ברכות, מאמרי אורח

ברכות חמות לד״ר יעל עשור על הצטרפותה לסגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית!

בעקבות קבלת התקן כותבת עשור על קושי המסע למשרה, על הפגיעות של התהליך, ועל המחקרים שהיא עורכת בשנים האחרונות. עשור גם מציעה כמה תובנות והצעות למי שמבקשות לראות לעצמן עתיד בעולם האקדמיה או בעולם המחקר באופן כללי יותר:

אני זוכרת כל רגע מהפעם ההיא שבה בכיתי במהלך הרצאה שנתתי. כלומר, במהלך הדיון שאחרי ההרצאה, שזה אפילו יותר גרוע. אני זוכרת את הדמעות שנקוו בתוכי לאט לאט, ואיך ברגע אחד הן פרצו החוצה למרות שכל כך ניסיתי להחזיק אותן בפנים. אני זוכרת את תחושת הבושה שאני בוכה דווקא באותו הרגע, שלא הצלחתי להחזיק את זה בפנים ולברוח לשירותים לבכות לעצמי בהפסקה. זה היה כנראה רגע השפל הכי פומבי בקריירה האקדמית שלי עד כה. עד אז, רגעי השפל היו רק אלו הפרטיים. הרגעים של קבלת מכתב דחיה כזה או אחר או ביקורת עמיתים קטלנית. אבל הרגע הזה היה פומבי. והוא היה די סתמי. כלומר, השאלות והביקורות היו קשוחות, אבל מול כאלו כבר ידעתי להתמודד. ההבדל היה שההרצאה הזו התרחשה בזמן שבו חוויתי רצף ארוך של כישלונות, סירובים, ודחיות, שלא ידעתי אם ואיך אצליח להתאושש מהן. התגובות בדיון היו הקש ששבר את הגב שלי. 

ההתאוששות מהאירוע הזה לא הייתה מובנת מאליה. ההחלטה לשוב למפגשים הבאים של אותה הסדנה, כשכולם שם יזכרו לי את אותו רגע משבר, הייתה קשה. למה בעצם לא להתעלם מהאירוע הזה, לעזוב את הסדנה, ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום? מצד שני, הבנתי שהבחירה בקריירה אקדמית מחייבת הפנמה שיהיו בה גם רגעים כאלו של פגיעות (vulnerability) וקושי. ולכן, בעזרה ותמיכה של כמה משתתפות באותו האירוע וכמה קולגות-חברות שהיו שם עבורי, החלטתי לא לוותר לעצמי, לא להדחיק, לבחור בדרך הקשה ולחזור. החלטתי לקום, לזקוף את הגב ולהרים את הסנטר, ולהמשיך קדימה. החלטתי להפוך את אותו רגע משבר פומבי לרגע שאמנם עדיין מביך אותי, אבל גם משמש לי דלק קדימה, להראות שלמרות זאת ואף על פי כן, יש לי מה להגיד ולהציע. 

ומתוך הנקודה הזו, של הקושי והפגיעות, של הנחישות שנדרשת במסלול הזה ושל הרעות (comradery) והחברות שעזרה לי להרים את עצמי, אני בוחרת להתחיל את הטקסט הזה שלפניכן. אני עושה את זה כי בסופו של דבר, כי למעשה כל רגעי השמחה והסיפוק בעולם האקדמי כרוכים גם ברגעי הקושי והפגיעות האלו. אני עושה את זה גם כי חשוב לי לצייר תמונה נאמנה למציאות של הדרך שלי עד כה, לצד השמחה וההקלה שיש בהגעה למשרה קבועה במקום שאליו אני מתרגשת להצטרף כחברת סגל, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. 

במסגרת תפקידי החדש, אמשיך לפתח את העולמות המחקריים שאני עוסקת בהם בשנים האחרונות. בין העולמות המחקריים הללו נמצא הפרויקט Glocalizing QALYs, מחקר אתנוגרפי הבוחן את ההנחות האתיות, התרבותיות והפוליטיות המובְנות במדד שנות חיים מתוקננות לאיכות (Quality-Adjusted Life Years, QALY), המשמש כלי מרכזי בקבלת החלטות על הקצאת משאבי בריאות ברחבי העולם. אף ש-QALY  מוצג ככלי סטנדרטי ואוניברסלי, חישובו נשען על תפיסות שנויות במחלוקת של “בריאות טובה”, שתוכנן משתנה בהתאם להקשרים תרבותיים, היסטוריים ופוליטיים. במחקר זה, אני עוסקת בשאלה כיצד כלכלני בריאות מתמודדים עם המתח בין הצורך לייצר תוצר אוניברסלי לבין ההיבטים הספציפיים לכל חברה בהגדרה מהן שנים צפויות באיכות חיים טובה. במקביל, אני שותפה לפרויקט בין־תחומי העוסק בהבניה התרבותית של "הטיה" (bias) בפיזיקה ניסויית, הבוחן כיצד חוקרים וחוקרות מגדירים, מזהים ומנהלים הטיות במחקר מדעי עתיר־משאבים שבו שאלות של אמינות ואובייקטיביות עומדות במרכז. שני הפרויקטים הללו נפגשים בשאלה רחבה שמלווה את עבודתי בשנים האחרונות: כיצד נוצרת סמכות מקצועית ומדעית, ואילו ערכים, הנחות ועמדות תרבותיות מעצבות את מה שנחשב לידע אמין.

עכשיו, כשהגעתי לנקודת הציון הזו של המסע החדש למשרה וקביעות, אני יכולה להתבונן בדרך שעשיתי עד כה ולקחת רגע לכתוב כאן כמה תובנות והצעות למי שמבקשות לראות לעצמן עתיד בעולם האקדמיה או בעולם המחקר באופן כללי יותר. התובנות וההצעות האלו נכתבות מתוך החוויה האישית שלי, ובהתאם לכך כתבתי בלשון נקבה וביחס לחוויה שלי כמי שעשתה דוקטורט באנתרופולוגיה, אבל אני מקווה שיוכלו לעזור גם  לאחרות ולאחרים הצועדים וצועדות בדרך המאתגרת הזו, עם ההתאמות הנדרשות לשדה המחקר ולסטטוס שלכם. יש כל כך הרבה תורה שבעל פה בהתקדמות לקריירה באקדמיה, ואני מקווה שטקסטים מעין אלו יוכלו לעזור גם למי שלא היו בקרבת אנשים שלימדו אותם את התורה הזו ממקור ראשון. 

בעצת הצ'אט שטענה שקריאת כל התובנות יכולה להיות מעמיסה, חילקתי אותן לכמה ראשי פרקים. אתן מוזמנות לרפרף על העצות ולשוב ולקרוא את חלקן כשמתאים. אם תרצו להוסיף עוד עצות ותובנות משלכן, תוכלו לעשות זאת בתגובות בדף הפייסבוק. בתקווה, נוכל ליצור כאן מקור מידע הולך ומתפתח שתלמידות ותלמידי מחקר יוכלו לקרוא ולהיעזר בו. 

חלק א: מצפן פנימי

למה אני עושה את זה? התשובה לשאלה הזו יכולה להשתנות, ולפרקים היא אולי תהיה לא ברורה, אבל בסופו של דבר, אם בחרתן בנתיב הזה כדאי שיהיה לכן הסבר כלשהו למה אתן עושות את זה. ההסבר הזה חשוב קודם כל בשביל שלא תמצאו את עצמכן בשלב מאוחר מדי בחיים, אחרי שהשקעתן כבר יותר מדי מאמץ במשהו שבעצם הגעתן אליו רק מכוחה של איזו אינרציה. מעבר לכך, אם תדעו לנסח לעצמכן למה אתן עושות את זה, תוכלו יותר בקלות לנווט את עצמכן בסבך הדרך. "למה אני עושה את זה?" היא כוכב הצפון שלכן, הדרך להחליט על איזו הזדמנויות להתעקש ועל מה לוותר. 

מה מונח על הכף? שאלה בסיסית עבור כל מחקר היא "למה שיהיה לנו אכפת ממנו"? שאלו את עצמכן למה תחום המחקר שלכן הוא מעניין מספיק כדי שתקדישו את עצמכן אליו. התשובות יכולות להיות מגוונות, ולרוב ידרשו מכן למקם את המחקר שלכן בהקשר רחב יותר שאליו המחקר שלכן תורם. חשיבותה של שאלה זו היא גם ביכולת לנסח לעצמכן את החשיבות של המחקר שלכן וגם במיקום שלו בתוך השדה הרחב יותר.

חלק ב: אסטרטגיה וטקטיקה

תכנון אסטרטגי: מהי מטרת העל שלכן בדרככן האקדמית? שתי השאלות שלעיל, למה אני עושה את זה ומה מונח על הכף, יעזרו לכן להבין את מטרת העל שלכן. אם אתן מעוניינות להשתלב באקדמיה, נסו לחשוב באילו תחומים או כיוונים כלליים אתן מעוניינות להשתלב, והאם בישראל או בחו"ל (ואיפה בחו"ל). התכנון הזה קריטי על מנת לגזור ממנו את העשייה היומיומית שלכן, כלומר התכנון הטקטי.

תכנון טקטי: מהם המהלכים שעליכן לעשות על מנת לממש את מטרת העל שלכן? אם ברצונכן להשתלב באקדמיה, התכנון הטקטי חייב לקחת בחשבון את את מקום הדוקטורט וההנחיה, היכן יהיה הפוסטדוק, איפה לפרסם והאם רק לבד או ביחד, וכמובן הפניה למענקי מחקר תחרותיים. כדאי לתכנן טבלת גאנט שנתית או רב שנתית שדרכה תוכלו לעקוב אחר תהליכי הכתיבה של מאמרים ומענקים ולראות שיש תמיד משהו בכתיבה ומשהו בשיפוט. כדאי גם לשים לב לשילוב בין עבודת על מאמרים שמיועדים לכתב עת מרכזי אשר תהליך השיפוט שלו לוקח זמן לבין מאמרים שמיועדים לכתבי עת שעשויים לאפשר הליך פרסום קל יותר אך להיות פחות מרכזיים ובדירוג נמוך יותר.  

תקדימו כל דדליין בשבועיים! כמו לכוון את השעון בכוונה קדימה בכמה דקות כדי לוודא שאתן אף פעם לא מאחרות, ששום דבר לא נשאר לרגע האחרון, ככה תרשמו לעצמכן כל דדליין כאילו הוא שבועיים לפני מועדו האמיתי. את העצה הזו נתנה לי חברת סגל כששאלתי מה הסוד שלה להצליח לשלב הורות ומחקר. אכן, אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצוץ מחלת ילדים, או בישראל-מלחמה, שתשנה את התוכניות שלנו. אם תקדימו את הדדליין, בתקווה תספיקו אותו גם בחיים רצופי הפתעות לא מתוכננות. 

ללמוד להגיד "לא". ככל שתתקדמי בדרך, ככה ירצו ממך דברים ויציעו לך דברים: השתתפות בפאנל, הרצאת אורח, שיפוט מאמר, הצטרפות לועדה כזו או אחרת, ארגון כנס ועוד. בהתחלה זה יכול להיות מחמיא ומרגש שרואים אותך, ויש בכך גם ערך מהותי עבורך. כל אחת מהפעילויות האלו יכולה לתרום באופן מהותי לעיצוב הזהות המקצועית שלך, להיכרות עם התחום והנפשות הפועלות בו ולעיצובו. מצד שני, חשוב להיות עם היד על הדופק ולא להגיע למצב שאמרת יותר מדי פעמים "כן", כך שכבר אין לך זמן לעשייה המחקרית שלך. 

ללמוד להגיד "כן". תמונת המראה של להגיד "לא" זה לדעת להסכים באופן מושכל להזדמנויות ואפשרויות שנקרות בדרכנו. במיוחד לנשים, אבל לא רק, יש נטיה לא להסכים לדבר או לפעול מחוץ לתחום ההתמחות המיידי שלנו ולוותר ככה על הזדמנויות חשובות להשמיע את קולנו בשיח הציבורי והאקדמי. 

חלק ג: יחסים וקהילה

צרו לעצמכן קבוצת עמיתים. קבוצת העמיתים שלכן, אלו שנמצאים פחות או יותר בשלב מקביל אליכן, יכולה להיות אחד המשאבים הכי גדולים שיש לכן כדי לצלוח את הדרך הזו באופן מיטיב. זהו 3-4 עמיתים ועמיתות שעמם יש לכן שיחה טובה ותחומי עניין משותפים והקימו יחד קבוצת קריאה או כתיבה שנפגשת בתדירות קבועה. הקבוצה מאפשרת הישענות הדדית, החלפת טיפים, פידבק אמיתי ובונה על עבודה שנעשית. 

זו לא תחרות! באופן בלתי נמנע, תמצאו את עצמכן מתמודדות מול אותה קבוצת עמיתים על מענקים ומשרות. אם תסתכלו על ההתמודדות הזו כמו תחרות, אתן נידונות לחיים מתסכלים מאוד כי רוב הזמן תפסידו, גם את המשרות וגם את החברות עם העמיתות והעמיתים שלכן. עדיף למסגר את המצב האחרת: זה לא שאתן בתחרות זו מול זו, אלא שאתן נתונות למערכת שנמצאת בחוסר משאבים מתמיד שמייצר את המצב הנוראי הזה שבו מישהי תקבל ומישהי לא. ה"יריבה" שלכן היא לא העמיתה שמתמודדת מולכן, אלא המבנה המערכתי שמציב אתכן זו כנגד זו. הרבה יותר קל להתמודד מול המבנה הזה כשאתן חולקות חוויות ותומכות זו בזו.  

צרו לעצמכן קהילה בינלאומית. נכון, זה דבר לא מובן מאליו במציאות הנוכחית. ובכל זאת, יש את כל הסיבות בעולם להתעקש. קודם כל, כי הקהילה המחקרית בישראל היא מצומצמת מטבעה, וסביר להניח שאם תרחיבו את המבט  לקהילה הבינלאומית בתחום  שלכן תמצאו שותפות נפלאות לשיח, לכתיבה, ולהשראה.  שנית, כי במיוחד בזמנים כאלו של בידוד בינלאומי גובר, הקשרים הבינאישיים הופכים לחשובים ביכולת לפרסם. בין אם זה דרך השתתפות בגליונות מיוחדים או בחיבור לעורכים ושופטים שידאגו שתקבלו הזדמנות הוגנת. וגם כי להשתתף בסדנאות בחו"ל זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש. איך מתחילים לייצר כזו, במיוחד אם אינכן לומדות בחו"ל? למשל, דרך השתתפות בסאמר סקול או סדנה מסוימת, או דרך השתתפות בכנסים קטנים. 

חפשו לעצמכן "אחות גדולה". למצוא לעצמי "אחיות גדולות" אקדמיות היה אחד מנקודות המפנה בדרך שלי. "אחיות גדולות" הן מי שעברו את הדרך שלכן ונמצאות צעד או שניים לפניכן, אבל לא בפער גדול מדי מכן ככה שהיו יכולות להיות המנחות שלכן. "אחיות גדולות" הן מי שאפשר להתייעץ איתן באופן לא רשמי (וללא יחסי מרות או הנחיה!), לחלוק איתן חוויות ורשמים, ולקבל את התמיכה והדחיפה שלהן בנקודות קריטיות בדרך. 

חלק ד: להישאר בדרך — חוסן, יצירתיות ואיזון

אפולוגטיקה. במהלך לימודי הדוקטורט, אחת מחברות הסגל זימנה אותי לשיחה מיוחדת במשרדה. "את חייבת להפסיק להתנצל כשאת מדברת וכשאת כותבת מיילים. אל תפחיתי בערך של הדברים שלך". עד אותו הרגע לא שמתי לב שאני בכלל עושה את זה. שאלתי כמה חברים, ואכן, הסתבר שאני מתנצלת סדרתית, ושזה באמת משדר בעיניהם מסר של ערעור על הביסוס והמשמעות של מה שאני אומרת. אז איך מתמודדות עם זה? במשך תקופה ארוכה, חבר טוב היה עובר לי על המיילים ומסמן את כל הניסוחים האפולוגטיים. כיום, בינה מלאכותית יכולה לעזור בזה. כדאי להתאמן גם על כיצד להגיב לשאלות לאחר הרצאות, עוד נקודה שבה אפולוגטיקה יכולה להופיע ובגדול.   

תסמונת המתחזה. קרובת המשפחה של "אפולוגטיקה" בכל הנוגע לחוסר ביטחון ובעיות בערך עצמי. התחושה שעוד רגע יעלו על זה שהגענו לכאן בטעות ובעצם מה אנחנו כבר יודעות רווחת בקרב הרבה מאוד מאלו שבוחרים בדרך האקדמית, לפחות בקרב רוב אלו שלא סובלים מעודף ביטחון עצמי וחוסר מודעות קיצוני. תסמונת המתחזה היא איפוא מצב סביר שצריך ללמוד לחיות איתו, אבל אסור לתת לו לשתק ולהשתיק אותך. תזכירי לעצמך שאת כנראה לא היחידה שמרגישה כמו מתחזה ותאספי לעצמך הוכחות חיצוניות שיהוו מעין בוחן מציאות לרמת הידיעה והמומחיות שלך.

לעוף על עצמכן ולהישאר עם רגליים על הקרקע. העולם האקדמי הוא עולם קשוח של התמודדות בלתי פוסקת עם דחיות, ביקורות, וסירובים שיכולים לנגוע ממש בתחושת הערך העצמי שלנו. במיוחד בגלל זה, כשכבר יש הישג והצלחה, חשוב לעוף על עצמך ולחגוג את הרגע החולף והמשמעותי הזה. לאחת מהאחיות הגדולות שלי יש ממש תיקיה במייל עם כל מכתבי הקבלה שהיא קיבלה, ובעתות של קושי היא פותחת אותה ונזכרת בהכרה שהיא קיבלה לאורך הדרך. כי אם היא לא תעוף על עצמה, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילה. מצד שני, גם כשאנחנו עפות על עצמנו, כדאי לא לעוף גבוה מדי ולשמור על ענווה. גם בשביל לשמור על עצמנו, וגם במודעות למי שמסביבנו ואולי נמצאים כרגע במקום אחר. לא בכדי פתחתי את הטור הזה עם עם מחוויות המשבר הגדולות שעברתי. זו הייתה דרך שלי להזכיר (לעצמי וגם לכן שקוראות את זה) שעם כל הכבוד לעצות כאן ולרצון לחגוג את ההישג של קבלת המשרה, הדרך שהובילה אליה, וגם זו שעוד תבוא, רצופה אתגרים וחבטות לאגו. 

לנשום תוך כדי מאמץ. למעשה, גם העצה הקודמת וגם זו נובעות מתוך תרגול רב שנים של איינגר יוגה. באיינגר יוגה, שמים דגש על מנח הגוף הנכון בכל תנוחה, מנח שמתחיל בהתקרקעות וממנה הצמיחה מעלה, ומנשימה סדירה ורגועה גם בתוך התנוחות הכי בלתי אפשריות. שני הדגשים האלו מאפשרים הישארות במשך דקות ארוכות בכל תנוחה. כן, גם בעמידת ראש. עם השנים, הבנתי שההרגלים האלו נותנים לי כלים גם לדרך האקדמית שלי. החיים האקדמיים הם כאלו שאין בהם הפרדה ברורה בין פנאי ועבודה ויש בהם דדליינים לרוב. כלומר, אלו חיים של מאמץ מתמשך. החוכמה, בעיניי, היא לדעת איך להתמודד עם אורח החיים המאומץ הזה תוך כדי נשימה סדירה ורגועה. אחרת, אי אפשר באמת להישאר בתנוחה לאורך זמן. 

מה גורם לכן להיות יצירתיות? בסופו של דבר, מחקר הוא מעשה יצירה. יצירה של מחשבה, יצירה של תובנה ושל חיבורים בין נקודות שלא היו שם קודם. אז מה עוזר לכן להיות יצירתיות?   במיוחד בתקופות של תחילת עבודה על משהו חדש אני משתדלת להעניק לעצמי מרחבים של יצירתיות. אצלי זה בעיקר טיולים, שיחות עם חברים, והופעות. כלפי חוץ זה אולי נראה כמו התפנקות והתעצלות, אבל ההתעקשות על מרחבי היצירתיות האלו עוזרת לי לנסות לחדש וליצור ולא להיות כלואה במעגל של אינרציה ועשיה שחוזרת על עצמה. 

החיים שמחוץ לאקדמיה. נכון, החיים באקדמיה לא מאפשרים הפרדה בין עבודה ופנאי כפי שקורה בעבודות אחרות. ומצד שני, זה לא אומר שאין זמן ומקום להיבטים אחרים של החיים חוץ מהעשייה האקדמית. אמנם לא בדקתי את המחקר בתחום, אבל לא אתפלא אם כבר הוכח שמי שמקפידים על אורח חיים שמשלב היבטים נוספים מלבד האקדמיה, כמו חיים משפחתיים וחברתיים, ספורט, או אקטיביזם, מצליחים לשמור על רווחה נפשית גבוהה יותר. אבל הכי חשוב, אם כבר שילבתן עוד היבטים באורח החיים שלכן ואלו כוללים הסתובבות ארוכה בחוץ, אל תשכחו להתמרח בקרם הגנה. (-; 

עד כאן התובנות שלי על הדרך שעשיתי עד כה. כעת, אני מתחילה בהתרגשות לתכנן את חיי ועבודתי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. יחד עם העבודה המחקרית, אשתלב בהוראת קורסי היסוד של המחלקה וכן קורסים על אנתרופולוגיה של רפואה, על הפוליטיקה וההיסטוריה של הגדרת חיים "באיכות טובה", ועל מה הופך ידע מדעי לאמין או לחשוד בעינינו. בתפקיד החדש הזה, אדרש לעיסוק מתמשך בשאלה מה זה אומר להיות חוקרת, מנחה, ומרצה בישראל של העת הזו. זוהי סוגיה מורכבת ורגישה, שנוגעת בנימים העדינים והפגיעים ביותר בחברה שלנו, אבל זוהי האחריות שלי, ושל כל מי שבתפקידי חינוך והובלה בעת הזו, לעשות זאת. ואם יש לכן עצות בשבילי איך לעשות זאת, אני מאוד אשמח לשמוע.

(קרדיט תמונה ראשית – אוליבייה פיטוסי, עיתון הארץ)

עוד על עשור: