת, קיטוב ופרקריות בארץ המוצא. כדי לפצח את החידה הזו, מחקרנו מציג את המושג מוביליות מפצה (compensatory mobility) הלוכד את הניווט המורכב בין פגיעות וחרדה במדינת האם, לבין רצון בביטחון קיומי ומוסרי אי-שם במקום אחר, מעבר לגבול. במונחים סוציולוגיים קלאסיים, מוביליות מפצה היא אסטרטגיה מעמדית טרנס-לאומית של המרת הון כלכלי, חברתי, תרבותי ולגאלי לטובת "רכישה" של שקט, הפוגה רגשית, ביטחון פיזי ותיקון מוסרי מעבר לגבול, המתהווה כמענה למציאות חברתית ופוליטית מקוטבת. כדי לבחון דינמיקה זו, על שחקניה וממדיה השונים, אנו יוצאים לעבודת שדה רבת-זירות הנעה בין שני קטבים שונים של המרחב הדרום-אירופי: הקהילה הדוברת עברית שהתמקמה במרחב המטרופוליטני לאורך חופי דרום קפריסין, לעומת הקהילות האלטרנטיביות off the grid שיוצרות משפחות צעירות במחוזות כפריים בפורטוגל. דרך מעקב אחר הנרטיבים של העוזבים והגיונות הפעולה שלהם, פועלם של מתווכי ההגירה – שלמעשה אינם רק מתווכים אלא מעצבים אקטיביים של שדה ההגירה ויעדיו החדשים – והמפגש המורכב עם המרקם החברתי המקומי, המחקר מציע קריאה סוציולוגית חדשה על המתח השברירי שבין זהות ליברלית למיוחסות מעמדית בעידן של אי-ליברליזם וקיטוב. מזווית זו, ההגירה החדשה לאזור הים התיכון איננה התנתקות – אלא כפרקטיקה נטועת מעמד של ניהול סיכונים אזרחיים.

"שלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה" שר אמדורסקי למילותיה הנבואיות של יונה וולך. דפוסי המוביליות העכשוויים של ישראליות וישראלים, כך נדמה, לא ממתינים למשלוח. החיפוש אחר שקט הוא החומר הסוציולוגי והקיומי המזין אותם.

על מחקרה של טלייה שיף- שבר ותיקון מוסריים במוסדות ציבוריים:

המחקר שלי בוחן כיצד עובדות ועובדי ציבור מתמודדים עם שינויים מוסדיים שמקשים עליהם לפעול בהתאם לערכים שבשמם בחרו במקצוע. הוא ממשיך את מחקרי על מערכת המקלט בארצות הברית, שבו בחנתי כיצד פקידי מקלט מגיבים למצבים שבהם דרישות החוק מתנגשות בתפיסותיהם המוסריות. בפרויקט הנוכחי אני מכנה מצבים כאלה ״שבר מוסרי״: רגעים שבהם שינוי ארגוני או התערבות פוליטית מערערים את ההתאמה בין מחויבויותיהם המקצועיות של העובדים לבין מטרות המוסד. המחקר שואל כיצד שיחות, התייעצויות ויחסים בין עמיתים מסייעים לעובדים לפרש את השינוי, להתמודד עמו ולגבש דרכי פעולה שמאפשרות להם לשמור, לפחות באופן חלקי, הן על ערכיהם והן על מחויבותם לעבודתם. הפרויקט מבוסס על מחקר השוואתי שייערך בשישה מוסדות בתחומי הבריאות, השירותים החברתיים והשיטור בישראל ובארצות הברית. באמצעות ראיונות, תצפיות וניתוח של מסמכי מדיניות והכשרה, אבחן באילו תנאים עובדים משמיעים ביקורת, נשארים נאמנים למוסד או בוחרים לעזוב אותו. המחקר יתמקד בשלוש דרכי התמודדות אפשריות: פרשנות משותפת של הנהלים באופן שמצמצם את הפער בין החוק לערכים מקצועיים; יצירת קהילות מקומיות של עמיתים המספקות תמיכה ותחושת משמעות; ועזיבה מטעמי מצפון כאשר העובדים אינם מצליחים להשפיע על המוסד או לפעול בתוכו בהתאם לערכיהם. ההשוואה בין מקצועות ומדינות תאפשר לזהות כיצד המבנה הארגוני, התרבות המקצועית וההקשר הפוליטי מעצבים את דרכי ההתמודדות הללו, ולהראות כיצד יכולתם של מוסדות ציבוריים לשמר את מחויבות עובדיהם משפיעה על תפקודם ועל הלגיטימיות שלהם.

על מחקרה של הילה צבן יחד עם ניר כהן- הגירה פריבילגית מישראל לאחר 7 באוקטובר: תזמון, קהילות ודרכים חדשות:

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת של מעבר ישראלים – בעיקר ממעמד בינוני ובינוני-גבוה – למדינות דרום אירופה: פורטוגל, ספרד, איטליה, יוון וקפריסין. בעוד שבעבר יעדי ההגירה המסורתיים עבור ישראלים היו בעיקר צפון אמריקה או מערב אירופה, המשברים הפוליטיים והביטחוניים האחרונים (אירועי הרפורמה המשפטית ומלחמת השבעה באוקטובר), לצד יוקר המחיה המאמיר, הפכו שאיפות מעבר עמומות להחלטות מעשיות ודחופות. היעדים החדשים, שמשכו ישראלים גם לפני 2023, אך צברו פופולריות מאז, מציעים שילוב מושך של קרבה גיאוגרפית, אקלים ים-תיכוני, עלויות מחיה נוחות יחסית ואפשרויות שהייה מגוונות גם עבור מי שאין להם אזרחות אירופאית. בליבת המחקר, שהינו שיתוף פעולה בין ד"ר הילה צבן (המכללה האקדמית כנרת) לבין פרופ' ניר כהן (אוניברסיטת בר אילן), עומדת השאלה: כיצד ומדוע בוחרים ישראלים בעלי משאבים כלכליים וחברתיים להגר דווקא ליעדים אלה בעת הנוכחית, ואיזה תפקיד ממלאים אירועי השבר הלאומיים, הרשתות החברתיות ויועצי הרילוקיישן בעיצוב מסלולי ההגירה שלהם?  

במחקר נבקש לבחון כיצד המושג "פריבילגיה" מתעצב מחדש בעתות חירום – כלומר, כיצד יתרונות כמו דרכון זר, יכולת לעבוד מרחוק או יכולת כלכלית משמשים כמשאב המאפשר לאנשים לפעול ולבחור בעזיבה כאסטרטגיית התמודדות עם תחושות של חוסר אונים ואי-ודאות לגבי העתיד. לצד זאת, נתחקה אחר האופן שבו קבוצות פייסבוק ווטצאפ, בלוגרים, מתווכי נדל"ן ויועצי הגירה מייצרים "מפת אפשרויות" חדשה ומניעים את התהליך בפועל. כדי לענות על שאלות אלו, נקיים מחקר איכותני והשוואתי בחמש המדינות, שיכלול כ-200 ראיונות עומק עם מהגרים ועם אנשי מקצוע המלווים את המעבר, קבוצות מיקוד, ואתנוגרפיה דיגיטלית במרחבים המקוונים שבהם מתנהל השיח. באמצעות אלו, נציע מבט מעמיק על האופן שבו משבר אישי ולאומי, תזמון ומעמד חברתי נפגשים ומעצבים מחדש את תמונת ההגירה מישראל. 

על מחקרו של אסף שרעבי- כשהאלים מתדיינים בבית המשפט: דת, משפט וחיי היומיום בהימלאיה המערבית:

במשך דורות נהג האל בנאר לנדוד באפיריון בין שבעה כפרים ולשהות בכל שנה בכפר אחר. ב-2019 הפסיק לנדוד ונשאר בכפר אחד, למורת רוחם של חלק מהמקומיים ושל מאמיניו של דשמוליה, אל שנהג לנוע עימו בין הכפרים. דשמוליה, מצידו, המשיך לנדוד בין שלושה מהכפרים שהתעקשו לשמר את המסורת. העניין הגיע לבסוף לבית המשפט, ובאוקטובר 2023 פסק בית המשפט הגבוה של הימאצ'ל פרדש (הודו) שעל בנאר לחדש את המסע הריטואלי בין שבעת הכפרים. אלא שבנאר לא חידש את מסעותיו. אנשי המקדש הסבירו שהאל לא מעוניין לעזוב את המקדש, ואיש מהמקומיים (כולל אלו שעתרו לבית המשפט) לא מעז להוציא אותו משם בניגוד לרצונו. אחד המקומיים אמר לי: "בית המשפט יכול לזמן את האל [למשפט], אבל הוא לא יכול לגרום לו ללכת". כך נוצר מצב מעניין: מצד אחד עומדת הוראה מפורשת של בית המשפט, ומצד אחר רצונו של אל שנתפס בעיני המקומיים כישות חיה, בעלת רצון וסמכות משלה. המחקר האתנוגרפי שאותו אני מתעתד לבצע בעזרת מענק ה-ISF יבחן מה קורה כאשר החוק לא פונה רק לבני אדם אלא גם לאלים (שבהודו אף מוכרים במקרים מסוימים כישויות משפטיות) וכיצד תושבי הכפרים, הכוהנים, המדיומים ובעלי התפקידים במקדשים מבינים ומתמודדים עם המפגש בין סמכות המדינה לסמכות האלוהית. באמצעות עבודת שדה אבחן כיצד פסיקה משפטית נכנסת אל חיי הדת היומיומיים ומשפיעה על היחסים בין כפרים, על היחסים בין אלים, על טקסים שהיו בעבר משותפים, ועל תפיסות הסוכנות של האלים בעיני המקומיים ובעיני המדינה. באמצעות המקרה הזה אני מבקש לבחון כיצד אנשים בהודו נדרשים בפועל לחיות בו זמנית תחת סמכותם של האלים ושל המדינה.

על מחקרה של אינה לינקין- לגדר את הערבה: פיתוח חקלאי במונגוליה הפוסט-סוציאליסטית בצל מורשת הפיתוח הסובייטית:

הערבה (steppe) – סמל חשוב בתרבות ובכלכלה הפוליטית של מונגוליה – הינה מוקד של מחלוקות פוליטיות ועימותים חברתיים. בעקבות תהליכי הדמוקרטיזציה וכלכלת השוק התחדדו במונגוליה הפוסט-סוציאליסטית המתחים בין המאמצים למקסם את ערכה הכלכלי של הערבה לבין הניסיונות לשמרה כנדבך מרכזי במורשתה התרבותית הנוודית של מונגוליה. בעשור האחרון החלה המדינה לעודד גידולי שדה בערבה כנדבך חשוב לחקלאות רעית צאן – מאמצים ששבים ומדגישים את מעמדה של הערבה כמשאב בעל חשיבות לאומית, וממקמים את החקלאים כשחקנים מרכזיים במאבק על עתידה. אף שקמפיינים אלה נשענים על המורשת הסוציאליסטית של גידולי שדה רחבי היקף, הם פועלים בתוך הקשר שונה בתכלית של כלכלת שוק חופשי שמעודדת בעלות פרטית על הקרקע וצורות ייצור מוכוונת רווח. אלה נוטים להתנגש עם המורשת הסוציאליסטית ועם תפיסות מוסריות מקומיות של בעלות על הקרקע. המחקר מציע בחינה אתנוגרפית ראשונה של ענף גידולי שדה במונגוליה בתקופה הסוציאליסטית והפוסט-סוציאליסטית גם יחד. הוא מתמקד בחוות קטנות באזורי החקלאות הייעודיים במחוזות בצפון-מרכז מונגוליה ובוחן כיצד רפורמות אגרריות חדשות, ותהליכי האינטנסיפיקציה חקלאית שמאפיינים אותם, מעצבים מחדש הן את אופני ניהולן של מערכות אקולוגיות שבריריות של הערבה והן את הדימויים החברתיים והתרבותיים הנקשרים בה. המחקר מתחקה אחר המורשת המוסדית והתרבותית של המדיניות האגררית הסוציאליסטית; מנתח את השפעתה על התפיסות ופרקטיקות העבודה של החקלאים היום; ובוחן כיצד היגיון השוק נשזר בפרקטיקות היומיומיות של החקלאים ומעצב מחדש את היחסים החברתיים בין חקלאי גידולי השדה לבין הרועים, אשר עבור שניהם הערבה משמשת מקור מרכזי לפרנסה ולהשתייכות חברתית. בהתבסס על חומרים ארכיוניים, תצפית משתתפת, ניתוח מדיניות וראיונות עומק, המחקר ממקם את התמורות העכשוויות בחקלאות בתוך היסטוריה ארוכה של תהליכי המודרניזציה  והשלכותיה במונגוליה. בכך הוא מציע מסגרת השוואתית לניתוח האופן שבו משטרי ערך שונים – קולקטיביים, לאומיים ומבוססי שוק – נחרטים בנוף, מעצבים דמיונות חברתיים ותרבותיים חדשים ומולידים צורות חדשות של יחסים חברתיים, שיתוף פעולה ותלות.

על מחקרו של טל שמור- היסטוריה עירונית מהשוליים מרחבי מין מסחרי ושייכות למקום בתל אביב-יפו הקווירית (1960-2000):

המחקר "היסטוריה עירונית מהשוליים: מרחבי מין מסחרי ושייכות למקום בתל אביב–יפו הקווירית “(1960–2000) אותו אערוך עם פרופ' איריס רחמימוב מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, המתמחה, בין היתר, בהיסטוריה מגדרית וקווירית, זכה במימון מטעם הקרן הלאומית למדע  (ISF) לשנת 2026. המחקר יבחן את ההיסטוריה הקווירית של תל אביב–יפו ואת האופנים שבהם קהילות קוויריות, ובפרט אוכלוסיות מודרות בתוכן, יצרו תחושות של שייכות למקום במרחב העירוני באותן השנים. אף שהמרכזיות של המרחבים העירוניים של תל אביב–יפו בעיצובם של סובייקטים וזהויות קוויריות מוכרת, ושלהט"בים ממלאים כיום תפקיד מרכזי בדימויה של תל אביב כעיר גלובלית וליברלית, מעין "גן עדן קווירי" ומבטאת סיפור של התקבלות, עד כה לא נערך מחקר שבחן באופן מעמיק את ההיסטוריה האורבנית הקווירית של העיר לאורך זמן. מעבר לכך, אף שהנראות הקווירית התפתחה במידה רבה בשולי החברה, המחקר עד כה לא שילב את נקודות המבט של סובייקטים קוויריים מודרים כגורמים מרכזיים בעיצובה ובהתהוותה של תל אביב. במילים אחרות, המחקר שלנו מבקש לתעד את נקודות המבט של מי שחתרו תחת המוסכמות המיניות והמגדריות, נדחקו לשוליים בגרסה המוכתבת מלמעלה של ההיסטוריה הלהט"בית בישראל, ואשר אינם זוכים לרוב להתייחסות משום שהם נתפסים כסותרים את היעדים העכשוויים של מכובדות ושל השתלבות במיינסטרים.

במחקר נשלב שיטות של היסטוריה בעל-פה ואתנוגרפיה עירונית כדי להתחקות אחר ארבעה אתרים מרכזיים שבהם התקיימו לאורך אותם ארבעה עשורים ריכוזים של מין מסחרי ופעילות קווירית וטרנסית לא-מיינסטרימית בתל אביב–יפו: קו החוף, רחוב הירקון, גן החשמל וחוף תל ברוך. כן נראיין א.נשים להט"בים מהשוליים החברתיים, ובהם עובדי מין קווירים, טרנסים וטרנסיות, להט"בים פלסטינים וקבוצות מודרות נוספות שפעלו בעיר באותן השנים. דרך סיפורי החיים שלהם נבקש לבחון את הקשר שלהם לאתרים אלה ולאתרים נוספים שהיו רלוונטיים לחייהם בעיר. בכך אנחנו מקווים לתרום להבנה רחבה ומורכבת יותר של ההיסטוריה הקווירית של תל אביב–יפו ושל האופנים שבהם גם סובייקטים שפעלו בשוליה היו שותפים מרכזיים בעיצוב המרחב והחיים הקוויריים בעיר בתקופה זו.

על מחקרה של מהא נאטור יחד עם פרופ' סאמי מיעארי- השפעת הגירושים על דפוסי התעסוקה של נשים פלסטיניות ערביות בישראל: ניתוח מהלך החיים דרך עדשת מגדר ואתניות:

רוב הידע הסוציולוגי מגיע ממחקרים שבחנו את השפעת הגירושין על תעסוקת נשים נערכו במדינות מערביות, ולכן ההסברים התיאורטיים מבוססים בעיקר על חברות שבהן שיעורי התעסוקה של נשים גבוהים והנורמות המגדריות שונות. אולם האם הסברים אלה מתאימים גם לחברות פטריארכליות ולמיעוטים אתניים

המחקר שלנו יוצא מתוך ההנחה שהתשובה היא לא בהכרח. מטרתו היא לפתח הסבר סוציולוגי המותאם להקשר התרבותי, הפוליטי והכלכלי של נשים פלסטיניות בישראל, ולהראות כיצד מגדר, אתניות ומעמד מעצבים יחד את מסלולי החיים והתעסוקה לאחר הגירושין. אחד החידושים המרכזיים של המחקר הוא השילוב בין גישת מסלול החיים (Life Course) לבין גישת ההצטלבות (Intersectionality) – שילוב שטרם יושם באופן משמעותי בחקר הקשר בין גירושין לתעסוקה. שילוב זה מאפשר להבין כיצד אירוע הגירושין משנה את מסלול החיים של נשים לאורך זמן אך בו זמנית הוא מעוצב מאירועים שונים לאורך מסלול החיים עד יום הגירושים. בנוסף לכך, הבסיס התיאורטי המוצע יאפשר לזהות כיצד המשאבים והמגבלות של הנשים מושפעים מהצטלבות של מגדר, אתניות, מעמד ומיקום חברתי.

המחקר גם ייחודי מבחינה מתודולוגית. הוא משלב:
נתונים מנהליים רחבי היקף העוקבים אחר נשים וגברים לפני הגירושין וגם אחריהם. ראיונות עומק המאפשרים להבין את המשמעות שהנשים עצמן מעניקות לשינויים במסלול חייהן.
השוואה בין נשים פלסטיניות לנשים יהודיות ובין נשים לגברים, כדי לחשוף כיצד אי-שוויון מגדרי ואתני מעצב מסלולי תעסוקה שונים.

הממצאים הראשוניים כבר מצביעים על תמונה מעניינת: כשליש מהנשים הפלסטיניות אינן מועסקות במועד הגירושין, אך 43% מהן משתלבות מחדש בשוק העבודה בתוך שנה לאחר הגירושין – שיעור גבוה מזה של גברים גרושים. ממצא זה לא רק מעלה שאלות חשובות על האופן שבו גירושין יכולים להפוך לנקודת מפנה במסלול החיים של נשים ועל התנאים המאפשרים או מגבילים את השתלבותן מחדש בשוק העבודה. אלא גם על הפער המגדרי בדפוסי התעסוקה. אני מקווה שמחקר זה יתרום לא רק להבנה תאורטית חדשה של הקשר בין משפחה, מגדר ותעסוקה, אלא גם לפיתוח מדיניות מבוססת הקשר התרבותי פוליטי וכלכלי

לקריאה נוספת: