אנתרופולוגיה בשטח

אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד כלים ותובנות אנתרופולוגיות מתורגמים לעשייה יומיומית. והפעם: נועה ברגר, דוקטורנטית הכותבת על קפה ובמקביל כותבת למגזינים ועיתונים, מרצה במוסדות אקדמיים ובתי ספר לבישול, מעבירה סדנאות ואירועים, מייעצת לחברות – הכל בנושא תרבות והיסטוריה של קפה. בשלוש השנים האחרונות יש לה גם ״עבודת צד״ אצל יבואן יין – כאחראית על הקשר עם יצרני היין שהחברה עובדת איתם בצרפת. ברגר כותבת לבחברת האדם על השילוב:

קרדיט תמונה ראשית: SCA.

כל הקריירה שלי נבנתה על המבט האנתרופולוגי (והסוציולוגי) על קפה (ואוכל) – אני מנגישה לא רק ידע (היסטוריה של קפה) אלא גם נקודת מבט, למשל, איך הצורה שבה אנחנו שותים, חווים, תופשים ומעריכים קפה קשורה למבני כוח, מעמד ומגדר ולהיבטים התרבותיים של תנועות כלכליות, ספציפית הקפיטליזם המאוחר. מבחינתי, האנתרופולוגיה היא פרספקטיבה שיכולה לסייע לכל שחקנ.ית בכל שדה מקצועי – פרטי וציבורי -ליישם מבט ביקורתי, למצב דינמיקות במקום העבודה בהקשר מעמדי / מגדרי ותרבותי, והמתודולוגיות שאנחנו משתמשים בהן יכולות לסייע גם בהבנה מעמיקה יותר של צרכים של אוכלוסיות יעד שונות, שלא מבוססת רק על סקרים. לכן, התפקיד של האנתרופולוגיה הציבורית הוא להעביר באופן נגיש תוך שמירה על ניואנסים את העקרונות של החשיבה האנתרופולוגית (והסוציולוגית). 

בפועל, הרבה מקהל היעד שלי מעוניין באנתרופולוגיה כ״מוצר צריכה״, העשרה, ובמקרה שלי במיוחד, שבו פונים אלי לעיתים קרובות שחקנים מהשדה שאותו אני חוקרת, אני ניצבת הרבה פעמים מול התחושה שהשדה מעוניין בצריכת ביקורת עצמית למען הביקורת העצמית בדמות תוכן או ניתוח או ביקורת ״אנתרופולוגית״, ושאותם שחקנים מעוניינים ״להשכיל״ באמצעות התוכן הזה כאסטרטגיית התבדלות. לפעמים התחושה היא של העברת ידע חשוב ומהותי ולפעמים של ״העשרה״ תוך ריקון התוכן מעוקץ. 

כמי שבונה את הקריירה האקדמית שלה לצד קריירה גם מחוץ לאקדמיה, אני חושבת שיש המון דרכים לבנות קריירה מחוץ לאקדמיה באמצעות כלים אקדמיים, אז אני קודם כל ממליצה למפות מהי הדרך המתאימה לכל אחת, בהתבסס על הכישורים ועל מה ש״בא טבעי״. אם כמוני יש נטייה טבעית להנגשה באמצעים בימתיים / מדיה / כתיבת תוכן והבנה של רשתות חברתיות, אז בעיני כל נושא כמעט הוא בעל פוטנציאל להפוך להיות מעניין ופופולרי (כמובן שיש נושאים שיותר קל להנגיש מאחרים, כמו קפה…). אם יש עניין וסקרנות במדיניות, בעבודה ציבורית או בעולם העמותות החברתיות, אפשר לחשוב איך נושא המחקר יכול להפוך לתובנות יישומיות, ולחפש ארגונים שפועלים בתחום כשהוא רלוונטי. אם זה היה הכיוון שלי, כנראה שהייתי בודקת ארגונים בינלאומיים שעוסקים בשאלות של קיימות בתחום הקפה ומשתמשת בידע שצברתי ככוח מחשבתי אחר לפתרון אתגרים חברתיים וכלכליים בתעשייה.

למשל, יש המון המון מגזינים ועיתונים שישמחו לקבל תוכן איכותי מאנתרופולוגים, וזו תמיד אופציה להוציא החוצה את העבודה שלכם. אפשר גם ליצור קשר עם מוסדות שמארחים תוכן כמו בית אריאלה, בית רדיקל ואחרים ולהציע יוזמות שקשורות לעולמות התוכן שלכם, או לחבור לחוקרים אחרים לשיתופי פעולה. קיימות כלכלית אין בסוג הזה של ההנגשה אבל היא יכולה לעזור למצב אתכם כמומחים ציבוריים, אם זה מה שהייתן רוצות. אני חושבת שהיום אפשר בהחלט לשמור על קריירה אקדמית ״רצינית״ ולהתנסות גם בפעילויות מחוץ לאוניברסיטה עצמה. אפילו בצרפת זה כבר נהיה לגיטימי (למשל להתארח בפודקסטים). ואם הולכים רחוק יותר (כמוני) לעולמות יצירת התוכן ברשתות החברתיות, אני כן ממליצה לשמור על עוגן באקדמיה בדמות קשר עם עמיתים, השתתפות בסמינרים וכו, כי קל ללכת לאיבוד ולעגל פינות. אז ההמלצה שלי היא לשמור על קשר עם האקדמיה 🙂

מפתיע אותי עד כמה העבודה שלי מחוץ לאקדמיה התקבלה בחום בתוך האקדמיה… בשנים הראשונות הייתי בטוחה שימחקו אותי לגמרי, בטח בצרפת, וההפך קרה. אני לא יודעת מה אומרים מאחורי הגב, אבל אני מרגישה בסך הכל ״פרגון״ על המינוף של הדוקטורט. אני חושבת שזה מותנה בהוכחה שלצד ההנגשה ממשיכה להתקיים עבודה אקדמית רצינית, ראו התשובה הקודמת שלי. בשנתיים האחרונות הרגשתי שהתחלתי להתרחק יותר מדי מהבסיס האקדמי, ולכן בין השאר החלטתי להוריד קצת את הווליום של העבודה הציבורית ולחזור לסיים סוף סוף את הדוקטורט. אני חושבת שהתנועה הזו היא חשובה.

ולבסוף, לגבי זיכרונות מהאקדמיה: אין לי זיכרון אחד ספציפי, אבל זכור לי לחיוב המפגש המעשיר והמרתק עם מגוון עצום של תרבויות לאורך הלימודים, בין אם דרך מרצים – זוכרת במיוחד את המחקר של ענת רוזנטל במלאווי – או חברות ללימודים, כמו גילי נבון שלמדה איתי והתעניינה בנגלנד שבהודו ואחר כך הקימה עמותה בניהול מקומי במדינת אסאם. דרך המפגשים האלה התוודעתי למקומות שבקושי וידעתי עליהם משהו, באופן יחסית מעמיק ודרך פרספקטיבות שלא הייתה לי אליהן גישה (כמו בריאות ותעסוקה). 

לקריאה נוספת: