מאמרי אורח

סיפור הצלת יהודי דנמרק באוקטובר 1943 נחשב לאחד הרגעים המכוננים בזיכרון האירופי של השואה — עדות נדירה לכוחו של מעשה קולקטיבי של סולידריות והצלה. אולם, כפי שמראה נעמה כהן בטקסט חדש לבחברת האדם, הסיפור שדנמרק מספרת על עצמה אינו רק תיעוד של העבר, אלא גם מפתח להבנת ההווה. דרך מבט אנתרופולוגי המשלב היסטוריה, זיכרון וחוויה אישית, כהן בוחנת כיצד נרטיב ההצלה הפך למיתוס לאומי מכונן — וכיצד אותו מיתוס ממשיך לעצב את גבולות השייכות, את אופני הדיבור על אנטישמיות, ואת מקומם של יהודים וישראלים בדנמרק של היום:

אחד מתחביבי מאז שעברתי לגור בקופנהגן הוא להקשיב בסתר למדריכי תיירים בעיר. קבוצות של תיירים נעות ממקום למקום, נצמדות למדריך שמוביל אותן בין רחובות ונקודות עניין. כך, בלי לתכנן, אני מוצאת את עצמי נעצרת מדי פעם ומקשיבה. אני מתמקמת בפינה אסטרטגית, מפנה מבט לכיוון אחר כדי לא להיראות כמי שגונבת הדרכה, ומעבירה את כל הקשב שלי למדריך.

באחת הפעמים ישבתי על ספסל לא רחוק מבית מספר 10 ב־Sankt Annæ Plads, שם פעל הדיפלומט הגרמני גאורג פרדיננד דוקביץ. ממש ליד הספסל נעמדה קבוצה גדולה של תיירים דוברי אנגלית, והמדריך פתח בסיפור ששמעתי פעמים רבות מאז שעברתי לדנמרק: האגדה מספרת שבלילה אחד, בסוף ספטמבר 1943, גרמניה החליטה לעצור את יהודי דנמרק. כמה ימים קודם לכן, דוקביץ העביר את המידע הלאה. האזהרה הגיעה לפוליטיקאים דנים, ומשם אל הקהילה היהודית. בערב ראש השנה עצר הרב מרכוס מלכיאור את התפילה בבית הכנסת הגדול והודיע למתפללים שהגיע הזמן להיעלם. בתוך שעות החלו משפחות לעזוב בתים, ילדים נשלפו ממיטותיהם, ושכנים פתחו דלתות. יהודים הוסתרו בבתי חולים, בכנסיות, בבתים פרטיים ובעליות גג, ומשם הוזזו צפונה, אל קו החוף. בתוך ימים ספורים הפכה דנמרק לרשת לא רשמית של התרעה, מחבוא, תנועה והברחה. 

משם, הם הועברו בסירות דיג קטנות אל שוודיה הנייטרלית. מתוך כ 7,800 יהודים שחיו בדנמרק, יותר מ 7,000 הצליחו להימלט, וכ 470 עד 480 נתפסו וגורשו לטרזיינשטט. גם שם, בניגוד למה שקרה כמעט בכל מקום אחר באירופה, דנמרק לא ניתקה מגע. הרשויות הדניות עקבו, לחצו, שלחו חבילות מזון ותרופות, ודרשו לדעת מה עלה בגורל המגורשים. ההתעקשות המוסדית הזו הצילה את רובם. 

השיא הסימבולי של הסיפור הזה הגיע אחר כך, בירושלים. כשמוזיאון יד ושם ביקש להעניק את אות חסידי אומות העולם למצילים דנים בודדים, הוא נתקל בסירוב מנומס אך עיקש. נציגי המחתרת והמצילים סירבו להפריד בין הדייג לשוטר, בין הרופא לשכנה, בין מי שהסתיר למי שהזהיר. הם התעקשו שהצלת יהודי דנמרק לא היתה מעשה של יחידים אלא של שרשרת אנושית שלמה. לכן ניטע בשדרת חסידי אומות העולם עץ אחד שמייצג אומה שלמה. 

