מאמרי אורח

תהילה גאדו (דוקטורנטית באוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם על החרדים הרבים שמגיעים לזבח הפסח השומרוני כדי לצפות מהצד ולשמוע על ההבדלים והדמיון בין היהודים לשומרונים: במאמר שפורסם כאן הציג שמואל בן שלום פן אחד מן ההתרחשות בטקס זבח הפסח השומרוני בהר גריזים. באותו אירוע, שהתקיים ב־30 באפריל 2026, מועד חג הפסח השומרוני, השתתפתי גם אני, יחד עם אותה קבוצת מחקר. זהו אירוע גדוש ורב־שכבות, שניתן לתארו מזוויות רבות. כאן אבקש להתמקד דווקא באחת ההתרחשויות שהתקיימו בשולי הטקס, ושצדה את עיני.

.

כצופה, עניין אותי במיוחד התמהיל האנושי באתר. בהערכה שטחית, כמחצית מהמשתתפים באירוע הם שומרונים שבאו לעשות את הטקס, והמחצית האחרת היא מבקרים חיצוניים שבאו לצפות בו. מבין המבקרים בולטים בלבושם חרדים – רובם גברים: בחורי ישיבות וצעירים – ונראה כי הם מהווים כמחצית מן המבקרים. השתתפותם המאסיבית יחסית של החרדים עניינה אותי, ובמיוחד עניינה אותי האינטראקציה שלהם עם בני העדה השומרונית. אם כן, אדייק ואומר כי התצפית והניתוח שלי מתמקדים בעיקר בהבנת עמדתו של החרדי שבא לבקר אצל השומרוני. מה עמדתם של השומרונים ביחס למבקרים באתר – זה נושא למחקר אחר.

לפי התרשמותי במקום, השומרונים מעוניינים לספר למבקרים על עצמם, על תרבותם ומנהגיהם. הם מספרים על המקום – הר גריזים – שהוא האתר הקדוש ביותר במסורת השומרונית; הם מספרים על עתיקותו של הטקס, שנתפס על ידם כהמשך ישיר למצוות הפסח המקראית. הם מספרים על ההיסטוריה שלהם, על המבנה הדתי-חברתי שלהם, וגם על חייהם העכשוויים. מראה נפוץ במהלך הטקס היה התגודדויות קטנות של מספר מבקרים סביב שומרוני או שומרונית שמספרים את סיפורה של העדה. לפי מה שהקדמתי, תוכלו להבין שאת תשומת ליבי תפסו מעגלי השיח של חרדים עם בני העדה השומרונית. מעגלים כאלה היו רבים, ואני עברתי ביניהם ברוב קשב. 

אם בקבוצות שיח אחרות הדיון היה אודות אלמנטים שונים בחייהם ותרבותם של השומרונים כמו שפה, חינוך, ביטחון ואף קצת פוליטיקה, הרי שבקבוצות השיח עם החרדים הדיון, באופן לא מפתיע, היה דיון הלכתי. הרבה שיחות שמעתי אודות דרכי הטהרה. נשים שומרוניות, כמו יהודיות אורתודוקסיות, מקפידות על טהרה לאחר הוסת החודשי. להלכה היהודית מערכת מסועפת המגדירה את זמני הטהרה ואופניה, ואת מאפייני המקווה שראוי לטבול בו לטהרה. הנורמה השומרונית שונה, ונשים שומרוניות רוחצות באמבטיה הביתית בהפרשי זמן אחרים מאלה שמקפידות עליהם נשים יהודיות. באותן שיחות שמעתי בחורי ישיבה שמתפלפלים עם השומרונים לגבי גודל המקווה, מקור המים, ספירת ימי הטהרה, ועוד אלמנטים המוכרים להם מההלכה היהודית. 

נורמות השחיטה השומרונית שונות גם הן מדיני השחיטה היהודית. גם אודותם נערך שיח משווה מורחב. סצנה מעניינת שצפיתי בה היא של אדם חרדי בסביבות גיל ארבעים, עם לבוש חסידי מלא, עטוף ציצית גדולה, שעבר ברחבת השחיטה (אליה לא ראיתי שנכנסו מבקרים, למעט צלמים). הוא עמד מול כבש לאחר שחיטה, בחן אותו מכל צדדיו כאשר תנוחת הגוף שלו מזכירה תנוחה של משגיח כשרות הבודק את סימני הכשרות של הבהמה שלפניו. שיחים נוספים התנהלו סביב פרקטיקות מתוך הטקס כמו שיח אודות תכני התפילות המלוות את הטקס או כשרותן של המצות. וכן סביב נושאים מהותיים יותר כמו מקום המקדש, שושלת הכהונה, נוסחי כתבי הקודש וסגנון הכתב העברי או אופני פרשנות התורה שבכתב. באופן כללי הדיונים הללו נשאו לעתים אופי סקרני ורציני, אך לעיתים – לא רחוקות – התלווה אליהם לעג סמוי, ולעיתים גלוי. ציפיתי גם בכמה פולמוסים שניהלו אותם צעירים חרדים בין ההלכה היהודית להלכה השומרונית.

הבירור ההלכתי התרחש לא רק באמצעות שיח עם בני העדה, אלא באופנים אחרים. ראיתי בחורי ישיבות שהחזיקו תנ״ך ביד וניסו לעקוב אחר אמירת הפסוקים. הם דפדפו, חיפשו, השוו בין התפילה – שנהגתה באופן שאוזן יהודית לא רגילה אליו – לבין הכתוב, כאילו ביקשו לבדוק את הטקס מתוך הכלים המוכרים להם: האם הוא נכון? האם הוא תואם? האם כך נראית מצווה כשהיא יוצאת מן הספר אל המרחב הציבורי? בינם לבין עצמם שמעתי מהם מצטטים סוגיות מהתלמוד אודות דינם של הכותיים – שחז״ל דוחים אותם מקהל ישראל – ואשר השומרונים של זמנינו נתפסים כצאצאיהם. 

מנקודת מבטי נדמה היה לי שאותם חרדים עושים שם עבודת בירור עמוקה. הם עמדו מול קבוצה דתית קטנה, מסורתית, שגם היא – כמו החרדים עצמם – תופסת את עצמה כממשיכת רצף קדום וכנושאת זיכרון עתיק. עמידה, שבמובן מסוים היא מעין עמידה מול ״מראה״. מצד שני, ייתכן ובמפגש הזה היה ממד מערער משהו: הם עמדו עין בעין, ללא תיווך, מול דתיות אינטנסיבית, טקסית, מסורתית ומחויבת – אך כזו שאינה עוברת דרך ההלכה החז״לית כפי שהם מכירים אותה היום. נראה כי דרך ההשוואה להלכה המוכרת הם ניסו להבין את הפער או שמא את המקור המקראי. במובן הזה, ניתן לפרש את המפגש בין חרדים לשומרונים כמפגש בין שתי קבוצות מיעוט, שכל אחת מהן מספרת לעצמה סיפור של המשכיות, נאמנות ורצף מסורת. אלא שדווקא הדמיון יצר גם אי־נוחות. 

למרות שהמסורת היהודית דחתה את השומרונים, בטקס הקרבת זבח פסח בהר גריזים נצפו דווקא מי שטוענים להיותם ממשיכי המסורת באינטראקציה סקרנית מולם. עצם בואם וכלל ההתרחשויות שתיארתי משקפות בעיניי משא ומתן. ייתכן והמפגש הזה חשף פער עמוק. החרדים לא רק צפו בשומרונים – הם בחנו אותם. אבל הבחינה הזו גילתה גם משהו על הבוחנים עצמם: את הקושי לדמיין דת שאינה נענית למפת הסמכות ההלכתית המוכרת להם, ובכל זאת מתקיימת ברצינות, במסירות ובתחושת רצף עמוקה.

במובן אחר אפשר לפרש את ההתעניינות המוגברת של חרדים בטקסי הדת השומרונית ומנהגיה כשאיפה סקרנית להציץ אל יהדות קדומה: אל פסח שלפני חורבן בית שני, אל ליל פסח שלפני שהתנסחה ההגדה, לפני שהתהווה המבנה ההלכתי המוכר הבתר-מקדשי. ואולי הייתה שם גם הצצה אוטופית אל יהדות עתידית, אל אפשרות של פולחן חי ומוחשי, ציבורי, כזה שכבר אלפיים שנה אינו מתקיים בעולם היהודי הרבני.

מהניתוח שהצעתי, השתתפותם וחווייתם של חרדים בטקס זבח הפסח השומרוני לא היו רק מפגש עם השומרונים. הן היו גם רגע אנתרופולוגי עמוק שבו חברה דתית אחת מתבוננת באחרת – ורואה דרכה, לא בלי מבוכה, את גבולות דמיונה הדתי שלה.

עוד בנושא:

התמונה הראשית מתוך זבח הפסח צילום: תהילה גאדו