"זה לא רק שֵׁם, אתה מאמץ זהות!": בחירה מחודשת בשמות ילידיים בקרב מהגרים דור שני יוצאי אתיופיה בישראל
ברכות חמות לאביגיל יטאיש זלקה על אישור עבודת התזה שלה, שנכתבה בהנחיית פרופ׳ יהודה גודמן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת התזה עוסקת בתופעה שכמעט לא נחקרה בישראל: חזרתם של בני דור שני יוצאי אתיופיה לשמותיהם הילידיים, לאחר שבילדותם שונו שמותיהם בשמות עבריים במסגרת תהליכי הקליטה וההטמעה בישראל. אביגיל כתבה לחברת האדם על התזה:
"תעשי לה טובה, אל תיתני לה שם אתיופי ארוך", "תבחרי משהו קליט, קל להגייה", "למה לא שם שיכול לעבור גם בעברית?" כך כתבו חלק מהמגיבות לפוסט שפרסמה אישה בקבוצת פייסבוק של נשים אתיופיות מישראל, שביקשה עזרה בבחירת שם אתיופי לתינוקה. התפתח דיון סוער סביב השאלה: האם לבחור שם אמהרי מסורתי כמו מֵנְטָמֵר, שם קצר וקליט כמו לִיוּ, או אולי שם שיכול לעבור כעברי כמו מֶירוֹן. כמה שבועות לאחר מכן, כשפרסמתי פוסט לגיוס משתתפים למחקר שלי על חזרה לשמות ילידיים, חבר ילדות הגיב: "אני מוכן להתראיין, אבל אל תרשמי בטעות את השם (העברי) הזה פה!"
תגובות אלו הבהירו שתופעת שינוי השמות של יוצאי אתיופיה בישראל אינה אירוע היסטורי שהסתיים, אלא זיכרון קהילתי חי וכואב שממשיך לעצב את ההווה, עד לשאלה איזה שם ראוי לתת לדור הבא.
במסגרת גלי העלייה מאתיופיה הגיעו לישראל ילדים שעברו תהליך שיטתי של שינוי שמות (בארגמן 1986). בגן, בבית הספר ובמרכזי הקליטה שונו שמותיהם הילידיים בשמות עבריים, ללא ידיעת ההורים וללא הסכמתם, ובכך עברה הסמכות לבחור שם, פעולה משפחתית ואינטימית המבטאת שייכות, זיכרון והמשכיות בין דורית, מן המשפחה אל מוסדות המדינה. עיברות שמות של מהגרים יהודים אינו חדש בישראל, והוא חלק מתפיסת "כור ההיתוך" שביקשה לעצב זהות ישראלית אחידה (אלמוג 1997; כהן 2004). אך במקרה של יהודי אתיופיה, שינוי השמות קיבל אופי ממוסד במיוחד, ולעיתים נעשה ישירות מול ילדים צעירים ללא מעורבות הורית. בעוד הספרות תיעדה את תופעת העיברות בעת קום המדינה, החזרה לשמות ילידיים בקרב ילדים מהגרים, ובפרט בהקשר הישראלי אתיופי, כמעט ולא נחקרה.
עבודת התזה מבוססת על 27 ראיונות ביוגרפיים נרטיביים עם בני דור שני שחוו את שינוי השם בילדותם וחזרו לשמם הילידי בממוצע בגיל 17. בניגוד לדור הראשון שהגיע כמבוגרים, מדובר בילדים שתהליך חיברותם המלא התרחש כאן, בתוך מוסדות המדינה ובשפתה. המחקר מצביע על שלושה ממצאים מרכזיים:
הממצא הראשון נוגע למחיר הרגשי של נשיאת שם עברי. את המחיר הזה תיאר אחד המשתתפים:
"אני זוכר ששיחקתי מאחורי הבניין עם חברים, ואח של אימא שלי קרא לי בשם אמיה ופשוט לא עניתי לו, התעלמתי. התביישתי ממש. והיום זה מטריף אותי. יש משהו מבאס בזה שרק היום אתה מבין שחשבת בדרך הזאת."
המשתתפים תיארו כיצד למדו בהדרגה אילו שמות מתקבלים בקלות ואילו מסמנים אותם כחריגים: הם הפסיקו לענות לשמם האתיופי במרחב הציבורי, מחקו אותו מרשימות כיתה, ולעיתים ניהלו חיים כפולים, שם אתיופי בבית ושם עברי בכל מקום אחר. כך נחשף כי עיברות שמות פועל גם דרך הפנמה יומיומית של מסרים חברתיים: שמות אתיופיים הם "קשים", "כבדים" או "לא מתאימים".
הממצא השני נוגע למשמעות השם האתיופי במשפחה ולאופן שבו החזרה אליו מחברת מחדש לסיפור משפחתי. כשחקרתי את החזרה לשמות הילידיים עלו ממצאים מפתיעים לגבי האופן שבו המשתתפים חוו את שני השמות. אחת המרואיינות סיפרה:
"בגיל 15 אני זוכרת את עצמי יושבת באוטובוס ומהרהרת בשם של חברה שקראו לה ליאת. ואז אני מגלגלת את השם רינה, רינה, ואין לזה שום משמעות, הוא לא מספר שום סיפור. ואז התחלתי לגלגל את השם טזה ואני יודעת מה המשמעות שלו. פשוט קיבלתי החלטה באוטובוס."
רוב המשתתפים ידעו בדיוק מי בחר עבורם את שמם האתיופי ומה הסיפור שמאחוריו, ואילו השם העברי הופיע פעמים רבות בראיונות כשם ללא סיפור, ללא זיכרון וללא כוונה הורית. החזרה לשם הילידי פתחה עבור רבים דרך לחיבור מחודש לשפה, להיסטוריה המשפחתית ולמורשת שנדחקה בילדות.
הממצא השלישי נוגע למשא ומתן היומיומי על זהות והכרה שאינו מסתיים עם החזרה לשם. גם בבגרות, השם ממשיך לחשוף את המשתתפים לשאלות שייכות שמתחדשות בכל סביבה חדשה. כך תיארה זאת אחת המשתתפות:
"הייתה לי מרצה שלימדה אותי סמסטר שלם, ובכל פעם שהגיעה לשם שלי ברשימת הנוכחות היא לא הקריאה. היא אמרה: 'אהה את פה?' בהתחלה הייתי אומרת לה מראש למאייט פה. ואז הפסקתי, וזה הדרדר עד שהפסקתי גם להגיב בשיעור. זה כתוב בעברית, באותיות בעברית, היא יכולה להגיד. אבל היא אפילו לא מנסה, היא פוסחת מעל זה."
על בסיס ממצאים אלו, המחקר מציע את המושג "חלל נרטיבי" כתרומה תיאורטית מקורית. המושג מתאר מצב שבו שם פרטי, גם כשניתן בנוכחות הורים, נחווה כריק מסיפור: חסר כוונה הורית מובחנת, מנותק מהקשר בין דורי של משמעות, ואינו נטוע בזיכרון משפחתי נגיש. הריק אינו נובע מהיעדר משפחה, אלא מהעברת הסמכות הסימבולית למוסדות חיצוניים באופן שקוטע את רצף ההעברה התרבותית סביב השם. מושג זה מאפשר לתאר את האופן שבו מדיניות הטמעה ממשיכה לפעול לא רק כפגיעה חיצונית, אלא כחסר פנימי שנחשף רק בדיעבד.
כפי שממחיש הפוסט שפתח עבודה זו, כשאם שואלת היום איזה שם לתת לתינוקה, התגובות הדוחקות אותה לבחור שם "קליט" אינן עצה תמימה. הן משקפות הפנמה עמוקה של מסרים שהחברה הקולטת העבירה במשך עשרות שנים. שכן שמות פרטיים אינם רק אמצעי זיהוי, אלא זירה יומיומית שבה שאלות של שייכות, הכרה וזיכרון בין דורי מקבלות ביטוי מוחשי.
אלמוג, עוז. 1997. הצבר – דיוקן. תל אביב: עם עובד.
בארגמן, דניאל. 1986. "שמות יהודי אתיופיה ושינויים בישראל". עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית. ירושלים.
כהן, אדר. 2004. "אנשי הציבור ותופעת העברות שמות המשפחה: עיצובם של זהות קולקטיבית, זהות אישית ומרחב ציבורי באמצעים לשוניים". עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית. ירושלים.