פרסומים חדשים, רק היום

ברכות חמות לעדי שרצר (התוכנית לחינוך יהודי, האוניברסיטה העברית) על פרסום ספרו הראשון, "זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי", בהוצאת מרכז שזר. הספר עוסק בעיצובו של יום העצמאות כחג ממלכתי חדש ובדרכים שבהן שולבו בו רכיבים יהודיים ואזרחיים-חילוניים. לרגל צאת הספר, שרצר כותב לבחברת האדם על הרקע למחקר ועל ההרהור הרחב יותר שהוא מעורר.

בחודש מרץ 2026 התפרסם ספרי הראשון. עבור אנשים רגילים זו הזדמנות לשמחה גדולה ולחגיגה של הישג. לצד זאת, עבורנו כמי שעוסקים בחקר האדם והחברה, זו גם הזדמנות להרהור ואני מודה ל"בחברת האדם" על ההזמנה להעלות אותו על הכתב וכך גם לחלוק אותו עם קהילת המחקר.

במרכז הספר שלי עומד ניתוח של אלפי מקורות ארכיוניים היוצרים תיאור גדוש של הדיונים והוויכוחים שאפשרו "לשתול" את יום העצמאות כחג ממלכתי חדש בתוך המערכת היהודית הסמלית והטקסית. הספר בוחן את התרגום של הממלכתיות לתוצרי תרבות ובמרכזו עומדת טענה פרובוקטיבית: השאלה המרכזית שהעסיקה את "סוכני הזיכרון" הישראליים לא הייתה עד כמה יהודית תהיה התרבות הממלכתית החדשה ואי אפשר לחלק את עמדותיהם כמשיכת חבל בין דתיים לחילוניים. במקום זאת הם התעניינו בשאלת האינטראקציה, דהיינו – כיצד יש לשלב רכיבים יהודיים בתוך התרבות הממלכתית החדשה ואיזה סוג של קשר יש ליצור בינם לבין רכיבים אזרחיים-חילוניים. בהקשר זה העלה הפסיפס של מסמכי הארכיון שני דגמי עומק: האחד שאף ליצירת "תערובת" דפוסי חג יהודיים ואזרחיים המונחים האחד לצד השני, ללא השפעת האחד על השני; והשני שאף ליצירת "תרכובת" תרבות ממלכתית יהודית-ישראלית חדשה היוצרת ריטואלים מסוג חדש. בעוד שהדגם הראשון הוליד מצעדים צבאיים לצד טקסי תפילה רשמיים בהשתתפות ראשי המדינה, חסידי הדגם השני ניסו ליישם שורה של רעיונות רדיקליים של "הלכה לאומית" בהם כתיבת הגדה, קידוש ותפריט חג ייעודיים. במחקר אני מנסה לעמוד על הנחות היסוד של כל אחד מהדגמים וגם קושר אותם לוויכוחים יסודיים בתנועה הציונית (בעיקר בין הרצל לאחד-העם) ולרעיונות של פילוסופים פוליטיים (ארנד ליפהרט למשל) והוגים יהודיים (בעיקר עקיבא ארנסט סימון ומרדכי קפלן).

כנחתום שמעיד על עיסתו (ולכן צריך לקחת אותו בערבון מוגבל) אני חושב שהייחוד של הספר טמון בכך שהטענה שלו היא אמית (emic); קרי: היא עולה מתוך החומרים (או "השדה") ולא מנסה לכפות עליו תיאוריה חיצונית. כדי להגיע לטענה הזו עשיתי במהלך כתיבת המחקר כמה פעולות לא פרקטיות שרק בדיעבד ניתן היה להבין את ערכן. ראשית, נסעתי לארצות-הברית ועיינתי בארכיונים יהודיים שלא תרמו ישירות לשאלת המחקר שלי. שנית, בניגוד לעצות שנתנו לי מיעטתי בקריאת תיאוריות על לאומיות ואזרחות והרביתי לקרוא מאמרים וספרים שתיארו חגיגות לאומיות ודתיות בישראל ובעולם. ושלישית, ואולי הכי חשוב, הצטרפתי כיועץ ל"מרכז ההסברה" (כיום – המערך לטקסים ולאירועים ממלכתיים) האחראי על הפקת טקסי יום העצמאות כדי להבין טוב יותר איך מתנהלים דיונים על עיצובו של יום העצמאות בהווה.

כמעט אף אחת מהפעולות שתיארתי, אשר כילו חלקים נכבדים משנות המחקר, לא נכנסה אל הספר ואף לא אל הדוקטורט עליו הוא מבוסס. ובכל זאת המחקר לא יכול היה להיכתב בלעדיהן. המבט של ה"אחר" היהודי-אמריקני סייע לי להבין טוב יותר את ההקשר בו נעשים הדיונים בישראל, הדוגמאות השונות לחגים לאומיים ודתיים הבהירו לי ששפה סמלית היא לעולם תלוית תרבות ומקום, והדיונים במרכז ההסברה לימדו אותי שפעמים רבות טיעונים עקרוניים מסתתרים מאחורי טענות בירוקרטיות וטכניות.

אלו תובנות יוצאות דופן בחשיבותן שמלוות אותי גם במחקריי כיום, וכאן בדיוק אני מבקש להעביר את הדיון מהספר שלי להרהור שהוא רחב יותר. שש שנים עברו בין סיום הכתיבה של הדוקטורט לבין פרסום הספר. בשש השנים האלה עבדתי קשה מאוד, פרסמתי בבמות שונות וזכיתי ב(נתיב אל) הגביע הקדוש של עולם האקדמיה – משרה במסלול לקביעות. אבל בשש השנים האלה גם למדתי שבעתיד הנראה לעין לא אוכל לכתוב עוד מחקר כמו זה שהוביל לספר הזה. הסיבה לכך לא נעוצה (רק) בצורך לפרסם ולהיות פרודוקטיבי, אלא בעיקר מאחר והאקדמיה הישראלית לא מעריכה ומתגמלת מחקרים מקומיים – כאלו שבוחנים לעומק ולפרטי-פרטים את ישראל כשלעצמה, לא כמקרה בוחן, לא כדי להוכיח תיאוריה, אלא כדי להבין טוב יותר מושגים, תופעות ומציאויות ייחודיות. 

אנסה להסביר. תודה לאל (רוב) המערכת האקדמית מיתנה את הדרישה שלה לריבוי פרסומים והסבלנות למאמרים איטיים גברה – כול עוד הם איכותיים מספיק. ואיך מודדים איכות? פרסום בכתבי-העת המדורגים הכי גבוה לפי החלוקה הדיסציפלינרית הרחבה במאגרים הבינלאומיים. לכאורה יש בכך הרבה היגיון, בדרך הזו יתאפשר לחוקרים לעשות עבודה עמוקה יותר, להשתהות מעט עם המחקר ולהיות בטוחים שהם עושים את העבודה המדעית הטובה ביותר. אלא שכאן מגיעה הבעיה – "עבודה מדעית טובה" במדעי האדם והחברה אינה דומה ל"עבודה מדעית טובה" בתחומים אחרים והיא יכולה ללכת לכמה כיוונים. ההסתמכות על מספר הציטוטים מובילה לכך שכתבי העת המדורגים גבוה נוטים להיות כוללניים יותר: הם מתמקדים במקרים משווים ובתיאוריה, ובאופן טבעי פחות מתעניינים בנושאים ייחודיים ומקומיים. כך, השיטה הנוכחית מעודדת את הכותב להעמיק בפיתוח התיאורטי ולחפש השוואות מרחבי העולם, אבל היא לא מאפשרת לו להעמיק בחקר השדה הישראלי ולהתמקד במה שייחודי לו.

מאז התואר השני התפתחתי אקדמית במסגרות של "לימודי ישראל" (Israel Studies), תחום מחקר שנוסד במהלך שנות השמונים מתוך תפיסה של לימודים מקומיים (regional studies). ההיגיון המארגן של התפיסה הזו הוא שכדי להבין מדינה, חברה או תרבות מסוימת יש להשתמש בעדשות רב-תחומיות ולרתום כלים אנליטיים מתחומים שונים. לכן בכנסים של לימודי ישראל ובמרכזים לחקר ישראל הפזורים ברחבי העולם ניתן לראות לא פעם סוציולוגים, אנתרופולוגים, אנשי מדע המדינה, היסטוריונים, חוקרי ספרות, חוקרי תרבות, חוקרי משפט, חוקרי חינוך ואחרים היושבים סביב שולחן אחד ומעשירים האחד את העדשה הדיסציפלינרית של השני. כמובן, כמו במקרים אחרים של לימודים מקומיים (לימודי אפריקה, לימודים צרפתיים, לימודים קאריביים), מחקר טוב בלימודי ישראל משתמש בתיאוריות רלוונטיות ולא נמנע ממתודה משווה. אולם, לא זה מה שעומד במרכז – האתגר האינטלקטואלי הוא להבין את המציאות הישראלית טוב יותר.

כפי שעולה ממספר מחקרים מהשנים האחרונות, תחום הדעת של לימודי ישראל עומד בפני אתגרים לא פשוטים(Shenkar, 2012; Penslar, 2020; Cohen, 2022). האקלים הפוליטי והמצב הביטחוני מקשים מאוד לקיים דיון ענייני בסוגיות הקשורות בישראל גם כאשר הוא רחוק מה"כאן ועכשיו". חוקרי התחום מתפצלים בהדרגה לכאלו המחזיקים בעמדות דה-קונסטרוקטיביות ומעדיפים להגדיר אותו כ-Israel/Palestine Studies; ולחוקרים קלאסיים יותר, שאמנם נוטים לעמדה ביקורתית ביחס לאירועי השנים האחרונות, אך לא מערערים על עצם המסגרת הישראלית. אולם, ויכוח סוער זה מטשטש שינוי עמוק בהרבה שמשפיע על שתי הקבוצות – ההתייחסות לישראל כמקרה בוחן, הבריחה מהמקומי, והדגש על האנגלית.

ההתייחסות הזו היא לא לגמרי חדשה. דור המייסדים והמייסדות של מדעי האדם והחברה בישראל התייחסו לא פעם אל המדינה הצעירה בהקשרים משווים. כך, אנשי מדע המדינה, ליבמן ודון-יחיא ניתחו את הממלכתיות הישראלית כגרסה מקומית של דת אזרחית (Civil Religion). גם בתחום הסוציולוגיה הושפעו, הן החוקרים הפונקציונליים (ליסק והורביץ למשל) והן החוקרים הביקורתיים (סמי סמוחה או דבורה ברנשטיין למשל), מגישות מחקריות שצמחו בעולם האנגלוסקסי. אפילו בין ההיסטוריונים הישראליים הבולטים היו רבים שניתחו את ההיסטוריה היהודית בהקשר לרעיונות ותפיסות רחבות יותר (יעקב כ"ץ היה אולי הבולט שבהם).

ובכל זאת משהו השתנה. כאשר כתבו ליבמן ודון-יחיא על הסמלים הלאומיים של ישראל הם היו עסוקים בניסיון אמיתי להבין אותם והשתמשו לשם כל בעדשות תיאורטיות מיובאות. כאשר דבורה ברנשטיין פרסמה את מאמריה הראשונים בבמה הסוציולוגית פורצת הדרך של "מחברות למחקר ולביקורת" וכתבה על הפנתרים השחורים היא הייתה נחושה להפנות זרקור אל אגפים ותופעות חדשות בחברה הישראלית. חוקר צעיר שילך היום בעקבות דור הנפילים הזה יתקשה מאוד להשתלב באקדמיה הישראלית – גם אם עבודתו המדעית תהיה מצוינת העדשה המקומית לא תאפשר לו לפרסם בכתבי עת מובילים; ואם יתעקש לפרסם בהם יידרש לשנות את המחקר כך שיעטה גלימה תיאורטית רחבה יותר ויהפוך ליותר כללי ופחות ספציפי.

למרות שהחברה הישראלית גדלה ובגרה כך שישראל אינה עוד אנקדוטה, למרות הצורך לחקור תופעות חדשות שצומחות כאן ויש להן השלכות יוצאות דופן לעולם המערבי (אם לתת רק שלוש דוגמאות בולטות: נסיגה דמוקרטית, חברה מערבית במלחמה, תופעות היברידיות של דתיות חדשה) – האקדמיה הישראלית לא מכוונת לשם. חיפוש אחרי המילה "ישראל" במאגרי המידע האקדמיים מגלה עוד ועוד מאמרים מהשנים האחרונות המבקשים להתייחס ל"ישראל כמקרה בוחן" או ל"מקרה של ישראל" מתוך מגמה להשתלב בכתבי-עת שהשיח הישראלי לא באמת מעניין אותם. איכותם של המאמרים הללו כמובן משתנה, אבל מכולם עולה אותה בריחה מהמקומי כדי להיות חלק משיח מערבי רחב יותר. מנגד, כתבי עת העוסקים בישראל נסגרים בזה אחר זה והפרסום בהם הפך מהישג אקדמי למעין אות לאזרחות טובה. כך, אנחנו לומדים על המקום הישראלי רק מבעד לעדשות זרות ומתחמקים מהדיון הנדרש כל כך במציאות הישראלית כשלעצמה.

עוד בשנת 1983 כתב חוקר החינוך אברהם שטאל על המציאות העגומה הזו במאמר מבריק שפרסם במגמות. שטאל (1933-2000), איש בית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, הוא לא אדם שניתן לחשוד בו בצרות אופקים. הוא כתב וחקר במספר עצום של שפות והיבול המחקרי המרשים שלו נע בין בלשנות, סוציולוגיה, חינוך והיסטוריה. מתוך גישה פוסט-קולוניאלית התחיל שטאל את עיונו באופן שבו "אימפריאליזם אקדמי מתוך רצון טוב" מוליך את "המחקר המקומי לכיוונים המקובלים בארצות-הברית". בדרך זו החוקרים מקדישים את זמנם ל"בעיות המעניינות את החוקר המערבי, תוך התעלמות מהבעיות המקומיות", ולעיתים מגיעים למסקנות שגויות מיסודן. כך לדוגמה, הוא טען כי היחסים בין מזרחים לאשכנזים בישראל מנותחים מתוך הקבלה ליחסי שחורים ולבנים, ומתעלמים מהמורשת התרבותית והקונטקסט הלאומי המשותפים לשתי האוכלוסיות במקרה הישראלי. לעתים, ציין שטאל, הטעויות הן אפילו מביכות יותר – כזו היא למשל ההתייחסות אל מזרחים בישראל כמיעוט, בעוד שמבחינה מספרית הם לא מהווים קבוצת מיעוט מובהקת, ודאי שלא בחתכים גיאוגרפיים מסוימים. שטאל התרעם גם על הבחירה לחקור את ישראל באנגלית, אך באופן מעניין הטיעון שלו לא היה ציוני אלא מדעי: 

כתיבה בלשון זרה, בעיקר בתחום מותנה-תרבות […] משפיעה על כל ההיבטים של המאמר. נקודת המוצא, המינוח, נתוני הרקע […] משתנים כאשר פונה המחבר לציבור אמריקני ולא ישראלי […] חוקר ישראלי הפונה לקהל של קוראי אנגלית, מסגל את דרך חשיבתו וכתיבתו לציבור זה, ונוטה להתרחק מהבעיות והצרכים שלנו. אם לא יעשה כן, לא יתפרסמו מאמריו. כתבי העת המכוונים, כמובן, לקוראיהם בארצות המערב מפעילים לחץ בכיוון זה […] בהערות הנשלחות אל המחבר מבקשים ממנו הלקטורים והעורכים 'להדגיש את הקשרים בין מחקרו לבין המחקר המתבצע בארצות-הברית' או 'לזכור שהוא פונה לציבור קוראים צפון-אמריקני' […] התוצאה המתקבלת היא, לעתים קרובות, בבחינת הערת שוליים ישראלית לנושא אמריקני.

בחלוף השנים נראה המיקוד של שטאל בארצות-הברית ובצפון אמריקה מעט אנכרוניסטי. ובכל זאת, הדינמיקה אותה הוא מתאר: הצורך להוציא את הישראלי מהלוקאלי ולהציג אותו בהקשר גלובאלי מוכר היטב לכל מי שכתב על ישראל וניסה לפרסם בבמה בין-לאומית. גם ההשטחה שהוא מדבר עליה מוכרת היטב: הניואנסים הקשורים בתרבות ובחברה הישראלית נדרשים לעבור סטנדרטיזציה למושגים בינלאומיים, משלבי השפה אובדים בתרגום, וההקבלות שנוצרות הן לא אחת אפולוגטיות שכן הבמה לא מאפשרת לעמוד על הייחודי ויוצא הדופן.

אולם, מעבר לכל אלו ישנה נקודה בסיסית יותר: האנרגיה, שהיא לעולם מוגבלת. יש בהחלט מקום למחקר תיאורטי, לבחינה של נושאים מופשטים, להתמקדות בשאלות גלובליות ועוד. אבל לצד זאת, יש בעיה גדולה כשכל האנרגיה המחקרית של האקדמיה הישראלית מופנית לשם. אם לחזור רגע לציר שבין האישי לכללי איתו פתחתי – העובדה שאני לא יכול להרשות לעצמי כחוקר צעיר לכתוב מחקר בסיסי נוסף בעברית שכל-כולו עסוק במקום הישראלי לא הופכת אותי לחוקר טוב יותר – להפך. במבט רחב יותר, אנחנו כחוקרי ישראל מאבדים את הליבה המחקרית שלנו ובקביל החברה הישראלית נותרת עירומה מחוקריה. 

חישבו על החוקרים הגדולים של החברה הישראלית, אלו שהזכרתי לעיל ורבים נוספים, על "דור האמריטוס". יש באקדמיה הישראלית בת-זמננו חוקרים מוכשרים לא פחות מהם, אך הם לא יכולים לפתח מחקר חברתי מקומי שיספר לנו את סיפורה של ישראל כשלעצמה – בעבר או בהווה, מתוך גישה ממסדית או ביקורתית. בעשור האחרון גילינו שוב ושוב שהרכבת של החברה הישראלית המשיכה בלעדינו. רבים מאיתנו נמצאו חסרי מילים למול משבר הקורונה, למול המהפכה המשפטית, למול ה-7 באוקטובר ולמול המלחמה המתמשכת. יש לנו כמובן עמדות ודעות ואנחנו מביעים אותם, אבל הדגש הבינלאומי, המיקוד בשאלות הרחוקות מאיתנו והשפה הגלובלית מנתקת בין העמדות והדעות שלנו לבין המחקר וכפועל יוצא בין המחקר והחוקרים לבין הציבור. כך פסגת שאיפותינו היא להיות מצוטטים כעוד מקרה בוחן בשולי עוד הערת שוליים ואנחנו בוחרים מרצון להפוך לשחקנים משניים בעולם המחשבה הישראלי.

עוד בנושא: