אנתרופולוגיה לשבת

איך פילנתרופים המשתייכים לאליטה הכלכלית מתמודדים עם עמדות הציבור כלפי מניעיהם?  ומה ניתן ללמוד מכך על אי שוויון ודומיננטיות? ד״ר נטע כהנא (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ׳ הלל שמיד (האוניברסיטה העברית) כותבים על מאמרם החדש שהתפרסם לאחרונה ב-Social Problems  ועוסק בסוגיה של טענות הכרה דרך המקרה האמפירי של פילנתרופית עלית בישראל.

.

אי שוויון אינו מתבטא רק בנגישות למשאבים חומריים או בבעלות עליהם. הוא מתבטא במתן הכרה (Recognition) או אי מתן הכרה לתכונות ומאפיינים פרטיקולריים של יחידים וקבוצות כבעלי ערך, כמו גם בנגישות לסגנונות חיים שמוערכים כראויים. בקיצור, אי שוויון אינו רק חומרי, אלא גם סמלי. מחקרים רבים בסוציולוגיה תרבותית מראים שבמנותק ממאפיינים סוציו-דמוגרפיים כמו מגדר, מעמד ואתניות, לאנשים חשוב לקבל הכרה בכך שהם עומדים בסטנדרטים מוסריים. מחקרים גם מצביעים על התפקיד שיש לתחושה של ערך בכל הנוגע לרווחה אישית ולעתים גם כלכלית. לכן זה לא מפתיע שבעשורים האחרונים יותר ויותר מחקרים עוסקים באופן שבו פרטים וקבוצות מתמודדים עם סטיגמטיזציה וביקורת חברתית, החושפות אותם לסכנה של הפחתת ערך מוסרי. המחקר מראה שכחלק מהתמודדות עם הפחתת ערך, אנשים עושים הערכות מוסריות ומנסחים טענות הכרה (recognition claims). דרך הטענות האלה אנשים מציגים את עצמם כאנשים מוסריים ואת הפעולות שלהם ככאלה שתורמות לטוב הכללי. מה שהספרות פחות עוסקת בו הוא מה קורה כאשר טענות הכרה נדחות או מאותגרות על ידי אחרים.

המאמר הוא פיתוח סוציולוגי של אחד הפרקים מספר משותף שכתבנו שסוקר שינויים ותמורות בפילנתרופיה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. במחקר שערכנו לצורך כתיבת הספר קיימנו ראיונות עומק עם 24 פילנתרופים ממגוון גילאים, וותק כפילנתרופים ומאפיינים נוספים. פילנתרופיה מתייחסת לנתינה פרטית של כסף, זמן ומשאבים אחרים למטרות ציבוריות. פילנתרופיה עילית מתייחסת לנתינה של העשירים ביותר. במחקר החברתי על אליטות יש התייחסות לתפקיד של פילנתרופיה בתפיסת העצמי של אנשים עשירים. דרך פילנתרופיה הם יכולים להציג את עצמם כאליטה ראויה שלא רק צוברת כסף אלא גם תורמת לטובת הכלל. במילים אחרות, פילנתרופיה מאפשרת לאנשים עשירים להצדיק את העושר שלהם בחברה שבה אי השוויון הכלכלי הולך וגדל.

הפילנתרופים שראיינו לא הסתירו את העושר שלהם ואת הפריווילגיות שהוא מקנה להם. למעשה, הם הדגישו אותו כאשר התייחסו לסיבות שבגינן הם תורמים לחברה, וקשרו בין היכולות הכלכליות שלהם לבין התרומה שלהם. בקצרה, הם הציגו טענות הכרה. יחד עם זאת, סקרי דעת הקהל בישראל ובעולם מראים, באופן עקבי, כי הציבור רואה בעין יפה את המעשה הפילנתרופי, אך בו בזמן מגלה חשדנות באשר למניעים שעומדים מאחוריו. בפירוט רב יותר, אנשים חושדים כי פילנתרופים מן האליטה הכלכלית פועלים ממניעים אישיים, כמו האדרת שמם, או ממניעים תועלתניים גרידא, כמו הגדלת כוחם הפוליטי והכלכלי. הפילנתרופים שראיינו למחקר מודעים לביקורת הזו ועדיין תורמים. הביקורת החברתית מאתגרת את טענות ההכרה של הפילנתרופים. במאמר ניסינו להבין כיצד, למרות הביקורת החברתית והמודעות לה, הפילנתרופים הצליחו לשמור על טענות ההכרה שלהם, ובכך גם על תחושת הערך שלהם.

הציפייה שלנו, על סמך מחקרים קודמים, הייתה שהביקורת תעצב את האופן שבו הם מעריכים את פעולתם. להפתעתנו, הם לא ענו על הביקורת החברתית באמצעות טענות מהותיות על הפעולה שלהם. במקום זאת, המרואיינים הציגו את מה שאנחנו מכנים טענות פסילה (Negation Claims).  אותן אנחנו מגדירים כאמצעים מילוליים שמאפשרים לאנשים להצדיק את המעשים שלהם ולשמור על הערך המוסרי שלהם  על ידי ביטול התוקף של הקולות הביקורתיים נגדם. באופן ספציפי, טענות השלילה של המרואיינים כללו שני מרכיבים: (1) הערכה ,או ליתר דיוק, דה-הערכה של הביקורות החברתיות כלא מדויקות, נכונות או רלוונטיות, ו(2) הסטה של הדיון המוסרי מעיסוק בפעולות שלהם לעבר סוגיה אחרת שראויה לדאגה מוסרית. בניתוח הראיונות מצאנו 3 טענות פסילה (שתיים מהן נציג בטקסט זה).

באחת מטענות הפסילה המרואיינים התייחסו להבדל בין פילנתרופים ״מזויפים" ל״אמיתיים״. המרואיינים הבינו, בצורה כלשהי, את הסיבות ליחס החשדני מצד הציבור. עם זאת, הם טענו שביקורות כאלו אינן מופנות או רלוונטיות לפעילות שלהם. לדבריהם, הביקורת מופנית כלפי אנשי עסקים שניצלו לרעה כספי תאגיד לצורך האדרת שמם או לקידום אינטרסים כלכליים. לפי המרואיינים, אותם אנשי עסקים לא יכולים באמת להיקרא פילנתרופים, בעוד שהם עצמם כן.

בטענת פסילה נוספת המרואיינים הציבו את הביקורות על רקע מאפיינים תרבותיים שלדעתם מאפיינים את החברה בישראל. באופן ספציפי, הם טענו כי התרבות הישראלית מאופיינת ברמות גבוהות של ציניות, חשדנות וביקורתיות, במיוחד כלפי עשירים. מעבר לכך, המרואיינים טענו כי הקולות הביקורתיים הם למעשה מה שמסכן את הטוב הכללי, שכן הם עלולים להרתיע אנשים שרוצים לתרום מלעשות זאת. על ידי הצגת הביקורות כמעין רפלקס ציבורי כלפי בעלי ממון, המרואיינים ערערו על הלגיטימיות של הביקורת. הם הציגו את הביקורות כחסרות תוכן של ממש, וחשוב מכך, ככאלו שפוגעות בטוב המשותף, כיוון שהן מונעות מאנשים בעלי רצון טוב וממון לתרום לטובת הכלל.

במאמר אנחנו מציעים לראות גם בטענות הכרה וגם בטענות פסילה טענות לשמירת ערך, כאשר כל אחת מהן משקפת מנגנון שונה: המנגנון בטענות הכרה הוא ״מגננתי״, ובטענות פסילה המנגנון הוא ״התקפי״. אפשר לטעון שטענות פסילה משקפות הביטוס מעמדי של דומיננטיות. אין ספק שלאליטה כלכלית חברתית יש יכולת להפגין דומיננטיות במרחבים חברתיים רבים. אולם, אנחנו סבורים שטענות פסילה אינן ביטוי גרידא של מיקום במבנה החברתי. ממחקרים בסוציולוגיה תרבותית אנחנו יודעים שלאנשים יש יכולת להעריך ביקורות שמופנות אליהם וכן יכולת להסיט את הדיון המוסרי מהם לעבר אחרים. לכן הטענה שלנו במאמר היא שאם אנשים יכולים להעריך את הביקורות המופנות כלפיהם ולהסיט את הדיון המוסרי, צריך להבין באילו הקשרים חברתיים, מרחביים וזמניים הם יכולים לבטא טענות פסילה. בכך המאמר מתחבר לדיון רחב יותר בסוציולוגיה התרבותית של המוסר, שעוסק באופנים שבהם חקירת המוסר יכולה לתרום להבנה של אי שוויון ויחסי כוח.

תמונה ראשית: Photo by GR Stocks on Unsplash

עוד בנושא: