"אני אמא קרבית": אִימָּהוֹת, צבא, והיחסים ביניהם בעידן הרשתות החברתיות
ברכות חמות לנועם שר שלום על אישור עבודת התזה שלה! נועם כותבת לבחברת האדם על הקשר המורכב בין אימהות, צבא והמרחבים הדיגיטליים שבהם הם נפגשים, ומציעה מבט סוציולוגי-אנתרופולוגי על האופן שבו בעידן הרשתות החברתיות מתעצבים מחדש גבולות המעורבות ההורית. דרך בחינה של קבוצות פייסבוק של הורים לחיילים, היא מראה כיצד מרחבים אזרחיים לכאורה הופכים לזירות תיווך סמי-מוסדיות בין ההורים לבין צה״ל, וכיצד מתעצבת במסגרתם צורת אזרחות רגשית חדשה:
-"איך זה לעבור את התקופה הזו בתור הורים כשאתם יודעים שהילד שלכם נמצא בקורס קצינים? סליחה שאני קורא לך ילד, אחי… אתה לוחם…"
-"קודם כל בשבילנו הוא תמיד ילד. התקופה הזו מאתגרת, מלאה בגאווה, וגם בדאגה" (מתוך שיחה של נציג דובר צה"ל עם הוריו של חייל שהגיעו לקמפינג בבה"ד 1 שעלתה לאינסטגרם במרץ 2024)
הדיסוננס שמובע בשיחה זו שבין נציג דובר צה"ל לבין הורי החייל אינו מקרי. השירות הצבאי בישראל מהווה סמן של מעבר מילדות לבגרות; מהבית של ההורים למסגרת הצבאית הנוקשה, בה עומד הצעיר בזכות עצמו ומתנסה בחוויות חדשות תוך שהוא נשען מבחינה כלכלית על הוריו. כאשר ילדים מתגייסים לצבא, ההורים נשארים בעורף – אבל הם לא באמת מחוץ לסיפור. הדאגה, השאלות והניסיון להבין מה עובר על הילדים מובילים רבים מהם לחפש מידע ותמיכה במרחבים דיגיטליים. אחד המרחבים הללו הוא קבוצות פייסבוק של הורים לחיילים. הציטוט שהובא מעלה הוא ציטוט של רונית, אם לחייל תומך לחימה – את האופן שבו היא מבינה את הקבוצה בפייסבוק שבה היא חברה – "מפקדת ההורים לחיילים" (שם בדוי).
הקבוצה, שעמדה במרכז התזה שלי, מונה כ-65,000 משתתפים ומנהלת קשר רשמי עם צה"ל. והיא נראית, לכאורה, כמו קבוצת תמיכה להורים. אך מעבר לחזות של קבוצת התמיכה, נמצאים חוקים קשוחים – כמו איסור על שיח בין הורים, דרישה מההורים להתנסח בשפה בירוקרטית ועניינית ולשאול שאלות ענייניות בלבד. ביקורת על הצבא במקרה זה אסורה – וזאת בשל מקומן המרכזי, הסמי-רשמי, של קבוצות הפייסבוק בדינמיקה בין ההורים והצבא בעידן הרשתות החברתיות. קבוצות אלו הפכו את ההורים לקבוצת פיקוח רשמית, במילותיו של יגיל לוי (2010), או בפשטות – לקבוצת לובי שעימה הצבא מנהל יחסים רשמיים.
ממצאי עבודת התזה, בה ראיינתי 5 אימהות לחיילים, 3 אימהות לחיילים שמנהלות של קבוצת "מפקדת ההורים לחיילים" ו2 אימהות לחיילים המנהלות קבוצות נוספות ("מכל הלב" ו"משפחת הלוחמים"), מחולקים לשני פרקים: הפרק הראשון בוחן כיצד קבוצות הפייסבוק של ההורים, ו"מפקדת ההורים לחיילים" בפרט, מעצבות את יחסי הצבא וההורים. הפרק השני בוחן סביב אילו הצדקות משתמשות האימהות בעת המעבר של הילד לשלב החיילות. בפוסט זה אציג את הנקודות שבהן שני הפרקים משתלבים יחד 🙂
יצירת שיתוף הפעולה: הקבוצה כמרחב תיווך
השינוי הטכנולוגי וכניסתם של הסמארטפונים והרשתות החברתיות מוצגת כנקודת מוצא. נורית, מנהלת קבוצת "מכל הלב", מתארת זאת: "הקלות שבה היום יש תקשורת, שחייל מוציא היום טלפון מהכיס ומצלם, כותב, מעלה לכל מיני רשתות חברתיות, לא היה קיים. צה"ל הבין שהוא לא יכול למנוע […] את הכל במאה אחוז […] אז מה שהוא עשה בעצם, זה להגיד אוקיי, אז אני אנסה לעקוף את זה. איך אני אעקוף את זה? אני כן אשתף פעולה [עם קבוצות ההורים לחיילים]. אבל איך שאני בוחר לשתף פעולה". כלומר, הצבא עומד בין שקיפות לסיכון, כאשר הפתרון לכך הוא יצירת "הסכם" בלתי פורמלי עם קבוצות ההורים.
מה התנאי לפיו הצבא בוחר עם מי לשתף פעולה? התשובה לכך טמונה בדבריה של תמר, מנהלת "מפקדת ההורים לחיילים": "[באכ"א, אגף כוח אדם] ראו משהו אחר, זה לא הקבוצות הרגילות והם רוצים לדבר איתנו. […] אנחנו קודם כל תמיד היינו בצד של הצבא מהבחינה הזאת שאסור לפגוע במפקדים, צריך לעבור קודם את שרשרת הפיקוד, אנחנו לא עונות לחיילים. […] לא לדבר סרה בצבא, להתייחס רק לבעיה העניינית, המטרה שלנו היא להנגיש תהליך. אנחנו לא מסדרות שום דבר בצבא." עוד היבט חשוב הוא היותן של המנהלות כמי שנמצאות "בין לבין" – קרובות מספיק לצבא כדי לקבל גישה, ורחוקות מספיק ממנו כדי לשמור על אמון ההורים. מצב הביניים הזה הוא תנאי קיומן.
הבטחת שיתוף הפעולה: אידיאל הורי מחודש
אך, זה רק תחילתו של שיתוף הפעולה. מטרת הקבוצה, על פי המנהלות, היא לתווך את המציאות הצבאית להורים, תוך חברות שלהם לאידיאל חדש – פרקטי ומעורב. תמר, מנהלת "מפקדת ההורים לחיילים", מסבירה שבקבוצה "ההורים לומדים לטפל יותר טוב בילדים. […] היכולת של ההורים להדריך את הילדים היא, זה ממטרות הקבוצה."
אם כך, כיצד מלמדים את ההורים לעשות זאת? האמצעי הוא ניהול התוכן העולה לקבוצה – מחיקת תגובות לא הולמות, חסימה של משתמשים שאינם ממלאים אחר ההוראות ויצירת אבחנה בין התערבות למעורבות תוך הגדרת החרדה כלא לגיטימית. המנהלות עושות זאת באמצעות שפה בירוקרטית, שאינה רגשית, ואף אוסרות על ההורים לעשות זאת. יעל, מנהלת "מפקדת ההורים לחיילים", מסבירה זאת: "אם אני לא אהיה קונקרטית ואני אגרר למקום האמוציונלי, אוקיי, הטיפול שלי לא יהיה נכון. הטיפול לא יכול להיות אמוציונאלי, הוא חייב להיות מדוייק. […] אני חושבת שרק כשאת מדוייקת וקונקרטית, ועובדת לפי הפקודות הצבאיות, את משיגה יותר משהו מאשר כשאת מתחילה להיכנס לסרטים, אוקיי? הסרטים לא מועילים. […] [וחוץ מזה] לא לשכוח, שכל הפיקוד הבכיר של צה"ל יושב על הקבוצה. אוקיי? לא לשכוח את זה!". לעומת זאת, ההתנהגות הרצויה היא להיות מיודעים; להיות ענייניים; ולהכיר את כללי הקבוצה.
השלמתו של שיתוף הפעולה בין ההורים לצבא: הפנמת ההיגיון בקרב האימהות
האימהות, מצידן, מקבלות זאת. הן לומדות "איך נכון" לפעול באופן בלתי פורמלי ובאמצעות צפייה בקבוצה מהצד, ומגדירות צורך בקבוצה עניינית ולא רגשית אל מול הציפיות רגשיות-תרבותיות מהרשתות החברתיות (John, 2016). כך, הן מגדירות שלושה מצבים לגיטימיים לפנייה: כשהחייל מבקש מההורה לפנות, כשנעשה לחיילת עוול וכשהתנהלות הצבא נוגדת ערכים לאומיים-משפחתיים יסודיים, כמקרה שבו דוד החייל נפל לפני שנים רבות ומכיוון והחייל לא מוגדר "משפחה שכולה" באופן רשמית לא אפשרו לו לצאת לקבר של דודו.
אך מעבר לכך, מה עוד גורם לאימהות לשתף פעולה עם כללי הקבוצה ולקבל את השינוי בסטטוס של החייל? המנהלות והאימהות משתמשות בשני שיחים דומיננטיים: השיח הלאומי והשיח ההתפתחותי.
השיח הלאומי הוא למעשה השיח על צה"ל כצבא העם. המנהלות מחברתות את ההורים להבנה שעליהם לקחת פוזיציה אחרת מול המוסדות – ומשתמשות בשיח הלאומי כדי להצדיק את דרישותיהן מההורים, כמו שאמרה יעל, מנהלת מפקדת ההורים: "אנחנו אומרות לפעמים לאיזה אמא, בואי, אם את עכשיו תקטיני ככה את המפקד של הבן שלך מול הבן שלך, ואחרי זה הבן שלך צריך ללכת אחריו בקרב, את מסכנת את הבן שלך […] אנחנו גם הרבה פעמים מדריכות אותם איפה החיילים עצמם מדברים עם המפקדים. […] אנחנו אומרות להורים שהחייל ייגש למפקד, יגיד לו ככה וככה".
האימהות משתמשות גם הן בשיח הזה, גם באופן כללי וגם ביחס לקבוצה, אך מדגישות שני מתחים מרכזיים: בין דאגה לילד הפרטי לצורך לאומי בצבא, וכן בין היותן אזרחיות לבין היותן אימהות לחיילים – כפי שמדגישה רונית, אמא לתומך לחימה: “תראי, יש צו אלוף שלא נכנסים לעזה באור יום. והוא התקשר אליי, יש לנו, יש לי ולו הסכם. כשהוא נכנס הוא מתקשר כשהוא יוצא, הוא מתקשר. הוא מתקשר להגיד לי, וזה צהריים, אני אומרת לו סליחה, אבל יש צו אלוף שאסור להיכנס לעזה באור יום. אז הוא אומר לא, אני נכנס, רק עד הגב"ל [גבול גזרה]. אני לא נכנס פנימה. […] בסוף הוא נכנס. עכשיו, יכול להיות שאמא אחרת הייתה כאילו עושה מזה בלאגן. אני כאילו לא נכנסת לשיקולים צבאיים, גם אם על פניו, זה כאילו מרגיש לי לא הגיוני.”
החוזה בין ההורים לצבא פותר זאת: הצבא שומר על ילדן, והן בתמורה מספקות את התמיכה הנדרשת להצלחתו. שני הדברים הללו מבטיחים את השמירה על מדינת ישראל (זאת עד השביעי לאוקטובר, אז הדברים נשברים – ונוצרת השתקה רגשית קולקטיבית. המונח השתקה רגשית קולקטיבית הוא מונח שטבענו בתזה, המתייחס להשתקת הרגשות הלא רצויים כפחד וחרדה לגורל החייל – השתקה שרלוונטית אצל כלל המרואיינות.
במקביל, המנהלות והאימהות משתמשות שתיהן בשיח ההתפתחותי. השיח ההתפתחותי, כפי שציינו לומסקי-פדר ובן-ארי (2009) הוא שיח הממסגר את השירות הצבאי כשלב התבגרות הכרחי בחיי הצעיר הישראלי. השירות מוצג במסגרת שיח זה כחוויה מעצבת, ומנורמל כשלב מעבר נורמטיבי וכהתפתחות אישית וטבעית – בדומה ללידה, סיום לימודים או עזיבת הבית ותוך טשטוש ממדיו הכפויים והפוליטיים. גם כאן, המנהלות מחברתות את ההורים להבנה שעליהם לקחת פוזיציה אחרת מול המוסדות – ומשתמשות בשיח הזה. כך לדוגמה כתבו המנהלות בקבוצה על פוסט העוסק בחיילות שסירבו להתגייס לתפקיד של תצפיתניות: "הבעיה היא ההורים, הגורמים בהתנהלותם המופקרת נזק הן לבנותיהן והן לבטחון המדינה, ולא החיילות […] הצבא לא יכול ולא אמור לסבול התקפי טנטרום הוריים כאלו בשום מצב […] חשוב לציין שהמתגייסות בנות 18, בגירות, ושצה"ל אינו קייטנה או טיול בצופים אלא מקום בו הצעירות הללו לומדות להתמודד באופן בוגר עם תוצאות מעשיהן".
אך השיח ההתפתחותי לא היה רווח רק אצל המנהלות, אלא גם אצל האימהות. הצורך לתת לילדן להתבגר, ושהצבא הוא השלב ההתפתחותי המצביע על כך, כך לדוגמה, נעמי, אמא לחיילת, תיארה את המעבר לחיילות של ילדתה כ: "אבולוציה שכל הורה צריך לעבור. כשהם ילדים קטנים אז את 100% מעורבת בכל דבר. ואחר כך גם בבית ספר יסודי – למה זאתי לא משחקת איתם ולמה זאתי לא משחקת איתה, ולהתקשר לאמא ו[להגיד לה] – היא התנהגה אליה ככה, והיא אמרה לה ככה. כל הזמן אימהות עושות את זה, וגם אני [עשיתי]. ועכשיו כשהבת הקטנה שלי בחטיבה, בט', אם יש עניינים וזה, […] אני לא אתקשר לאמא ואגיד לה "למה היא לא רוצה להיות איתה?", […] אבל כן יש לי את הקשר עם המורה. אני כן יכולה להגיד למורה […] ואז בצבא… נגמר. אין כלום. זה היא. זהו, נזרקת לעולם של הגדולים." כשציינתי בפניה שעל פי האנלוגיה הזו גם בתה וגם היא נזרקו לעולם של הגדולים, נעמי השיבה: "נכון. אני לא יכולה לעשות כלום. משחררת לחלוטין, לכי. יכולה להקשיב לך. צינור. יכולה שוב לייעץ לך, אבל כל השאר? ניהול שלך. זה שלך.".
פעמים רבות השיחים הללו למעשה מהווים כמסגרת פרשנית שמאפשרת להמיר רגשות לא רצויים – החרדה והפחד – לרגשות רצויים, כגאווה וקריאה לשוויון בנטל. כך לדוגמה, אורלי, אמא לחייל שלחם בעזה זמן רב, ציינה ש"אם אנחנו לא נגדל את הבנות והבנים שלנו להיות הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו, אנחנו לא מכינים אותם לחיים. […] הסטטיסטיקות של חרדה ודיכאון אמרו בדיוק את זה – שהם לא מוכנים לחרא של החיים, החיים מלאים בחרא, ובזמן המלחמה מה שאני החזקתי חזק חזק ועזר לי מאוד להתמודד עם האי וודאות של אלון [בנה], זה כל הזמן את התמונה של הוא יהיה רופא, כמו שהוא חולם, […] את החרא שהוא רואה עכשיו במלחמה הוא יהפוך לדשן של החוסן הנפשי שלו, שגם כשהוא רואה דברים נורא קשים, ב.. בתור תפקידו כרופא זה לא יפיל אותו. זה לא יפיל אותו כי הוא יהיה חזק בזכות מה שהוא עובר עכשיו".
סיכום ומסקנות
התזה שלי מצביעה על כך שהמרחב האזרחי המקוון הפך לסמי-מוסדי, במסגרתו מעורב הצבא מאחורי הקלעים, כמעין "קופסה שחורה". קבוצות ההורים, בעלת הפוטנציאל החתרני, עוברות תהליך "ביות" (גראמשי, 2009). בכך, הצבא משתתף באופן עקיף בעיצוב האזרחות הרגשית (Fortier, 2016) הרצויה מהורים לחיילים, שמהווה כדבר גמיש – כפי שמראה המרת הפחד לנרטיבים אחרים. הויתור על רגשות מסויימים הופכים את ההורים, באמצעות הקבוצה, מקבוצת פיקוח חיצונית לקבוצת פיקוח רשמית (לוי, 2010) – לובי הורי מוכר המנהל קשר ישיר עם הצבא. השיחים החברתיים-תרבותיים הם כוח מעצב פעיל שיוצר את האזרחות הרגשית ומהווה כ"שוטר" שלה. קבוצות הפייסבוק משמשות כמנגנון חיזוק – זירות שבהן השיחים האלו מופנמים, נלמדים, ונאכפים.