עבור הדנים, זה היה ביטוי טבעי של רעיון עמוק יותר על עצמם: פעולה קולקטיבית, צניעות, וסירוב להאדיר את הגיבור היחיד. זוהי טביעת האצבע של "חוק יאנטה" (Janteloven), הקוד התרבותי המכונן של סקנדינביה. ראשיתו בשנות השלושים, כשהסופר אקסל סנדמוסה ניסח עשרה כללים המבקרים את החנק החברתי בעיירה קטנה, אך אלו הפכו ברבות השנים לתיאור המזוקק של האתוס המקומי. בלב הקוד עומד ציווי אחד: "אל תחשוב שאתה מיוחד". זוהי מערכת הפעלה חברתית המקדשת שוויון מוחלט ומביטה בחשד בכל ניסיון להתבלט או להפגין עליונות אינדיבידואלית. בראייה זו, איש אינו ראוי להאדרה אישית על פני חברו, והגבורה אינה אלא חובה קולקטיבית מובנת מאליה.

פרק זה בהיסטוריה של דנמרק מוסיף להדהד במגוון זירות – בקרב מדריכי תיירים, במערכת החינוך, בטקסים ממלכתיים, בנאומים פוליטיים, ובשיח עיתונאי. מתוך ייצוגים אלה מתעצבת , דנמרק כהיפוכה המוסרי של אירופה הכבושה וכקהילה אחת שסירבה למסור את יהודיה. 

אבל זהו נרטיב היסטורי, וככזה הוא מארגן חלקים מסוימים מן העבר במרכז ומותיר אחרים בשוליים. ״את יודעת, הם לא באמת התייחסו ליהודים כל כך טוב כמו שהם אוהבים לספר”, מזכירות לי לא פעם דניות שאני פוגשת, כשהן מגלגלות עיניים על המיינסטרים שהן גדלו לתוכו. אכן, המציאות הייתה מורכבת יותר. ההצלה של אוקטובר 1943 הייתה אמיתית, מרשימה, יוצאת דופן, אך היא לא צמחה מתוך עבר נקי או אלטרואיזם מוסרי בלבד. 

במשך חלק ניכר מן המלחמה דנמרק הייתה "המזווה של היטלר", מדינה שסיפקה מזון ויציבות לגרמניה תחת מדיניות שיתוף פעולה שנועדה לשמור על ריבונות חלקית וסדר פנימי. גם ביחסה לפליטים יהודים לפני 1943, התמונה רחוקה מן המיתוס הזוהר. מחקריהם של ההיסטוריונים בנט בלודניקוב (Bent Blüdnikow) ווילהיילמור אורן וילהיילמסון (Vilhjálmur Örn Vilhjálmsson) הראו שבשלוש השנים הראשונות של שנות הארבעים דנמרק נקטה מדיניות הגירה נוקשה, ובמקרים מסוימים אף הסגירה פליטים יהודים לידי הגסטפו. גם מבצע ההצלה עצמו לא היה כולו אלטרואיזם טהור. רבים סיכנו את חייהם מתוך אומץ, הגינות וחסד, אבל היו גם מי שגבו כסף רב עבור מקום בסירה. המחיר הממוצע לאדם עמד על כ 1,000 קרונות, 2 וחצי משכורות חודשיות של פעול. עבור משפחות רבות זו הייתה מכירת חיסול של חיים שלמים. 

החזרה לדנמרק לאחר השחרור במאי 1945 לא הייתה פשוטה אף היא. חלק מהיהודים גילו כי בתיהם נתפסו, רכושם נלקח, עסקיהם הושחתו וחסכונותיהם התנדפו בתשלומים למבריחים ובשנות הפליטות בשוודיה. מחקריה של ההיסטוריונית סופי לנה באק (Sofie Lene Bak) חושפים כיצד הקהילה היהודית נדרשה להפגין "תודה" ו"ענווה", תוך שהסבל האישי, ההשפלה והטראומה של המגורשים והפליטים נדחקו לשוליים לטובת מה שהנרטיב הלאומי הדני ביקש לבנות סביב 1943. 

גם עבור הקהילה היהודית שביקשה להשתלב מחדש, אימוץ סיפור ההצלה כחזות הכול היה תעודת ביטוח. במרכזה של קופנהגן, בכיכר ישראל (Israels Plads), מונחת אבן גרניט שהובאה מהרי אילת בשנת 1968, מתנה מעיריית ירושלים לציון 25 שנים להצלת יהודי דנמרק. האבן הזו היא התמונה ההפוכה של העץ שניטע בירושלים. אם העץ מייצג את ה"תודה" היהודית, הסלע האילתי הנטוע בלב קופנהגן הוא אישור רשמי של דנמרק על היותה “חסינת אנטישמיות”. הוא מעגן את הזיכרון של הצלת יהודי דנמרק, בנרטיב הלאומי של דנמרק כמדינה שבחרה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפך אירוע אוקטובר 1943 למסך המסתיר את השברים של 1945 ואת הפשעים של 1940-1943. 

כבר מימי מלינובסקי, אנתרופולוגים הראו כי מיתוסים ונרטיבים היסטוריים אינם רק תיאור אובייקטיבי של העבר, אלא מנגנונים המכוננים את החברה ומעצבים אותה בהווה. מנקודת מבט זו, חשיבותו של הנרטיב על הצלת יהודי דנמרק אינה נעוצה ב"טוהר" ההיסטורי שלו, אלא בהיותו מיתוס עובד. מתוך סיפור ההצלה צמח הנרטיב המכונן של דנמרק המודרנית: סיפור שדנמרק מספרת לעצמה על עצמה כדי לבצר את מקומה בצד הטוב של ההיסטוריה. הוא העניק לה שפה מוסרית שבאמצעותה היא מגדירה את זהותה בפני עצמה ובפני העולם: חברה המגינה על החלש ועל המיעוט, מקום שבו האנטישמיות אינה טבעית או "דנית", ואומה היודעת להתייצב ברגע האמת בצד הנכון. 

בדנמרק של היום קיימת אחת הקהילות היהודיות הוותיקות והיציבות באירופה, גוף ממוסד ומתוקצב ששמר על רציפות יוצאת דופן. נכדו של הרב מרכוס מלכיאור, יאיר מלכיאור, מכהן כיום כרב הראשי של הקהילה. הקהילה מתנהלת סביב בתי כנסת, מוסדות חינוך ומרכזי תרבות, ורבים מחבריה לוקחים בה חלק פעיל. משלמים דמי חבר, מצביעים בבחירות ומתחזקים את חיי הדת והזיכרון. אולם, לצד המבנה המפואר הזה, קיימת מציאות מקבילה של יהודים שחיים בתלישות מוחלטת מהקהילה או במה שנדמה לי כ"ארון" זהותי.

לפני מספר שבועות, בביקור קצר בלונדון, הדהד בי אותו "ארון" שלמדתי לקחת כמובן מאליו. במהלך סדנה קבוצתית, בחדר מלא זרים, ישב לצדי משתתף שזרועותיו היו מכוסות קעקועים. בין העיטורים בלטו אותיות עבריות, ושרשרת "חי" גדולה נחה על חזהו. שניים ממנחי הסדנה ציינו כבדרך אגב את מוצאם היהודי, ובפארק הסתובבו משפחות דתיות בגלוי. זו הייתה חוויה מטלטלת בפשטותה. בשש השנים האלה בדנמרק לא נתקלתי בכל כך הרבה יהודים גלויים כמו באותו סוף שבוע. למרות קיומה של קהילה ממוסדת, אדם הנושא את יהדותו בגלוי הוא נדיר מאוד בקופנהגן. 

עבור היהודי הדני, הקהילה היא לעיתים מרחב המוגבל לחצר האחורית המאובטחת של בית הכנסת או לכותלי בית הספר המוגנים. ברגע שהם פוסעים אל המרחב הציבורי, מופעל מנגנון הצנעה: המגן-דוד מוכנס אל מתחת לחולצה, והזהות היהודית הופכת לעניין פרטי ומוצנע. לעיתים אני מגלה על יהדותו של מישהו רק במקרה. לא פעם, בשש השנים האחרונות, מישהו באירוע חברתי רוכן אליי ולוחש, “גם אני…זה…”. לפעמים זה מלווה בידע מועט על היהדות עצמה, ובהתנערות מישראל, מהדת, מכל מה שעלול לבלוט ולסמן אותם כשונים מחבריהם הדנים.  

איך מדינה שסיפור ההצלה הוא המצפן המוסרי שלה, מעכלת גילויי אנטישמיות ברחובותיה? איך ייתכן שיהודים חיים בתוך "ארון" זהותי, דווקא במדינה שהאתוס המכונן שלה הוא "אצלנו אין אנטישמיות"?

תשובה חלקית לשאלות אלו טמונה בסיפור הצלת יהודי דנמרק שבו מסתתר תנאי: הניצולים הוצגו כ-landsmændֿ, "בני ארצנו". הצלתם מוסגרה כהגנה על אזרחים דנים, ולא כהגנה על זרים. היהודי מתקבל אל לב המיתוס כל עוד הוא נתפס כחלק בלתי נפרד מהקולקטיב הדני – כמי שאינו מתבלט ואינו מחזיק בייחודיות. מחקרים על הקהילה היהודית בקופנהגן מראים שסיפורי ההצלה נושאים תפקיד מרכזי בבניית זהותה: הם עוזרים ליהודים לנווט בין ״להיות דנים״ לבין ״להיות יהודים״ בקונטקסט של קהילה מפוצלת ומורכבת. הסיפור הפך לאבן יסוד של יהדות דנמרק, דימוי של יחסים הרמוניים עם הרוב, שמאפשר תחושת שייכות וביטחון, גם במחיר השטחת טראומות ושברים.

בתוך מרחב ההשתקה הזה, שבו הזהות היהודית נדחקת למרחב הפרטי כדי לשמר את המיתוס הציבורי, סיפוריהם של יהודי דנמרק הופכים לחומר גלם בדיון פוליטי שדרכו הדנים מגדירים את עצמם. ראיתי זאת שוב ושוב: כיצד חוויות יהודיות עוברות "ניכוס" בידי שחקנים פוליטיים המגייסים אותן לצרכיהם. גם הימין וגם השמאל בדנמרק מבקשים לעצמם ירושה מוסרית מ-1943.

הימין מציג את עצמו כמגן הדנים היהודים מפני האסלאם, ובכך גם כמגן על דנמרק עצמה. הוא רותם את המאבק באנטישמיות ככלי ניגוח נגד הגירה. הוא מאמץ את היהודים הדנים כ”ילד המועדף” וכסמל למיעוט האידיאלי, אלו שהשתלבו באופן מלא, תורמים לכלכלה ושומרים על נאמנות מוחלטת למדינה. זאת כדי להוכיח שהמהגרים המוסלמים אינם מסוגלים להשתלב בחברה סובלנית.  למשל, בדיוני הפרלמנט סביב התוכנית הממשלתית למאבק באנטישמיות, הדרישה של נציגי הימין ל"כנות לגבי מקור הבעיה" (ærlighed om problemets ophav) מסמנת את האנטישמיות כגוף זר: היא אינה נתפסת כבעיה דנית פנימית או היסטורית, אלא ככזו שיובאה מהמזרח התיכון. הגנה על היהודים הופכת לשם נרדף להגנה על דנמרק עצמה מפני "אידיאולוגיות מיובאות" של שנאה, וסבלו של המיעוט היהודי הופך לטיעון פוליטי המצדיק צעדי אכיפה, גירוש וצמצום הגירה. 

השמאל הדני, להבדיל, מדמיין את עצמו כממשיך דרכם של אלו שעמדו לצידם של מיעוטים נרדפים. הוא מתייצב לצד קהילות המהגרים ומבקשי המקלט במאבק נגד לאומנות מקומית, אך בה בעת הוא מאמץ ומגבה רטוריקה אנטי-ציונית חריפה המזוהה עם מאבקים פוסט-קולוניאליים. על פוסטרים של מפלגות שמאל מופיעה מפת השטח שבין הנהר לים עם הקריאה לשחרור פלסטין – מסר שמשמעותו מחיקת ישראל והחלפתה בריבונות פלסטינית.

במרחב הזה, יהודים דנים הופכים לכלי המאפשר להלבין עמדות השוללות את זכות קיומה של ישראל. ארגונים כמו Jøder for en Retfærdig Fred (יהודים למען שלום) מספקים לשמאל את ההכשר המוסרי לטעון כי המאבק אינו נגד יהודים, אלא נגד ישות פוליטית. ההיסטוריה הייחודית של הקהילה המקומית — כזו שלא נזקקה לישראל כמקלט פיזי ב-1943 — מקלה על השמאל להציג את הציונות כפרויקט אירופי זר. כך מנוצלת ה"דניות" של היהודים המקומיים כדי למחוק את ההיסטוריה של ישראל כמדינת מקלט לפליטים יהודים מרחבי העולם.

בתוך קריאה זו, הציונות מוגדרת כאידיאולוגיה של הפרדה, עליונות ואתנו-לאומיות; כלומר, כל מה שהדמוקרטיה הדנית המודרנית מבקשת להשאיר מאחור. בשיח זה, "ציוני" ו"ישראלי" הופכות לקטגוריות המאפשרות לשמאל לבצע הבחנה דיכוטומית: מצד אחד ניצב "היהודי הדני" – דמות המשתלבת בהרמוניה בלאום המקומי ואינה נדרשת למדינה משלה כדי להתקיים. מן הצד השני ניצבים "הציוני" ו"הישראלי" – דמויות אקטיביות ולאומיות, הנתפסות כקולוניאליות ואליטיסטיות. זהו הדיוקן של היהודי שמפר את חוקי יאנטה: הוא דורש יחס מיוחד, נושא זהות מובחנת ומסרב להתמזג בתוך הקולקטיב. 

כך או כך, הפיצול הפוליטי בדנמרק הפך את היהודים לסמלי היטמעות בקולקטיב הלאומי. הימין משתמש בהם כהוכחה להיותם "דנים בני ארצנו", בעוד השמאל מוכן לקבלם רק כשהם מתנערים מכל סממן של לאומיות יהודית או ציונית. הציווי החברתי של "חוק יאנטה" והנרטיב של אוקטובר 43' דורשים מיהודי דנמרק היטמעות. הם מתקבלים כחלק מהכלל רק כל עוד זהותם נותרת פרטית, וכל עוד ניתן להגדירם כ-landsmænd. 

***

בארבע השנים האחרונות, ִמאז טלטלת הרפורמה המשפטית בישראל, השתנה ההרכב הדמוגרפי של החיים היהודיים בדנמרק. זרם גדול של ישראלים הגיע למדינה, ובית הספר היהודי בקופנהגן, שבו נשמעה בעבר עברית מועטה, התמלא בילדים דוברי השפה. זו אינה הפעם הראשונה שהקהילה קולטת יהודים מבחוץ, רבים מיהודי דנמרק הם צאצאי הגירה מפולין ומרוסיה, אך הפעם מדובר ביהדות מסוג אחר: יהדות ישראלית.

זוהי יהדות שאינה נשענת על מוסדות דתיים או על קהילה מאורגנת, אלא נישאת בשפה, בגוף ובהרגלי החיים. היא אינה ניתנת להסתרה תחת החולצה. עבור יהודי דנמרק, ישראל עשויה להופיע כרעיון שניתן לבחור בקרבתו או בריחוקו. בקהילה ש"הוצלה" בתוך ביתה, הציונות הייתה תמיד אפשרות, לא הכרח. עבור הישראלים החדשים, גם אלו המחזיקים בביקורת חריפה על הממשלה, ישראל היא עובדה קיומית, שזורה בזיכרון, בשפה ובתחושת שייכות שאינה תלויה בדבר.

אלא שהקבוצה החדשה הזו מתקשה להיטמע. הקהילה היהודית הוותיקה, המאורגנת סביב בית הכנסת והמבנים הדניים הממוסדים, נתפסת בעיני ישראלים רבים כדתית מדי, דנית מדי, וזרה להרגלים שהביאו איתם. למרות ניסיונותיה הכנים של הקהילה לקלוט אותם, הפער נותר בעינו: הישראלים מתבצרים בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק בעברית, מייצרים מערכי כוח עצמאיים ומפעילים את עצמם במרחב מקביל, מבודד מהממסד הוותיק ומיכולת ההשפעה עליו. 

הנוכחות הישראלית המסיבית, והמרחק המבני ששומרת קבוצה זו מהקהילה היהודית הוותיקה, חושפים את גבולות ״הברית״ שנחתמה ב-1943. בתוך בניין הקהילה, במשרד קטן, יושב צוות AKVAH המופקד על ניטור האנטישמיות בדנמרק. הצוות אוסף דיווחים, מעבד אותם לדוחות שנתיים ומגישם לממשלה ולמשטרה. הדוח האחרון של AKVAH מזהה שחלק גדול מן האנטישמיות בדנמרק של 2024 קשור לישראל, לעזה ולמלחמה במזרח התיכון. הדוח שלו קובע כי ב־71 מקרים, יהודים, מוסדות יהודיים או ארגונים יהודיים בדנמרק הוחזקו אחראים באופן קולקטיבי לפעולות מדינת ישראל, והוא אף מציין כי המילה “ציוני” משמשת לעיתים כתחליף מקודד ל“יהודי”. 

בעמוד שאלות ותשובות של AKVAH, נכתב:

"אנטישמיות הקשורה לישראל יכולה, למשל, להתרחש כאשר ייצוגים של ישראל או של ישראלים מכילים מוטיבים אנטישמיים קלאסיים. שעתוק של דעות קדומות, או הפצת טענות כוזבות לגבי השואה… הטלת אחריות על יהודים בדנמרק למעשיה או למדיניותה של מדינת ישראל, אך ורק בשל היותם יהודים, עשויה להוות אנטישמיות." 

כלומר, הבעיה בפשעי האנטישמיות העכשווית מוכרת בעיקר כאשר היא נצמדת לנמען קונקרטי: אדם יהודי, ילד יהודי, מוסד יהודי, ארגון יהודי, שם יהודי, סמל יהודי. היהודי ש־AKVAH מסוגל להגן עליו הוא עדיין היהודי כאינדיבידואל בתוך החברה הדנית, כלומר מישהו שיכול להיות “בן הארץ”, landsmand, ולהיטמע בחברה הדנית. כך נוצר פער אבסורדי: בעוד בגרמניה השכנה סיסמאות כמו "מהנהר עד הים" הוצאו מחוץ לחוק, בדנמרק הן נחשבות לגיטימיות מספיק כדי להופיע בקמפיינים של מפלגות השמאל. קריאות ל"גלובליזציה של האינתיפאדה" או שלטים המכריזים "אכלו ציונים, לא חיות", נתפסים כשפת אקטיביזם פרוגרסיבי וכחופש ביטוי לגיטימי, וחומקים מתחת לרדאר של הניטור הרשמי. 

הקהילה היהודית אינה נאיבית. אולם לספירה המצומצמת של מקרי האנטישמיות יש משמעות דיפלומטית עמוקה: המערכת בוררת וסופרת רק את מה שמאשש את נרטיב 1943. היא מסוגלת "לספוג" ישראלים לתוך הדוח הרשמי רק כאינדיבידואלים שחוו פגיעה בשל דתם, אך לא בשל מוצאם או לאומיותם. הדיווח החסר על פשעי שנאה המופנים כלפי יהודים-ישראלים נובע משיקול אסטרטגי של הקהילה היהודית: דיווחים המהדהדים את הנרטיב ההיסטורי הם היחידים שמצליחים לייצר קונצנזוס מקיר לקיר בחברה הדנית. מימין – כי היהודים הם "בני ארצנו" (Landsmænd), ומשמאל – כי היהודים נתפסים כמי שאינם ציונים. רק בנקודת המפגש הזו מסכימים שני הצדדים על חומרת האירוע.

המיתוס של 1943 העניק לדנים דימוי עצמי של "חסינות מוסרית", הגורם להם להאמין שסלידה מאנטישמיות צרובה ב-DNA הלאומי שלהם. אך ההיאחזות בזיכרון ההצלה ההוא הופכת למנגנון המכשיר את הדה-לגיטימציה של עכשיו. במצב הזה, היהודים הופכים לשומרי הסף של המיתוס הדני במחיר הפקרת ביטחונם האישי. הברית של 1943 עבדה כל עוד היהודי נשאר דני, אסיר תודה, ולא תבע מהסביבה להכיר בו כיותר מאשר עדות מוסרית לסובלנות המקומית. הופעתה של יהדות אחרת, המחזיקה בזהות גלויה, מפרה את האיזון הזה. הסובלנות הדנית המפוארת מתגלה היום כסובלנות מותנית: הגנה הניתנת ל"בני ארצנו" כל עוד הם מסכימים להפוך את קיומם לבלתי נראה, ולא להפר את הציווי העליון של יאנטה: אל תהיה שונה מאיתנו. 

ביבליוגרפיה:

Bo Lidegaard, Landsmænd: De danske jøders flugt i oktober 1943 (2013)

Buckser, Andrew. "Rescue and Cultural Context During the Holocaust: Grundtvigian Nationalism and the Rescue of the Danish Jews." Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies 19, no. 2 (2001): 1-25. https://dx.doi.org/10.1353/sho.2001.0166.

Buckser, Andrew. “Group Identities and the Construction of the 1943 Rescue of the Danish Jews.” Ethnology 37, no. 3 (1998): 209–26. https://doi.org/10.2307/3774013.

Buckser, Andrew. “Modern Identities and the Creation of History: Stories of Rescue among the Jews of Denmark.” Anthropological Quarterly 72, no. 1 (1999): 1–17. https://doi.org/10.2307/3317569.

Zuckerman, Maja Gildin, and Jakob Egholm Feldt. 2023. "The Eternally Rescued: The Jews and the Boundaries of Danish Civility." American Journal of Cultural Sociology 11 (2): 293–315. 

Lammers, Karl Christian. 2011. “The Holocaust and Collective Memory in Scandinavia: The Danish Case1  .” Scandinavian Journal of History 36 (5): 570–86. doi:10.1080/03468755.2011.625489.

לקריאה נוספת: