אנתרופולוגיה לשבת

איך המחאה נגד רצח נשים הצליחה לפרוץ אל המיינסטרים הישראלי? אילו תפיסות של ביטחון, הפקרה ואחריות מדינתית עיצבו את השיח הציבורי סביבה ומה היו ההשלכות של המסגרות השונות שהתפתחו בתוכה? באנתרופולוגיה לשבת תניא ציון־וולדקס (האוניברסיטה העברית) ותמר בן־דוד (אוניברסיטת לונדון) כותבות על מאמרן החדש, "״דם נשים אינו הפקר“: ניתוח ביקורתי של תפיסות ביטחון ואופני מסגור בשיח המחאה הפמיניסטית נגד רצח נשים, 2018–2020" שפורסם בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית" ועוסק במחאת הנשים של 2018–2020 ובאופנים שבהם שיחים פמיניסטיים שונים ניסו להגדיר מחדש את רצח הנשים בישראל: כבעיה פרטית, חברתית, לאומית וביטחונית. 

.

בתחתית העמוד הראשון של המאמר שפרסמנו לאחרונה ב"סוציולוגיה ישראלית", נמצאת הקדשה לאמה של תמר, אביטל רוקח ז"ל, "שלימדה ונהגה ברחמים על כל הבריות". אביטל, שנרצחה בספטמבר 2014 על ידי בן זוגה לשעבר, לא היתה אדם פוליטי בשום אופן. אבל החמלה שהנחתה אותה בחייה כאישה בעולם וגם כאם פנתה תמיד הצידה, לשוליים הרחוקים יותר ממנה, לעבר אחרות – החל בשכנות במצוקה כלכלית שהיא סייעה להן ככל שהיתה יכולה וכלה בחיות (מחמד או בר) נטושות ופצועות שנדרשו לטיפול והיא לקחה לטיפול וטרינרי או לאומנה. המבט הזה שלה, לעבר השוליים, לעבר מרחבי ההפקר, ולצידו המאמץ להעניק שם תחושת ביטחון, שזורים גם בלבו של המאמר.

עבורי, תמר, המאמר כרוך גם באובדן מאמי. שבועות לפני הרצח, כשאבי בייש אותה על כך שהיא מנהלת מערכות יחסים עם גברים אחרים, בעודו מסרב גט, הבטחתי לה שנצעד יחד בצעדת השרמוטות (לימים 'צעדת המופקרות') הירושלמית הבאה. לא זכינו לעשות זאת, אבל ההקלה שהיא הרגישה בעקבות האמירה הזו והכח המחודש שהיא קיבלה מעצם המחשבה על השתתפות בכזו צעדה, ליוו אותי אחרי הרצח, בשנים בהן נעשיתי פעילה בזירת המאבק באלימות מגדרית.

במשך שנים הרגשתי שאנחנו זועקות מהשוליים בניסיון לעורר תשומת לב ציבורית, בדומה לזעקה שלי ושל משפחתי בפני הרשויות, שסירבו להגן על אמי והפקירו אותה להירצח למרות אינספור אזהרות. מאז ראיתי את רשימת הנרצחות נמשכת ומתארכת מדי שנה. אבל בסוף 2018, כשקמה "מחאת הנשים", ככל הנראה המחאה הפמיניסטית הגדולה ביותר אי-פעם בישראל/פלסטין, היה נדמה שסוף סוף תשומת הלב המיוחלת הגיעה. אני זוכרת את ההתרגשות והאנרגיות, את ההבנה ואת התקווה שמשהו כאן באמת משתנה. בעצרת הענק בדצמבר של אותה שנה, וגל המחאות שסביבה, ניכר שההתייחסות של המיינסטרים הישראלי לרצח נשים גברה והתעצבה מחדש. מערכות הבחירות החוזרות ונשנות ומגיפת הקורונה אתגרו את המשך ההתכנסויות הציבוריות, אך המחאה, שקיימה עצרת גדולה נוספת ביוני 2020, הותירה חותם בל יימחה.

מחאת הנשים של 2018–2020 הכילה ואיפשרה ייצוג לקולות רבים ומגוונים, שהתאחדו סביב הטענה ש"דם נשים אינו הפקר" ושמדובר בשעת חירום ובבעיה לאומית. השאלה עמה יצאנו לדרך הייתה איזו תפישה אפשרה פריצה כזו ל"מיינסטרים" הציבורי והתקשורתי בישראל? יתרה מזו, כעת כשסוף סוף מציגים אלימות מגדרית כתופעה רחבה וכבעיה חברתית דחופה, כיצד מבינים את הבעיה, מי אחראי לה, ומה נכון לעשות כדי לפתור אותה? ולבסוף, מהן ההשלכות של העמדות השונות? במאמר אנו מראות שמחאת הנשים כללה עמדות ודרישות סותרות כחלק מאסטרטגיה של עמימות שאפשרה לקואליציה הרחבה להתקיים. אנו מבחינות בין מסגרות המשמעות שצמחו סביב המחאה, משוות ביניהן ומבררות את השלכותיהן הפוליטיות והתיאורטיות, לצד מידת הצלחתן בהשפעה על המיינסטרים הישראלי.

ממחקרנו עולה שהשיח שתפס תאוצה מרבית התאפיין בתפיסה מאד מסוימת של רצח נשים אותה אנו מכנות  "מסגור פמיניסטי ניאו-ליברלי ביטחוניסטי", כזה שמדגיש את כוחה ואחריותה של האינדיבידואלית לצד עוצמתה הביטחונית-טכנולוגית של המדינה הישראלית. אנו מוצאות במחאות הגדולות ניצנים של הגישה הזו, אבל את גילומה לכדי משנה סדורה אנחנו מזהות במקרה הבוחן הראשון שלנו: עמותת "פורום מיכל סלה", שהוקמה ומובלת על ידי לילי בן עמי אחותה של מיכל סלה זכרה לברכה, שנרצחה באוקטובר 2019 על ידי בן זוגה.

בעזרת ניתוח שיח ביקורתי של נאומים, מאמרים והופעות בתקשורת אנחנו מראות כי הפורום  מדמה גבר שרוצח את אשתו ל"מחבל בתוך הבית" וממסגר אלימות נגד נשים כ"טרור מגדרי", ובכך מאמץ למעשה נוהג פמיניסטי-ישראלי ותיק יותר. אבל אם שימושים קודמים היו בעיקרם כלי רטורי לאתגור תשומת הלב הציבורית, הפורום הופך את התפיסה הביטחוניסטית הישראלית של הלוחמה בטרור להיגיון המארגן שלו: על "אומת הסטארט-אפ" ומומחי ההיי-טק להתייחס באותה רצינות – ובעזרת אותם כלים – למיגור בעיית הטרור בתוך הבית כמו מחוצה לו. גם ה"אנחנו" שנוכח בשיח הזה מדמה  נשים כלוחמות או כקורבנות, כמי שהיו אמורות להיכלל בתחום הבטוח והמאובטח היטב של ההגמוניה הישראלית והפקרתן היא מעין פרצה בגבולות האחידים של הביטחון הישראלי ובמעמד הנשים בהן. לפי מסגור זה, הפתרון מצוי בהרחבת אחיזתם של מנגנוני שליטה טכנולוגיים וצבאיים לשטח ההפקר ה"פרטי" שבו מתרחש רצח נשים. אנחנו טוענות שבזכות ההלימה התפישתית הזו עם הביטחוניזם והנאו-ליברליזם ההגמוני, שבתורו מפריט את ביטחון המדינה ואזרחיה, פורום מיכל סלה הצליח למנף בצורה חסרת תקדים את התמיכה הציבורית הרחבה שהשיגה מחאת הנשים. הוא גייס למאבק גופים מדינתיים ותאגידיים (כגון המשרד לבטחון פנים דאז, נשיא המדינה, גוגל, מיקרוסופט, פייסבוק וענקיות טכנולוגיה אחרות) שעד כה לא היתה להם נגיעה בנושא או שהעדיפו להותירו בתנאים של הזנחה.

אבל בין הקולות של המחאה הייתה גם אפשרות אחרת, שאותה אנו מכנות "מסגרת פמיניסטית חתרנית של רווחה כביטחון", המיוצגת על ידי מקרה הבוחן של קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" ובכתביה של המייסדת והמנהלת שלה רלה מזלי, כמו גם בנאומיהן של מייסם ג'לג'ולי וסמאח סלאימה, פעילות פמיניסטיות פלסטיניות במחאת הנשים. גישה זו מבקשת ליצור שינוי על ידי זיהוי קשרי עומק בין פטריארכיה, קפיטליזם, אתנו-לאומיות ומיליטריזם. מתוך עיסוקה בנשק חם כגורם סיכון מוגבר לנשים, קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" מציעה לקדם פתרונות מערכתיים וסולידריות חברתית רחבה, כזו שמאתגרת את המדינה הן לגבי מחדליה והן לגבי אחריותה לדאוג לרווחת כלל האזרחים. במסגור זה, תחומי ההפקר הם תוצר של מדיניות כלכלית ובטחונית רוחבית ומרובדת ועל כן המאבק ברצח נשים נתפס כקשור בטבורו למאבק בהפרטה, במיליטריזם ובשילוב הכוחות ביניהם, למעשה אותו שילוב כוחות שלתוכו משתלב היטב הפורום. עם זאת, בדומה לצורות אחרות של שיח פמיניסטי חתרני מן השוליים, השפעתו של מסגור זה על השיח הציבורי מוגבלת למדי.

בשנים שחלפו מאז התקופה שאותה אנו מנתחות, עלייתם המוגברת של כוחות פופוליסטיים, ימניים קיצוניים ואי-ליברליים, הביאה לדחיקה מחודשת לשוליים של כלל המסגורים הפמיניסטיים באשר הם והישגים רבים נתקעו, בוטלו או גרוע מכך (כמו למשל האיזוק האלקטרוני או חלוקת נשק לאזרחים). ובכל זאת, אנו מתעקשות לחבר את התובנות שלנו על תקופת המפנה של "מחאת הנשים" 2018-2020 למציאות שלאחר השבעה באוקטובר. כלומר, לקשר בין שיחי ה"הפקר" וה"הפקרה" ובין ההצלחות והמגבלות, הרעיוניות והמעשיות, של כל אחד מהם. עם הפיכתו של המאבק נגד הפקרה למרכזי, שיח ציבורי אזרחי זה, בעיקר בקרב מתנגדי הממשלה ומבקריה, מציף מתח בין תפיסת הביטחון של המדינה לבין תחושת הביטחון של אזרחיה. למרות זאת, המאבק נגד "ממשלת ההפקרה" נוטה להתרכז באלה שנתפסים כחלק מההגמוניה, וקורא – בדומה למסגור הניאו-ליברלי בטחוניסטי – לשיקום הביטחון של מי שמעמדם התערער וכעת מבקשים לשוב ולשמש חלק מהותי מתפיסת הביטחון של המדינה. 

בכך, גם מסגור ההפקרה הנוכחי עלול לשמר היררכיות ביטחוניות קיימות ולטשטש את השאלה מי נותר מופקר, מי מעולם לא זכה להגנה, או גרוע מכך — מי מתושבי המקום ואזרחיו נתפס כאיום קיומי על המדינה ועל אזרחיה. במקום לערער על ההיגיון הביטחוניסטי, הדרישה שמשמיע חלק ניכר בציבור – ובכללו מי שרואים עצמם כתומכי דמוקרטיה וכמובילי המחנה הליברלי ואף כמה התארגנויות פמיניסטיות – היא עדיין שיקום הסדר הישן, ולא שינוי עומק ובחינת הנחות היסוד.

לכן, דווקא בתקופה שבה הביטחון התערער ובעקבות זאת המחאה הציבורית התעוררה אנו קוראות להעמיק את ההתבוננות הביקורתית בתפיסות הביטחון השונות הללו ובהבדלים ביניהן. המשמעויות שהן נושאות, לחיי נשים ולחיים של כולנו, יכולות ללמד אותנו משהו בעל ערך על האפשרות לסולידריות, ליצירת תמורות עומק בקשר בין אזרחיות ואזרחים למדינה, ולחבר מחדש מגוון סוגים של שוליים מופקרים לביטחון הקולקטיבי. אנו מבינות את המהלכים האלה כחיוניים, הן להצלת חיים והן לשיקום חברתי כולל.

לנוכח המציאות המדממת של השנתיים וחצי האחרונות צורם ומוזר, כמעט מביך, לכתוב כך על הצלת חיים או על שיקום חברתי. במהלך הזמן בו ערכנו את השלבים המתקדמים והאחרונים של המחקר, השתדלנו ככל יכולתנו להבדיל בין השיפוט הפוליטי האישי של כל אחת לגבי מקרי הבוחן לבין הניתוח האקדמי של ההזדמנויות והסיכונים הטמונים בכל אחד מהם. אך במקביל, האמונה שלנו בנוגע ליכולת להשפיע על המיינסטרים הישראלי נשחקה עמוקות. האינטואיציות הראשוניות של תמר עוד במהלך תקופת המחאה, לגבי התמורות בשיח הפמיניסטי הישראלי סביב רצח נשים, החריפו ביחס להתבצרות הרחבה יותר של ההגמוניה הישראלית בשיח ביטחוניסטי וניאו-ליברלי, ושיתוף הפעולה שלה עם מדיניות הנקם והדם. אנו מוצאות את עצמנו שבורות לב וכואבות באופן שמרגיש אינטימי ובו בזמן מרוחקות, ואפילו מנוכרות מה"ישראליות" בגרסתה הזו. ובכל זאת, אנו מקוות שהמאמר יעצים את היכולת של קוראותיו להביט לשוליים, בדומה לאביטל, זכרה לברכה, משום שאולי מצויים שם זרעים חיוניים של שינוי. כפי שמציעה תניא במאמר אחר שפורסם לאחרונה ומתכתב עם מחקרנו המשותף, דווקא בתקופה מעורערת יש מה ללמוד ממי שתחושת הביטחון והשייכות שלהן תמיד הייתה מעורערת, על איך ניתן לנסות לבנות "סולידריות שברירית" במקום לשעתק יחסי כוח. מי תיתן ויום אחד זרעים אלה יהיו חלק ממציאות אחרת וצודקת, לא של הישרדות וכיליון אלא של שוויון ושגשוג הדדי.

צילום תמר בן דוד: עמנואל סקאיי ריקון

עוד בנושא: