ברכות, פרסומים חדשים

ברכות לעמליה סער (אוניברסיטת חיפה) על פרסום ספרה החדש: "אלם: מה חוסם ישראלים מלהכיר באלימות של ישראל ולהתנגד לה?" שיצא בהוצאת פרדס.  הספר הוא מסה פוליטית אינטלקטואלית שמנסה לפענח את השאלה למה הישראלים חפצי החיים – אלה שאינם שותפים לחזון האוטופי-אפוקליפטי של הימין המשיחי שרואה במלחמה המתמשכת "נס" ובדם הנשפך קורבן ראוי – לא מסוגלים להכיר באלימות של מדינתם ולהתנגד לה? הכינוי "הישראלים חפצי החיים" מתייחס למנעד רחב של קבוצות, על הרצף שבין הימין המתון, המרכז והשמאל הציוני. למרות שרבים מהם אינם מקדשים את המלחמה ואף נפגעים ממנה באופן ישיר, הם לא מצליחים להשתחרר מהתפיסה ש"לנצח נחיה על חרבנו" ולכן ישראל חייבת ליזום ללא הרף מהלכים צבאיים התקפיים, ונוטים לחשוב שהדיבור על בלמים מוסריים או על פשרה מדינית הוא נאיבי ולא רלוונטי. 

.

אני טוענת שאחד הגורמים המרכזיים לחוסר יכולתנו לדמיין פשרה פוליטית הוא טאבו תרבותי שאוסר לדבר על האלימות הצבאית הישראלית. אמנם השתיקה אינה רק וולונטרית; הממשלה והציבור הימני-קיצוני מפעילים סנקציות אלימות של הפחדה והסתה. אבל במידה רבה, האפקטיביות שלהן טמונה בכך שהן נוגעות במרכיבי יסוד של הזהות הישראלית הקולקטיבית שאסור לערער עליהם. לטאבו מספר מרכיבים מרכזיים:

א. אתוס הקורבנוּת הנצחית והאתוס המשלים שלו – "לעולם לא עוד", שמתייחס כמובן לשואת יהודי אירופה. באופן פרדוקסלי וטרגי, הצבא החזק של ישראל לא מרגיע את תחושת הקורבנוּת הישראלית אלא רק מעצים אותה, ומייצר נורמה שלפיה שום רמה של אלימות ישראלית אינה "יותר מדי". ב. ההצפה הרגשית של השיח הפוליטי שנותנת קדימות לרגשות (ובעיקר לטראומה) על פני דעות מנומקות וחוסמת דיון ביקורתי בגלל שלהבדיל מדעות, עם רגשות לכאורה אי-אפשר להתווכח. ג. התפיסה של חיילי צה"ל בתור "הילדים של כולנו" שנובעת מהקשר הקרוב בינם לבין רוב אזרחי המדינה היהודים, דבר שמייצר התניה להתמקד בפגיעוּתם ולהכחיש את האפשרות שהם אלימים כלפי אחרים. ד. דה-הומניזציה רדיקלית של הפלסטינים, הנתפסים בתור התשליל של הישראלים, שהופכת את הסבל שלהם לשקוף גם כשהידיעות על אודותיו גלויות לחלוטין. כי כש"הם" ההיפך "מאתנו" כל צד יכול להיות או פגיע או אלים, אבל לא שניהם יחד.

השילוב של ארבעת מרכיבי הטאבו גורם לישראלים לאבד את היכולת לחשיבה מוסרית, עד כדי ביצוע רצח עם או עיוורון ושתיקה נוכח פשעי מלחמה חמורים ביותר. אני טוענת שכדי לצאת ממצב האפס הרצחני שאליו צנחנו, אנו הישראלים צריכים להשתחרר מהתפיסה הבינארית של פוגעים וקורבנות, להכיר באלימות שאנו עצמנו מבצעים ולקחת עליה אחריות, ולחזור ולראות בפלסטינים סובייקטים אנושיים מורכבים; לחזור ולראות שהם ואנחנו מתקיימים בתוך הקשר היסטורי מורכב. לקיחת אחריות על אלימותנו שלנו אין פירושה הכחשת פגיעותנו; להפך, היכולת להכיר בכך שאנחנו גם פגיעים וגם אלימים חיונית לצורך ריפוי ובנייה של חוסן קולקטיבי שיאפשר לנו להתחיל לדמיין פשרות פוליטיות ועתיד בר-קיימא. 

הספר שואף לקדם תפיסה בת קיימא של התמרת הסכסוך. המילה "התמרת הסכסוך" (מלשון "תמורה") מתמקדת בתהליך השינוי ולא בפתרון, שאותו רובנו כרגע מתקשות ומתקשים לדמיין. המילה "בת קיימא" מכוונת אותנו להתרחק מנוסחאות פוליטיות מופשטות ולקחת ברצינות את העובדה שרוב האנשים שחיים במרחב שבין הירדן לים דבקים בזהויות הלאומיות המפרידות ולא מעוניינים בפתרון על-לאומי. שינוי בר-קיימא חייב לעבוד עם הזהויות, הכאב, והפחדים, ולא להכחיש אותם, ומתוכן לשאוף לחזק את ייצר החיים על פני ייצר המוות. אני סבורה שהבנת האלם של הישראלים נוכח האלימות של מדינתם היא נדבך חיוני לקראת שיחה פוליטית פרגמטית ואמיצה על שבירת מעגל הדמים ושיקום לטובת כל מי שחיים כאן. 

הספר ניתן לרכישה מאתר הוצאת פרדס ויש גם עותק דיגיטלי באתר עברית. 

עוד בנושא: