מאמרי אורח, רק היום

שמואל בן שלום כותב לבחברת האדם על החוויות שלו בזבח הפסח השומרוני: בליל הירח המלא לפי חודשיים (יד אייר לפי הלוח העברי) הקריבו השומרונים את קורבן הפסח. השומרונים הם קהילה קטנה שמרכזה בהר גריזים, מעל שכם. הם רואים את עצמם כצאצאי שבטי הצפון הקדומים, בני יוסף ושבטים קרובים, שנפרדו מהיהודים לפני כשלושת אלפים שנה. יחד עם קבוצת מחקר לתיאוריה של הדת באוניברסיטה העברית, השתתפתי בטקס. דיווח מלא עליו כתבתי ב'הארץ' וכאן ברצוני לשתף הרהור מחקרי אודותיו.

.

לדעת השומרונים מהות הפילוג היא קדושת הר גריזים. הר זה הוא המקום הקדוש היחיד בעולם, ובפסגתו מרוכזים כל הדברים החשובים שהתרחשו במקרא: בריאת העולם, מזבח אדם, מזבח נוח, עקדת יצחק, המשכן שהקים משה ושתיים עשרה האבנים של יהושע בן נון. בעשרת הדיברות ציוותה התורה להקריב בו קורבנות. אולם בדור הרביעי ליצאת מצרים זנחו היהודים את ההר והלכו לירושלים. הם נטשו גם את בניו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, את הנוסח האמיתי של התורה, הכתובה בכתב עברי עתיק, והמציאו נוסח מעוות בכתב חדש, ספרי נ"ך ופרשנות חז"לית. כחלק מכך זנחנו גם את קורבן הפסח, ואילו הם עודם מקריבים אותו, באותו מקום קדוש עליו ציוותה התורה.

בהשתתפותי בטקס ביקשתי לחקור את חוויית הקרבת הקורבן, כפי שחווים אותה השומרונים. שאלתי אותם אפוא מה הם מרגישים ברגע ההקרבה. חלק מהם לא הבינו את שאלתי. אני משער שפעילותם איננה מוכוונת חוויה, אלא מעשה: לעשות את רצון ה' בתורתו. צדקה, שומרונית מחולון, אמרה שהיא חווה התעלות רוחנית. פינחס בן אלעזר, כוהן ישיש מהר גריזים, אמר שברגע זה השמיים פתוחים לקבל את כל תפילותינו. צדקה אישרה את דבריו: היא מבקשת רפואה לילדיה, הצלחה בזוגיות, בעבודה… גם נסים קורים ברגע זה: שנה אחת ירד גשם זלעפות בליל הפסח. הכוהן הגדול התפלל, וברגע השחיטה פסק הגשם. יוסף, שומרוני מחולון, ציין שהשחיטה קשה לו (רגשית), כמו לעוד מבני העדה, ולכן הם מותירים את התפקיד לאחרים.

אולם על תובנה אחת חזרו השומרונים שוב ושוב: על האמירה שבזמן הקורבן הם נעשים לבני ישראל המקוריים. ברגע הזה הם שבים אל יציאת מצרים, אל אותו רגע אותנטי לפני שלושת אלפים ושש מאות שנה, לפי מניינם, שהוא שיא ההיסטוריה: והם הופכים בעצמם לבני ישראל. ואכן, יכולתי לחוש חוויה זו בעצמי, שכן השומרונים לבשו לבוש ארכאי, המדמה את לבוש הכוהנים בתורה, דיקלמו את הפסוקים המתארים את שחיטת קורבן הפסח בזמן יציאת מצרים, וזאת בהברה עברית עתיקה, מדפים כתובים בווריאציה שומרונית של כתב עברי עתיק, וכמובן – שחטו את קורבן הפסח, בדיוק לפי ההוראות הכתובות בתורה. לא זו בלבד, אלא שההוראות לשחיטת קורבן פסח בתורה מיועדות בעצמן לשחזר את רגע יציאת מצרים:  וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת (-את הקרבת קורבן הפסח). וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנׇגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל. (שמות יב,כה-כז)

מירצ'ה אליאדה טען שהתרבויות ה'פרימיטיביות' מבקשות לשחזר בריטואל שלהן את הרגע המיתי, הגדול יותר מההיסטוריה, ולכן הוא נצחי וחוזר תמיד. "העלאת קורבן אינה רק חזרה מדויקת על הקורבן הראשוני שהאל גילה בראשית, בתחילת הזמן, אלא שהיא מתרחשת באותו רגע מיתי היולי. במילים אחרות, כל העלאת קורבן חוזרת על הזמן הראשוני וחופפת לו. כל הקרבנות מתרחשים באותו רגע מיתי של התחלה" (המיתוס של השיבה הנצחית, עמ' 38). רגע הקורבן משמש כדי לשבור את ההיסטוריה, שהיא קטנה, חולפת ויומיומית, ולעבור לממד של נצח מיתי, בו שוב ושוב מקריב האל את עצמו כדי לברוא את העולם (למשל). ואילו בני ישראל המקראיים יצאו נגד תפיסה זו, והציבו תחתיה תפיסה של היסטוריה קדושה: לא הנצח המיתי הוא החשוב, אלא האירוע ההיסטורי הקונקרטי. כאשר עוקד אברהם את יצחק, הוא איש ספציפי המבצע מעשה קורבן קונקרטי, תוך לבטים רגשיים ספציפיים. 

אפשר לראות במקרה השומרוני מצב מורכב יותר. הדת השומרונית, כמו היהודית, היא דת היסטורית: היא מקדשת תקופה היסטורית ומתוארכת היטב. אבל בו זמנית, היא משתמשת בשיבה ארכיטיפית, והשיבה היא שיבה אל הרגע ההיסטורי. ההנחה היא שההיסטוריה כולה מתמצה לכמה רגעי שיא גדולים, המהווים את תמצית ההיסטוריה. ובאמצעות הטקס, יכול השומרוני לשוב לאותו רגע שיא של ההיסטוריה. דבר זה, אני סבור, חוזר גם בדתות היסטוריות אחרות, כמו במיתוס השיעי על הקרבת חסין בן עלי בכרבלאא. אולם במקרה השומרוני הוא מעצב זהות קהילתית רחבה יותר: שכן השומרונים הדגישו שוב ושוב את זהותם כ'שומרים' של התורה האמיתית, ללא העיוותים המאוחרים שלנו. בעיניהם זהו אפילו פירוש שמם 'שומרונים'. ברגע בו זבחו את קורבן הפסח כמו בני ישראל המקוריים, שבו אל אותו רגע מקורי. בכך, אישררו את זהותם כשומרי המסורת המקורית. 

אולם פה עלינו לתהות תהייה נוספת. מדוע דווקא העלאת הקורבן, מכל חגי השומרונים, היא שמעניקה להם חוויה זו באותה עוצמה?

מסתבר שלקורבן כוח ייחודי לחולל אותה חוויה של שיבה ארכיטיפית. ולא רק כאן: הרי קורבנות היו בכל העולם, וכפי שתיאר אליאדה, קורבנות רבים מבטאים את השיבה אל הרגע המיתי.

כאשר התבוננתי בטקס, הבחנתי שהשירה הלכה והתעצמה לקראת רגע השיא, שהוא רגע השחיטה. בשניות שלפני השחיטה היו השומרונים מצויים כמעט באקסטזה דתית, תוך קריאת פסוקי יציאת מצרים בצעקה. ברגע שנשחטו הכבשים, השתחרר המתח: השומרונים מרחו מן הדם על מצחם, התחבקו והתנשקו, לחצו ידיים ואיחלו זה לזה חג שמח.

מסתבר אפוא שרגע המוות הוא שחולל את אותה חוויה של שיבה. ואכן, מוות מצוי במרכז קורבנות רבים בעולם. אולם מיהו שמת? כאן נחזור לסיפור המכונן של הקורבנות המקראיים. זהו סיפור עקדת יצחק. בסיפור זה, אברהם מבקש להקריב את בנו יחידו, ולבסוף מחליף אותו ה' באיל. גם פילון מגבל מספר שהכנענים נהגו להקריב "את הבן, שהם קוראים לו יחיד" בעת צרה (Harold W. Attridge and Robert A. Oden The Phoenician History of Philo of Byblos: A Commentary. pp 68) ואילו המקרא מתנגד לכך (דברים יב,לא) ומורה תחת זאת להקריב בקר וצאן (שם פסוק ז). אם כן, אפשר להבין שקורבן הבהמה הוא תחליף לקורבן האדם. כך גם מפרש הרמב"ן (ויקרא א,ט). כאן אנו יכולים להבין את מהותו של הקורבן: ברגע ההקרבה מקריב האדם את עצמו לאלוהים. חוויית הכילוי העצמי ודאי יכולה לאפשר, פסיכולוגית, חזרה לרגע בו נברא העולם, או בו הגיע לתכליתו. בדתות רבות, כמו בנצרות,בהינדואיזם ובאסלאם השיעי, האדם המוקרב הוא בעצמו אלוהי, או אלוהי למחצה (ישו, חוסיין בן עלי, פרג'פאטי). כך מוקרבת מהות העולם עצמה, כדי לקיים את העולם.

אולם מאחר והקרבה עצמית קשה מאוד לבני האדם, פותח רעיון התחליף. וכך הקריבו ההינדואים בתקופה הוודית, היהודים בתקופת המקרא, והשומרונים עד היום – בהמות. מאחר ושפיכות דמים עודנה בעייתית, ורעיון התחליף איפשר אופציה אחרת, פותח תחליף של תחליף: מעט אחרי חורבן בית המקדש (70) תיקנו חז"ל תפילות כתחליף לקורבנות (ראו אפרים א' אורבך, חז"ל — אמונות ודעות, ירושלים תשל"ו, עמ' 548), הנוצרים החלו לאכול לחם ויין כתחליף לבשרו של ישו, ואילו רוב ההינדואים, במקביל, החלו לבצע סיגופים או להקריב מנחות מן הצומח (לסקירה השוואתית של המפנה ראו גדליה סטרומזה, קץ עידן הקורבנות, תל אביב תשעג).

יש על כך סיפור אצטקי מעורר מחשבה: נאמר שכאשר רצו האלים לברוא את השמש, הבינו שעליהם להקריב אחד מהם. שני אלים התנדבו למשימה. אחד צעיר ועשיר, ואחד עני ומצורע. העני והמצורע התכונן כראוי: דקר את בשרו בקוצי אגבה עד זוב דם, קפץ לאש ונשרף כליל. האל הצעיר והעשיר תלה על עצמו אבני ירקן כתחליף לקוצי האגבה, ואלמוגים אדומים כתחליף לדם. כשהגיע המועד לקפוץ לאש נתקף אימה וקור, רץ אליה ארבע פעמים ובכל פעם נסוג לאחור. לבסוף נפל לצד האש ושם נשרף לאטו.  האל המצורע הגיח מהאש, עלה למרומי השמיים והפך לשמש. ואילו האל העשיר, הוא הפך למאור קר, חלש וחיוור: הוא הפך לירח. מאז תובע אל השמש קורבנות אדם, כתמורה לקורבנו שלו. (נחום מגד, המיתולוגיה האינדיאנית של מרכז אמריקה, תל אביב תשסא, עמ' 17). האצטקים העלו אפוא בדעתם את האופציה של תחליפי קורבן אדם, אולם בזו לה, כחולשת הרצון. 

אותנטיות, אם כן, היא יחסית. כיום פועלים חוגים של שוחרי מקדש, החולמים על אותנטיות קורבנות הכבשים בירושלים, ומבקשים לשוב ולהקריבם. מעבר להם, רואים השומרונים את עצמם כ'מקריבי הקורבן המקוריים', בהר גריזים, שקדם (לדעתם) לירושלים: אולם הרבה מעבר להם ניצבים האצטקים. הם בזים לרוב העמים ההיסטוריים, שנטשו אותנטיות פראית בהרבה: את קורבן האדם.

עוד בנושא:

זבח הפסח, צילום: שמואל בן שלום