אנתרופולוגיה לשבת, מאמרי אורח

בדימוי הנפוץ על פונדקאות, ההיריון ממוסגר כשירות רבייה זמני, הממצב את הפונדקאיות כנשאיות ניטרליות של עובר שאינו קשור אליהן גנטית, אשר תפקידן מסתיים בלידת תינוק ובחזרתו להוריו שייחלו לו זמן רב. נרטיב זה ממעיט במשמעות הביולוגית העמוקה של תקופת ההיריון, וזאת למרות הצטברות של ידע מדעי על ההיריון כמותיר חותם מתמשך הן על האישה והן על הילוד. במאמר שפורסם שבוע שעבר ב-Medical Anthropology Quarterly, פרופ' אלי תימן, פרופ' יעל השילוני-דולב ואורית הורוביץ בר-עם שואלות מה בעצם קורה כאשר החוויה הביולוגית הזו צפה על פני השטח למרות מאמצים שיטתיים להתעלם ממנה?

התפיסה העומדת בבסיס הפונדקאות המסחרית עושה הפרדה ברורה בין ההיריון לתורשה הגנטית. הרחם מוצג כאינקובטור ניטרלי, מעין מיכל עבור בני אדם עתידיים שעוצבו מראש מבחינה גנטית, וכביכול לא מושפעים כלל מסביבת ההיריון עצמה. אך מתוך הראיונות הנרטיביים שערכנו עם הפונדקאיות במסגרת המחקר זיהינו סדקים בנרטיב ההפרדה המקובל. סדקים אלו נעו בין תהיות של פונדקאיות על השפעה ביולוגית על הילוד, כמו למשל טמפרמנט השונה מהותית מזה של ההורים שלו אך דומה יותר לפונדקאית ולילדיה שלה, ועד להוכחות ממשיות להיווצרותו של חותם ביולוגי הדדי.

אך חוויות מורכבות אלה נעדרות מן השיח הציבורי ולרוב זוכות להתעלמות, שכן הן אינן תואמות את המסגרת המושגית של תהליכי פונדקאות, אשר בגישתה הרווחת מהדהדת את "תיאוריית כלי הקיבול" של הפילוסוף היווני אריסטו, שהציגה את גוף האישה כאדמה פורייה שיכולה להזין את מה שנשתל בה, אך נותרת נפרדת מתהליך העיצוב של האדם. האנתרופולוגית מרי דאגלס הייתה ככל הנראה מתארת פנטזיה נקייה זו כמנגנון טיהור עוצמתי, אשר מפריד באופן סמלי בין גוף הפונדקאית לבין זהותו הביולוגית של הילד.

במובן זה, מנגנון הטיהור משרת שתי מטרות מרכזיות; ראשית, הוא מחזק את התביעה הבלעדית של ההורים המיועדים להורות, ושנית, הוא מנטרל את הדיונים על האופן בו ההיריון מעצב את הילד באמצעות גורמים ביולוגיים שאינם גנטיים, ובכך מאשש מחדש אידיאל נורמטיבי של שני הורים במשפחה, בה נוכחותו של צד שלישי בתהליך הרבייה נתפסת כאיום.

אלא שמחקרים עדכניים חושפים יותר ויותר קשרים ביולוגיים שנוצרים בין נשים בהיריון לבין עוברים שברחמן, שאינם קשורים רק לגנטיקה. במונח "קשרים ביולוגיים" אנחנו לא מתכוונות ליחסי שארות או לקשרים רגשיים, אלא למעבר הפיזי של חומרים ביולוגיים היוצר השפעה ביולוגית דו-כיוונית, אשר נשארת זמן רב מעבר ללידה ומשפיעה באופן משמעותי על התפתחות הילד ועל בריאות האישה.

תחום מחקר מרכזי המבסס קשרים ביולוגיים הוא אפיגנטיקה, אשר מראה כיצד גורמים סביבתיים יכולים לווסת ביטוי של גנים, ובכך להשפיע על האופן שבו גנים מסוימים מופעלים, וכתוצאה מכך להשפיע על התפתחות הילד. על בסיס תחום זה ישנה תנועה לעבר מודל של "שארות אפיגנטית", שהיא מסגרת של קרבה ביולוגית המכירה בהשפעה העמוקה של סביבת ההיריון על זהותו ומסלול חייו של הילד.

תחום מחקר נוסף הוא מיקרוכימריזם. זהו תהליך הכולל מעבר דו-כיווני של תאים חיים בין האישה לעובר במהלך ההיריון, המבסס קשר ביולוגי מתמשך שיכול להחזיק מעמד במשך עשורים. תאים עובריים משתלבים באיברים של האישה, ומשתתפים בתיקון רקמות ובהגנה חיסונית. תאים של האישה עוברים אל העובר, ומעבירים זיכרון חיסוני המסייע ליילוד להילחם בזיהומים. חילוף תאי זה הוא שזירה פיזית של שתי ישויות, הממשיכה להתקיים זמן רב לאחר הלידה. במילים אחרות, כיום ידוע כי כל אישה הרה מבססת קשר ביולוגי לעובר שנשאה ברחמה, ללא קשר למקור הביצית. ולמרות כל הראיות המדעיות הללו, תעשיית הפונדקאות מתעלמת באופן שיטתי מקשרים ביולוגיים וממשיכה להדגיש קשרים גנטיים והפרדה.

ולא רק התעשיה. גם פונדקאיות מתעלמות מקשרים ביולוגיים באופן שיטתי. כדי לשמר את תפיסות השארות שלהן, פונדקאיות יוצרות 'מפת גוף' קוגניטיבית, בה הן מפרידות בין זהותן האישית והשושלת שלהן לבין המרחב המיועד עבור ההורים המיועדים והתינוק. הרחם, במפה הזו, נתפסת כמרחב מנותק או אפילו מלאכותי, המופשט מתכונות אישיות או מפוטנציאל ליצירת קרבת שארות. פונדקאיות משתמשות במטאפורות כמו 'תנור' כדי לתפוס את גופן כסביבה מזינה בלבד עבור החומר הגנטי של ההורים המיועדים. במטאפורה פופולרית זו התרומה הגנטית מספקת את ה'מצרכים' בעלי הערך, בעוד שעבודת ההיריון מצומצמת ל'תנור' שניתן להחלפה, ובכך ממסגרת את תרומתן של הפונדקאיות כפיתוח של עובר שנקבע מראש, ולא כיצירת ילד.

במסגרת המחקר ערכנו ראיונות נרטיביים עם 47 פונדקאיות בדימוס, כלומר נשים שהשלימו את תהליך הפונדקאות שלהן לפחות שנה אחת לפני הריאיון. מבחינה דמוגרפית, כל המשתתפות היו נשואות, אימהות לילדים משלהן, השתייכו למעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, בעלות השכלה גבוהה, והיו מגוונות מבחינת המקצועות ורמות הדתיות שלהן. המניעים שלהן לפונדקאות היו מגוונים, וכללו חמלה, מעשה חסד, מימוש עצמי ועוד.

התימה הראשונה שזיהינו בנרטיבים של הפונדקאיות הייתה כיצד פונדקאיות מציבות גבולות בתוך עצמן ובסביבתן, ובכך מטהרות באופן סמלי קשרים ביולוגיים. מטאפורת התנור בה הן נעזרו כדי לתווך את התהליך לילדיהן, הייתה פופולארית גם בקרב משתתפות המחקר שלנו והיא מהווה דוגמא בולטת לכך. הטיהור הסימבולי גם יוצר היררכיות מוסריות בהבחנה שעושות פונדקאיות בין עבודת הרבייה שלהן לבין צורות אחרות של תרומה ביולוגית כמו תרומת ביצית למשל. בהיררכיה הזו 'שארות גנטית' היא "הנחשבת" ואילו תהליכים ביולוגיים אחרים זוכים להתעלמות שיטתית. תשעת חודשי ההיריון הכוללים תכנות אפיגנטי וחילוף של תאים שיכולים להישאר בגוף לאורך עשורים נחשבים לבעלי תפקיד ביולוגי פחות משמעותי בעיצוב הילד מאשר התרומה הגנטית של תורמת הביצית, או התרומה הגנטית של ההורים המיועדים כמובן.

התימה השנייה שזיהינו הייתה שיבושים ב'פנטזיה הנקייה' שמציפים על פני השטח קשרים ביולוגיים, אשר באים לידי ביטוי בשתי דרכים: מצד הגוף ש"מדבר" בחזרה ומצד האימהות המיועדות. בסוג השיבוש הראשון, הביולוגיה "מדברת" בחזרה ויוצרת רגעים של מה שהמשגנו כ"דיסוננס גופני", בו החוויה הפיזית סותרת את המפה הקוגניטיבית של הגוף. חלק מהפונדקאיות העלו תהיות לגבי החותם המתמשך שהן מותירות על התינוקות, דבר המראה כי גם בתוך הקטגוריות הנקיות והמפה הקוגניטיבית הברורה לכאורה, נשים עדיין תוהות לגבי השפעתן הביולוגית. עבור פונדקאיות אחרות, הממצאים של קשרים ביולוגיים היו מפתיעים יותר בתצורה של ממצאים רפואיים המהווים ראיות לקשרים ביולוגיים הדדיים, עם סיכונים והשלכות ארוכות הטווח על הבריאות של הפונדקאית מעבר לתקופת ההיריון. כך למשל במקרה נדיר של פונדקאית שחוותה אובדן הריון וגרידה בשבוע 12, והוזמנה לפגישה דחופה אצל הרופא המטפל בעקבות ממצאים של הריון מולארי. הסבירו לה שיש חשש להתפתחות תאים סרטניים בעובר או בשיליה, ובגלל שיש מעבר דם בין האם לעובר זה יכול לעבור גם אליה, ועליה להיות במעקב מספר חודשים כדי לראות ״שאין התפתחות של תאים הריוניים איפשהו בגוף, זה אפילו לא חייב להיות ברחם.״ הפנטזיה הנקייה נופצה והאבחנה אילצה אותה להכיר בקשרים ביולוגיים.

הסוג השני של שיבוש של 'פנטזיה הנקייה' הגיע מצד האימהות המיועדות אשר במקרים מעטים מכירות בקשרים ביולוגיים בין הפונדקאית לתינוק ולעיתים מחפשות הוכחות למה שאנחנו המשגנו כ״ביולוגיות משותפות״. יש אימהות שמניחות שהתינוק עשוי לזהות את הקול, פעימות הלב וטביעות גוף אחרות של הפונדקאית, ומנסות לבדוק את הקשרים הללו במפגשים עם הפונדקאיות. כמו במקרה של פונדקאית שבמפגשים כחודש לאחר הלידה וגם ביום הולדת שנה של התינוק שילדה אליה הוזמנה, סיפרה על האימא שממשיכה לתהות "מעניין אם הוא יבכה, מעניין אם הוא ירצה לבוא אלייך, מעניין אם הוא יסיט את המבט…" ואז קבעה ש"אין שום סיבה שהוא יבוא אליי, ואני לא מבינה את הצורך שלה לבחון את זה."

בשונה ממצב של "דיסוננס גופני", במקרה של השערות בנוגע ל"ביולוגיות משותפות", ההתעלמות השיטתית מקשרים ביולוגיים יכולה להמשיך להתקיים. בנוסף, ישנן אימהות שמבינות שלא כדאי למחוק את הקשר הביולוגי בין פונדקאית לתינוק באופן מיידי אחרי הלידה ומעודדות הנקה או שאיבת חלב, בהסכמת הפונדקאית כמובן, ומייצרות מרחב עבור התפקוד הביולוגי של הפונדקאית תוך שמירה על תפקודן כאימהות שמקבלות החלטות על התינוק שלהן, מה שמדגים היטב את המושג "ביולוגיות משותפות".

המחקר שלנו בוחן את האופן בו פונדקאיות ישראליות מנווטות את המתח בין חוויות ביולוגיות לבין מסגרות קונספטואליות של הפרדה. הנרטיבים שהצגנו מגלים כי למרות ההתמדה ביחס לפונדקאיות ככלי קיבול, הפנטזיה ה"נקייה" של ההפרדה לעיתים "מזוהמת" על ידי קשרים ביולוגיים שצפים על פני השטח. הכרה בקשרים ביולוגיים הדדיים עלולה להוביל לאתגרים משמעותיים עבור כל הצדדים המעורבים בתהליך פונדקאות; שיווק הפונדקאות על ידי סוכנויות תיווך כ"עסקה נקייה" יהפוך למורכב ומסובך, הורים מיועדים יצטרכו להתמודד עם מציאות של שימוש בטכנולוגיה היוצרת קשרים ביולוגיים מתמשכים בין ילדיהם לבין נשים אחרות.

בנוסף, ההכרה בקשרים ביולוגיים מתמשכים עשויה להשפיע על האופן בו נשים בוחרות מלכתחילה אם להיות או לא להיות פונדקאיות. להכרה בקשרים ביולוגיים עשויה להיות גם השפעה על רווחתן של פונדקאיות; האם זה בהכרח יוביל לתנאים טובים יותר עבורן או שמא זה עלול לעורר נבירה עמוקה בהיסטוריה הגנטית, הסביבתית והמשפחתית של הפונדקאית, תוך הטלת אחריות עליה לכל תוצאה שלילית?

לסיכום, המחקר הנוכחי מקדם את חקר הפונדקאות על ידי חיבור בין המדע המעיד על קשרים ביולוגיים הנוצרים במהלך ההיריון לבין תהליכי פונדקאות. הרגעים הנדירים אשר תיעדנו מצביעים על השבריריות המושתקת של המסגרות הקונספטואליות הנוכחיות ועל מציאות מטריאלית שדורשת הערכה מחדש של טכנולוגיית רבייה זו. לקשרים הביולוגיים יש תפקיד מכריע בקידום פונדקאות אתית, הגיע הזמן שנפסיק להתעלם מהם.  

לקריאה נוספת: