רק היום

לכבוד שבוע הספר ביקשנו ממגוון אנתרופולוגים לכתוב לנו המלצה על ספר שהשפיע עליהם במיוחד. בהמלצות תמצאו את המלצתה של שגית פסטמן על "מהנדסים תרבות" של גדעון קונדה, אלירן הורוביץ על "בקופסאות הבטון" של פנינה מוצפי-הלר, תמר פרידמן על ״מפגשים מסביב לטקסט״ של שלמה גוזמן כרמלי, אורי דורצ'ין על "The Idea of a Social Science and Its Relation to Philosophy" של פיטר ווינץ', אוריאל בלינסון על Restless Quietists: Muslim Forms of Life in Russia's Volga Region של מתאו בנוסי, לירון שני על Trees Are Shape Shifters של אנדרו ס. מתיוס, ופנינה מוצפי-הלר על Return to Laughter של לורה בוהנאן.

.

מהנדסים תרבות: שליטה ומסירות בחברת היי-טק מאת גדעון קונדה, המלצתה של שגית פסטמן (אוניברסיטת בן אילן)

כבר כמה חודשים שרוחות רעות מנשבות בינות משרדי חברות ההיטק. הכותרות בעיתונים הכלכליים מספרות על 'צונאמי פיטורים קשה במיוחד'. מדובר על עשרות אלפי עובדים ואולי אף יותר ברחבי העולם, וגם בישראל נערך לאחרונה דיון חירום במשרד האוצר עם ראשי התעשייה בעקבות נתונים מבהילים ולפיהם 62 אחוזים מהחברות נמצאות בשלבי קיצוצים של כוח אדם. לפני ארבעה עשורים התמונה הייתה שונה לחלוטין, כשהאנתרופולוג גדעון קונדה בילה כשנה במבוכי האופן-ספייס של תאגיד הייטק אמריקאי מבוסס ומצליח. בספרו 'מהנדסים תרבות' הוא הציג דיוקן קולקטיבי של ענף משגשג ותחרותי באופן קיצוני ועורר שאלות חשובות ובעיקר נוקבות על יחסי עובד-מעביד כחלק ממחקר הניהול הארגוני. השאלה האם צורת הארגון ההייטקי, הפתוחה והדמוקרטית לכאורה, היא ביטוי של חופש או צורה חדשה ומניפולטיבית של עריצות עוררה אז אצל הקוראים אי-נחת בלשון המעטה.

אני זוכרת את החוויה האישית שלי בפעם הראשונה שקראתי את הספר; קריאה המלווה בפליאה אמיתית. באותו הזמן עבדתי בתור כתבת כלכלית במוסף 'עסקים' של מעריב. עבודה בהייטק הייתה עבור רוב הציבור הישראלי סוג של 'ארץ מובטחת', שכולם פנטזו להגיע אליה, ואנחנו במערכת ללא ספק תרמנו לגלוריפיקציה הזאת. לכן הפער בין התיאור הביקורתי, ואף הפרובוקטיבי של קונדה לבין המסגור התקשורתי היה כמעט בלתי נתפס בעיני. ההישג שלו מבחינתי היה כפול: ראשית, חשיפת 'קוד ההפעלה' התרבותי המושל בעובדי ההייטק. שנית, נאמן לגישתו של גירץ, שתרבות אינה כוח אלא הקשר שאפשר ויש לתאר בקפדנות, בכתיבתו הוא תיאר את השדה באופן שהעניק לקוראים את התחושה שהם ממש בתוך 'השטח'. סגנונו של קונדה במידה רבה הוא מרוחק ומאופק, אך הטקסט עשיר בראיונות, אנקדוטות והבחנות, המהולות בציניות מרומזת שחודרות אל לב העניין. 

לאחרונה מסיבות אישיות שבתי לקרוא את 'מהנדסים תרבות' ומצאתי שתי סיבות טובות להמליץ עליו. הראשונה היא בעיקרה מקצועית – עבור מי שמבקש ללמוד איך לכתוב מחקר אנתרופולוגי 'חי ובועט', הטקסט מהווה מדריך מצוין. הסיבה השנייה קשורה לממד הזמן. כאשר קונדה כתב את הספר, הוא ביקש להציג הווה דינמי המתעצב לנגד עיניו. כיום, בעקבות השינויים והטלטלות שעברו החברות בתחום, הקריאה בו מזמינה אותנו לנסח שאלות חדשות הקשורות ב'מפעל' שלעיתים קרובות מוגדר כקטר הקידמה של האנושות.

.

בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית מאת פנינה מוצפי-האלר, המלצתו של אלירן הורוביץ (אוניברסיטת חיפה)

את הספר "בקופסאות הבטון" פגשתי לראשונה כאשר התבקשנו לקרוא אתנוגרפיות במסגרת קורס תיאורטי ומתודולוגי. הספר בעיניי מחבר בין מחקר אנתרופולוגי לבין כתיבה חיה ותוססת, רגישה ונוגעת. המחברת נכנסת לתוך עולמן של נשים מזרחיות בעיר פריפריאלית בדרום- ירוחם. המחברת מנסה להבין את החיים היום יומיים כפי שהם נחווים מתוך הבית, היחסים והזיכרון.
מה שנגע בי במיוחד זו הכתיבה האנתרופולוגית. מצד אחד היא כותבת בצורה מאוד ספרותית ומצד שני שומרת על המינימליזם האפשרי של הכתיבה האקדמית ובכך מחברת ביניהם. בנוסף היא נותנת מקום לקולות של הנשים המוצגות בספר היא מעצימה את אותן נשים דרך הפרשנות שלה, היא מציגה את הנשים כבעלות ידע, כוח, הומור ועוד. הקריאה בספר גרמה לי להבין שמדובר במחקר טוב שקשוב לבני אדם ולא משתמש בהם בשביל להוכיח איזו טענה תיאורטית. 

הספר משפיע על החשיבה המחקרית ועל האופן שבו צריך להיות תיאור אתנוגרפי עשיר, איך לשלב בתוכו תיאוריה  מבלי לאבד את היכולת לשלב בתוכו סיפורי חיים. לכן בתור סטודנט אני מבין כמה ספר כזה יכול לתרום לי כשאני מבין בגדול מהי אתנוגרפיה- מפגש חי עם בני אדם ועם מרחבים חברתיים שבתוכם גלומים יחסי כוח ואיך אנשים מעניקים משמעות לחיים שלהם. 

אני ממליץ על ספר זה לאחרים מכיוון שהוא מספר לנו איך להתבונן על האחר, הוא מחייב אותנו לשאול מי מקבל קול?, מי נשאר בשוליים? ואיך אפשר לכתוב על אנשים בלי למחוק את המורכבות שלהם. 

.

מפגשים מסביב לטקסט: אתנוגרפיה של יהדויות מאת שלמה גוזמן כרמלי, המלצתה של תמר פרידמן (אוניברסיטת בר אילן)

כאשר פורסם הקול הקורא, עלה במחשבתי ספרו של גירץ, שאותו קראתי שוב ושוב עד שדפיו נפרדו משדרת הכריכה. אולי ״חייו ומותו של רבי יעקב וזאנה״ של יורם בילו? שעצם מסעי אל השגתו היה עשוי להחזיק אוטואתנוגרפיה. אך בסופו של דבר אני בוחרת לכתוב על ספר שערכו הרגשי מקביל לתרומתו האינטלקטואלית – ״מפגשים מסביב לטקסט״ של שלמה גוזמן-כרמלי. 

אין זה סוד ששלמה הנחה אותי בעבודת התזה. למיטב זיכרוני ראה ספרו אור בסמיכות להגשת הצעת המחקר. שלמה לא שיתף אותי ביציאת ספרו – אלה היו שלבים בקשר שהתאפיינו בשמירת מרחק. וכך, בחגיגת ספרים, כאשר זיהיתי את שמו על כריכה שהונחה על אחד השולחנות, חטפתי את הספר במהירות יחד עם ״חילון וחילוניות״ (כמובן) ומיהרתי לשלם.

לא ידעתי על מה הספר. אינני מן המונחות האידיאליות שבודקות באדיקות את רשימת פרסומיו של המנחה. בקריאה הראשונה נפעמתי מתיאור פרקטיקת גריסת התהילים המופלאה (ואם טרם קראתם – עצרו הכל! מצאו את הספר וקראו – קטונתי מלתאר את עצמת החידוש והפליאה). ואולם, דווקא בקריאה השנייה נשביתי בשתי וינייטות על נשים מיוסרות שהגיעו אל רב מקובל. בתיאור חשוף ונוגע ללב שרטט שלמה את פנייתן אל הרב, את עזרתו הברוכה – בכתיבה רגישה, מפורטת ובסבלנות אנתרופולוגית נדירה. יותר מכל נחרתו בי חרדותיהן, מצוקתן, והאופן שבו הספר מתיר לקורא לשהות, ולו לרגע, בתוך כאבו של אחר. 

הכתיבה האנתרופולוגית אינה מסתפקת במבט אנליטי חד – היא תובעת חמלה, אמפתיה וכישורי כתיבה בלתי מבוטלים – כאלה המטלטלים את נפשו של הקורא ופותחים בפניו דלת אל עולם זר לו. שהרי לולא ספרו של שלמה ספק אם הייתי נחשפת אי-פעם לעולמן של נשים אלה. מה לי ולעולמות הקבלה והמיסטיקה היהודית? מסתבר שלא מעט. 

.

The Idea of a Social Science and Its Relation to Philosophy מאת פיטר ווינץ', המלצתו של אורי דורצ'ין

הספר שעליו אני ממליץ הוא החיבור הפילוסופי חשוב שראה אור לראשונה ב-1958. חשוב חשוב אבל האמת שגיליתי אותו מאוחר, למעשה לא מאד מזמן, ואני חייב תודה לחיים חזן שהפנה אותי אליו. אל הספר הגעתי בעקבות העניין שאני מוצא בשנים האחרונות במה שמכונה "המפנה האונטולוגי" באנתרופולוגיה, ובפרט הרעיון של Incommensurability, כלומר חוסר אפשרות למדוד, להשוות או לתרגם מושגים בין מסגרות תרבותיות שונות באמצעות אמת מידה משותפת. 

בספר יוצא ווינץ' נגד הנסיון להחיל אמות מידה אוניברסאליות-רציונאליות להערכה של המציאות, עמדה שאותה יש להבין בהקשר לתקופה שבה נכתב הספר. ווינץ' כותב:

[T]he sense in which the philosopher asks ‘what is real’ involves the problem of man’s relation to reality, which takes us beyond pure science. …For it is not an empirical question at all, but a conceptual one. It has to do with the force of the concept of reality. …It cannot be answered by generalizing from particular instances since a particular answer to the philosophical question is already implied in the acceptance of those instances as ‘real’. (pp. 8-9 כל ההדגשות במקור).  

העיסוק בגבול שבין שאלה אמפירית לשאלה מושגית לכאורה מתייחס למעמדן של אמיתות במדעי החיים אולם מתוך כך היא מופנית גם ליישום של ההגיון הזה במדעי החברה. הטענה כאן, שמוצגת בצורה מפורשת כנגד הגישה הדירקהיימית, מדגישה כי מושגים כמו "מציאות", "רציונליות" או "עובדה" אינם נקודות מוצא ניטרליות של המחקר אלא חלק ממערכת מושגית פנימית שבתוכה בלבד הם מקבלים את משמעותם. 

הפילוסופיה של ווינץ' נובעת מזו של לודוויג וויטגנשטיין שכמה מרעיונותיו מצוטטים בהרחבה לאורך הספר ועיקרם הוא שמשמעות כרוכה בהכרח בפרקטיקה חברתית. במובן זה יש קשר הדוק בין הפילוסופיה של ויטגנשטיין ו-ווינץ' לבין הגישה הפרשנית של קליפורד גירץ, המדגישה הבנה של תרבויות מתוך מערכות המשמעות הפנימיות שלהן עצמן. משום כך גם אפשר להבין מדוע ווינץ' אינו מוזכר כמקור השפעה בקרב הוגי המפנה האונטולוגי (בהשוואה למשל ל- Willard Van Orman Quine  שעבודתו אכן מציגה גרסה ברורה יותר של רלטיביזם אונטולוגי). ועם זאת, החיבור של ווינץ' מניח בסיס לביקורת גם על הגישות הפרשניות, כפי שאפשר למצוא אותה אצל הוגי "המפנה". הטענה כאן היא שבו בזמן שאנחנו חושפים את טיבו ההגיוני-לכאורה של הסבר מקומי ("ההגיון שבכישוף" כדוגמא) איננו יכולים לקבל את ההגיון הזה כפשוטו. כפי שטען אדוארדו ויויירוסה קסטרו, הנחת יסוד לפיה עולם המושגים של החוקרים הוא רחב וגמיש דיו להכיל גם את עולם המושגים של הילידים מבטיחה את היתרון היחסי ששמור לחוקר. ואכן, בחיבור של ווינץ' יש יסוד רדיקאלי ששולל לכאורה אפשרות לביקורת רציונאלית ולשיפוט נורמטיבי חוצה תרבויות (כפי שטען למשל יורגן האברמס). 

זהו סוג היחסיות האולטימטיבי שמובנה במושג Incommensurability. על אף שאני אמביוולנטי לגביו אני מוצא בו עניין שכן הוא מאפשר (דורש למעשה) להרחיב את טווח הדמיון בנוגע לתחום הדעת שבו אנו עוסקים. הקריאה בווינץ' מציתה את הדמיון ומספקת שיעור כיצד אפשר להציג טיעון פילוסופי מורכב באמצעות כתיבה שיטתית, בהירה וקולחת. עוד על Incommensurability תוכלו למצוא במאמר הקצר שתרמתי לאסופת המאמרים החדשה בעריכתם של אסתר הרצוג וחיים חזן. 

.

Restless Quietists: Muslim Forms of Life in Russia's Volga Region מאת מתאו בנוסי, המלצתו של אוריאל בלינסון

לקראת נסיעתי הראשונה לרוסיה, אמרתי לסבא שפניי אל הקווקז. סבא, שגדל במוסקבה וטייל לא מעט ברחבי ברית המועצות, התעקש שאתחיל דווקא בקאזאן. ״המוסלמים שם חילוניים לגמרי. הם ממש בסדר״, אמר. ואכן, זהו המוניטין של טטרסטאן, הרפובליקה בתוך הפדרציה הרוסית שקאזאן היא בירתה. המוסלמים בה נחשבים ל״משולבים״. הייתה בה ״מקדש לכל הדתות״ עוד לפני המקדש האברהמי באבו-דאבי.

בהתאם, חוקרי רדיקליזציה וטרור חיפשו אזורים אחרים. פרדיגמת הרדיקליזציה הניחה שמושא המחקר שלה מסתתר. האתנוגרפיות הטובות ביותר חשפו בהדרגה יחסי גומלין מורכבים בין משטרים הנאבקים בקיצוניות לכאורה לבין שחקנים בשדה שמלבים קיצוניות. אלא שטטרסטאן הציבה בעיה אחרת. קאזאן, ״בירתה השלישית״ של רוסיה, הייתה במשך עשורים ביתו של ״מיעוט למופת״. בברית המועצות פירוש הדבר היה חילוניות, נאמנות פוליטית והצנעת הבדלים אתניים. בהתאם, גם המחקר על האסלאם הסובייטי התמקד לרוב במתח שבין שליטים אתאיסטיים ושורפי מסגדים לבין מאמינים המתפללים בסתר.

לאחר נפילת הקומוניזם נותרה טטרסטאן, במידה רבה, ביתו של מיעוט למופת. הרוב השתנה: הוא נהיה נוצרי יותר, והנצרות הפכה למאפיין של הלאום הרוסי כולו. אבל קאזאן נותרה מרחב מוסלמי חילוני, בורגני ונאמן לסדר הפוליטי הקיים. זאת אף שבחלקים אחרים של הפדרציה ניתן מקום רחב יותר לאסלאם כמקור לסמכות מוסרית, למשל בקווקז. ספרו של בנוסי מעניין בדיוק כיוון שהוא לא הולך על הפיתוי הקל — על רדיפתם של ״קיצוניים״, אלא דווקא על מי שמנסים לחיות חיים ״חלאל״, חיים מוסלמיים ״כשרים״. תנועה זו, מעידים האינפורמנטים שלו, פורחת ונרדפת כעת.

המונח ״חלאל״ הוא מפתח מצוין לדיון הזה. הוא מאפשר לבנוסי לעסוק באתיקה, כלומר בשאלה כיצד לחיות חיים מוסלמיים ראויים במדינה שהופכת בעת ובעונה אחת סמכותנית ונאוליברלית יותר. הוא גם פותח פתח לדיון בזהות, משום שהוא מדגיש השתייכות דתית ואוניברסלית על פני השתייכות אתנית או לאומית. כך נחשפות סתירות יסודיות: האם זהות דתית-אוניברסלית עדיפה על הזדהות אתנית בדלנית, גם כשישנה רפובליקה אוטונומית לזהות הזו בדיוק? האם שיח אתי מצמצם את סכנת הבדלנות, או שמא עצם ההכרה בסמכות נורמטיבית שמקורה מחוץ למדינה יוצרת מקור סמכות חלופי שעל המדינה לכל הפחות לפקח?

אבל המילה החשובה ביותר היא Quietism. בנוסי מזכיר לנו שעצם הפיכתו של ה־quiet ל־quietism כבר שוברת את השקט. המחויבות לחיים אסלאמיים ״פוסט־אסלאמיסטיים״, ״אפוליטיים״ או ״מתונים״ מתגלה לא כהיעדר אידאולוגיה אלא כאידאולוגיה בפני עצמה. וככל אידאולוגיה, היא טעונה בפוטנציאל פוליטי שעשוי להתפרץ בכל רגע. בזירות קטנות של יומיום, אם כך, בנוסי משחזר דרכים שונות להרכיב ולנווט את המתח שבין להיות אזרח בפדרציה הרוסית, מיעוט במדינה יותר ויותר לאומנית ומאמין של דת שבקושי מצייתת להגיונות פוליטיים וטריטוריאליים של אחרים.

.

Trees Are Shape Shifters מאת אנדרו ס. מתיוס, המלצתו של לירון שני (האוניברסיטה העברית וחבר צוות בחברת האדם)

בשנים האחרונות התפרסמו הרבה מאוד ספרים שעוסקים בצורות שונות בשינוי האקלים, משברי הסביבה והאנתרופוקן, כלומר העידן הנוכחי שבו האדם משפיע מאוד על הסביבה והחיים שלנו. אבל אחד הספרים שלדעתי מצליח באמת לתפוס את התקופה הנוכחית ואיך תרבויות מסתגלות ומגיבות לשינויים האלו הוא הספר Trees Are Shape Shifters של  Andrew S. Mathews, שפורסם ב2022. 

הטענה המרכזית של מת'יוס בספר, אשר מבוסס על עבודת שדה ארוכה באזור לוקה שבאיטליה, היא שכדי להבין שינוי סביבתי אין די במודלים אקלימיים גלובליים, אלא יש ללמוד לקרוא את ההיסטוריה החברתית והאקולוגית הטבועה בנוף עצמו. הוא מראה כיצד עצים, טרסות חקלאיות, נחלים, יערות והקהילות שחיות לצידם, נושאים עליהם עקבות של מאות שנים של עבודה אנושית, מחלות צמחים, שריפות ושינויים כלכליים. במקום לראות את שינוי האקלים כבעיה מופשטת, מת'יוס מראה כיצד אנשים חווים אותו דרך דאגה יומיומית לעצים, למדרונות, לנחלים וליציבות הנוף שסביבם.

אני מאוד אוהב את עבודותו של מת'יוס, שהיה עד לא מזמן ראש המחלקה לאנתרופולוגיה שבסנטה קרוז בקליפורניה. ספרו הקודם, על ניהול יערות במקסיקו שימש אותי רבות במחקרי, וספר זה, אשר מתמקד באיטליה, מאתגר אותי בעבודתי הנוכחית. הספר נצליח לשלב בין האנושי והלא אנושי בלי ליפול לרוב המלכדות שרווחות בתחום הזה לצערי, ועדיין מצליח לנתח את הקשרים בין בני אדם, צמחים, קרקע, מים ותשתיות, ומנתח כיצד נופים נוצרים ומתפרקים לאורך זמן. הספר משלב אנתרופולוגיה סביבתית, לימודי מדע וטכנולוגיה, היסטוריה סביבתית ומתכתב עם אנתרופולוגיה רב-מינית. זהו ספר עשיר ומאתגר לכל מי שמתעניין ביחסי אדם–סביבה, באנתרופולוגיה של נופים, ובשאלה כיצד אפשר לחשוב על משברי האקלים והסביבה באופן אתנוגרפי.

.

Return to Laughter מאת לורה בוהנאן, המלצתה של פנינה מוצפי-האלר (אוניברסיטת בן גוריון)

כשקראתי כדוקטורנטית את ספרה של Laura Bohannan, שפורסם בשם העט Elenore Smith Bowen, חשתי לראשונה כי אפשר לכתוב אנתרופולוגיה אחרת. לא רק אנתרופולוגיה של מושגים, מבנים ומערכות חברתיות, אלא כתיבה המניחה במרכז גם את המבוכה, הבדידות, הפחד, הכישלון והפגיעוּת של החוקרת עצמה. Return to Laughter לא הציג את האנתרופולוגית כדמות יודעת־כול, שקופה לעצמה ולזולתה, אלא כאישה צעירה הנאבקת בבדידות, בזרות ובשאלות מוסריות ואישיות שהשדה מעורר בה. היה זה טקסט חריג לתקופתו: אישי, נרטיבי, כמעט וידויי לעיתים, אך דווקא בשל כך בעל כוח אנליטי עמוק. הוא המחיש כי ידע אתנוגרפי איננו נולד רק מתוך תצפית מרוחקת אלא גם מתוך מעורבות רגשית, בלבול ותלות ביחסים אנושיים ממשיים.

בדיעבד, עצם סיפור פרסומו של הספר חושף עד כמה חריגה הייתה הכתיבה הזו בזמנה. בוהאנן לא הצליחה לפרסם את הספר בשמה האמיתי כהישג אקדמי לגיטימי, ונדרשה לפרסם אותו בשם הבדוי “Elenore Smith Bowen”, כאילו היה רומן ולא עבודת אנתרופולוגיה רצינית. העולם האקדמי התקשה להכיל כתיבה שהעזה לחשוף את קולה הפגיע של החוקרת ואת המחיר האישי של עבודת השדה. האנתרופולוגיה של אותם ימים עדיין ביקשה לדבר בקול סמכותי, מאופק ואובייקטיבי לכאורה; רגשות, ספקות וחוויות גוף נתפסו כאיום על תוקפו של הידע. דווקא משום כך הספר הותיר בי חותם כה עמוק. הוא סימן אפשרות אחרת: כתיבה שאינה מפרידה בין מחשבה לחיים, בין תיאוריה להתנסות, בין ידע לאחריות מוסרית כלפי האנשים שבתוכם וביניהם הידע נוצר.

במובן זה, אני מבינה כיום עד כמה המסע שלי ככותבת היה איטי ומדורג. גם כאשר ביקשתי לערער על יחסי כוח ועל היררכיות חברתיות ב־בקופסאות הבטון וב־“שחורדיניות”, עדיין כתבתי בתוך גבולותיה של מסורת אקדמית שביקשה להציג ידע כמסודר, מאורגן ומבוסס בעיקר על ניתוח. הסיפור האישי נותר ברקע; נוכחותי כחוקרת הייתה מרומזת, מבוקרת וזהירה. רק בהדרגה הבנתי עד כמה עצם ההפרדה בין החיים לבין הכתיבה האנתרופולוגית היא עצמה מוסכמה תרבותית ואפיסטמולוגית, ולא תנאי הכרחי ליצירת ידע.

הספר החדש שלי, שיראה אור בעברית ובאנגלית, מסמן עבורי ניסיון מאוחר להשתחרר מן האשליה של קול אובייקטיבי וחסר גוף. אינני מבקשת עוד להסתיר את העובדה שהידע נוצר מתוך אהבה, אובדן, תלות, מחויבות ויחסים מתמשכים עם אנשים שהפכו לחלק מחיי. זהו איננו ויתור על אנליזה, אלא ניסיון לכתוב אנתרופולוגיה המכירה בכך שהבנה אנושית צומחת מתוך קרבה ופגיעוּת לא פחות מאשר מתוך ריחוק מושגי.

עם זאת, אין מדובר כאן ב״הצצה״ אל עולם פרטי של רגשות או בכתיבה וידויית המבקשת לחשוף את עצמי לשם החשיפה עצמה. הנוכחות האישית והפגיעוּת הנרטיבית הן עבורי אמצעי מתודולוגי ואתי להבנת מצבים של מפגש אנושי בשדה המחקר — מפגשים הנוצרים בתוך יחסי כוח, תלות, קרבה ואי־שוויון, ואשר אינם ניתנים להבנה מלאה באמצעות שפה אנליטית מרוחקת בלבד. דווקא ההכרה במעורבותי בתוך היחסים הללו מאפשרת לי לשאול מחדש כיצד נוצר ידע אנתרופולוגי, מי מוסמך לדבר בשם מי, ומהם המחירים הכרוכים בכל מעשה של ייצוג. במובן זה, הכתיבה האישית איננה נסיגה מן הפוליטי אל האינטימי, אלא דרך לחשוף כיצד פוליטיקה של ידע ושל ייצוג מתקיימת תמיד בתוך קשרים אנושיים ממשיים, טעונים ומוסריים. נדמה לי כי בכך אני שבה, באיחור של עשרות שנים, אל האפשרות שנפתחה בפניי לראשונה כשקראתי את Return to Laughter: האפשרות לכתוב ידע שאיננו מסתתר מאחורי מסכת של ניטרליות, אלא מעז להודות בקשרים האנושיים שמהם הוא נולד.

לעוד ספרים אנתרופולוגים: