אנתרופולוגיה לשבת

גל לוי, חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה, למדעי המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה כותב לבחברת האדם על מאמרו החדש שבוחן את היחס לערבים-פלסטינים בישראל ובזירה הדיגיטלית ואת האופנים בהם מעורערת (ואף נמחקת) אזרחותם:

ארבעה ימים לתוך מה שהתפתחה להיות המלחמה הארוכה והאכזרית ביותר בה ישראל מעורבת – מלחמה שבין אם נגדיר אותה כמלחמת ג'נוסייד או לא, מתאפיינת בממדי הרס, אכזריות וחורבן חסרי תקדים – צייצנית בשם מורן פתחה שרשור עם הפתיח הזה:

בימים האחרונים שמעתי אנשים שמשום מה בטוחים שבניגוד להרגל הקבוע של ערבים בישראל, הפעם אין סיכוי שהם יתמכו בטרור הרצחני שחווינו ועודנו חווים, אז בואו איתי לנפץ את הבועה למי שעוד מרשה לעצמו לטפח אחת כזו, עם שרשור ובו אמנים, כתבים ומשפיענים ערבים בעלי אזרחות/תושבות ישראלית עם מאות אלפי עוקבים, המביעים שמחה לאיד ותמיכה טוטאלית בטרור של חמאס-דאעש-הנאצים ובטבח שמחת תורה, העושים בפלטפורמות השונות שעומדות לרשותם שימוש מסוכן ומסית, אלה מובילי הדעה של אלה החיים בינינו! אספתי חומרים רבים, ובכל יום אעלה עוד ועוד… משהו שחוזר על עצמו אצל רבים מהם בעת הזו, שהם מזהירים ומפצירים בקהל העוקבים שלהם לא לעשות טעויות ולכתוב דברים לא במקום – תבינו לבד מפני אילו התבטאויות הם מזהירים ומה ומי טרם נחשף במלואו כיעורו.. כמו כן הם מפיצים קונספירציות, ככל הנראה כחלק מההתקרבנות בפני העולם, לפיהן מסוכן לערבים להסתובב בערים מעורבות. קונספירציה נוספת שחוזרת על עצמה היא ש"פתאום אין פשע בחברה הערבית"

ה"חשיפה" הראשונה שלה בשרשור היה פוסט של הזמרת דלאל אבו אמנה שבו נכתב המשפט "אין מנצח מלבד אללה" ולצידו דגל פלסטין. הצייצנית, המעידה על בקיאותה באיסלאם, קבעה כי מדובר בסיסמא שהיא "בעלת מימד היסטורי חשוב מאוד – היא סמל לנצחון המוסלמים כשכבשו את אנדלוסיה". בעוד שהשרשור מונה שורה של פוסטים שמהם עולה, לשיטת הכותבת, תמיכה בטבח השבעה באוקטובר, אבו אמנה ובעלה, סגן מנהל בית החולים העמק בעפולה, נפלו קורבן למסכת של הסתה ורדיפה שנמשכה חודשים, גם לאחר שהמשטרה נסוגה מהאישומים נגד אבו אמנה. להבנתה של אבו אמנה, הבחירה בה, לא הייתה מקרית:

אבו אמנה מבקשת להדגיש כי הכאב שלה "מינורי לעומת מה שכולם חווים עכשיו". ולמרות זאת, היא כועסת. "בסוף זו בכלל לא סוגיה של דלאל", היא אומרת בראיון למוסף הארץ. "בחרו בי כשעיר לעזאזל, דווקא כי אני דמות נורמטיבית — משכילה, אקדמאית, מישהי שאפילו לא משתתפת בהפגנות. רוצים לשבור את הרוח שלי, כדי להפחיד את כולנו — את כל הערבים".

המצור על ביתה של אבו אמנה וההפגנות נעשו, חשוב לציין, בניצוחו של ראש העירייה, שחשבון הטיקטוק שלו מלמד על היסטוריה גאה מבחינתו ברדיפת אזרחים פלסטינים. אזרחיות ואזרחים רבים חוו רדיפות במקומות עבודה ובבית, מעצרים (לרוב מעצרי שווא) והשפלות לא רק מצד אזרחים, אלא גם בצידה של המשטרה שנהנתה מהיד החופשית שהפרקליטות העניקה לה ב"מלחמה בהסתה". 

סיפורה של אבו אמנה, שתואר בהרחבה בכתבה במוסף הארץ (24.1.2024), עומד במרכזו של מאמר זה המבקש להבין את רדיפת האזרחיות והאזרחים הערבים בעקבות השבעה באוקטובר ולאורך מלחמת השמד של ישראל בעזה. הנרדפים היו לרוב אזרחים מהשורה, שחלקם הואשמו על פרסומים שקדמו למלחמה, וחלקם הביעו הזדהות וחמלה כלפי תושבות ותושבי עזה. רק במיעוט משמעותי ההליכים הגיעו לכדי כתב אישום. 

במאמר, שפורסם לאחרונה בכתב העת Contemporary Politics, אני מבקש לעמוד על תהליכים אלה שמייצרים, במישרין ובעקיפין, תחושות של חוסר ביטחון בקרב אזרחים ערבים-פלסטינים. על מנת להבין לא רק את עצם קיומם, מטרתו המרכזית של המאמר היא לעמוד על הדבר המאפשר את אותה רדיפה, ובאופן קונקרטי יותר, להראות כיצד הרדיפה והתיוג של אזרחים אלו חושפים את היסודות השבריריים של האזרחות בישראל ומערערים את ה"הבטחה האזרחית" להכללה ולשוויון. הבטחה זו, חשוב לזכור, משמשת עבור הרוב היהודי הצדקה לקיומה של מה שסמי סמוחה כינה "דמוקרטיה אתנית", ואילו עבור חלק ניכר מהמיעוט הערבי, היא המסלול לחיים אפשריים באמצעות מה שיואב פלד הגדיר כשיח אזרחות ליברלי. 

מבחינה תיאורטית המאמר מבקש לחבר בין שני גופי מחקר, האחד עוסק באזרחות של היומיום והאופנים בהם אזרחיות ואזרחים מממשים את אזרחותם. הספרות הזו, שבין התיאורטיקנים הבולטים שניסחו אותה נמצא את אנגין איישין (Engin Isin) וג'יימס טאלי (James Tully), נוטה להדגיש את היותם של מעשי אזרחות, גם כאשר הם נעשים על ידי מי שאינם נהנים ממעמד אזרחי פורמלי, ביטוי לשאיפה להרחיב את גבולות האזרחות. דרך מעשים אלה, מסביר איישין, בני אדם מבטאים את עצמם כתובעים של זכויות. גוף המחקר השני, שאחת המנסחות החשובות שלו היא שרה אחמד (Sarah Ahmed), מתמקד במקומן של רגשות (affects) בניתוח הפוליטי. מה שניתן לכנות כאזרחות רגשית מתאר ומסביר את הדרכים בהם רגשות כמו אהבה, פחד, רתיעה ועוד מפגישים את הגוף האינדיבידואלי (האזרחית) עם הגוף הקולקטיבי (האזרחות). כאשר אנחנו מתבוננים באזחרות לא במבט מלמעלה, כזו העוסק במוסדות ובפוליטיקה הגבוהה, האופנים בהם נשים וגברים מבצעים אזרחות אינם נפרדים מהאופן בו הם חווים את עצמם כאזרחים (בפועל או בכוח). במחקר זה ביקשתי, אם כן, להבין את המפגש הזה בין השימוש בזכויות שהאזרחות מעניקה – כמו חופש הביטוי וההפגנה – לבין עיצוב גבולות האזרחות דרך פרקטיקות של הזדהות רגשית. בדרך זו, אני מציע, ניתן לבחון את שרטוט דמותה או דמותו של "האזרח הטוב" כמכשיר לפיקוח ומישטור חברתי.

במישור האמפירי, מאמר זה מלמד לא על קריסתו של המושג "האזרח הטוב", ויותר מכך "האזרח הערבי הטוב", דבר שבא לידי ביטוי גם בדברים של דלאל אבו אמנה עצמה. מסלול חייה מסמן את התפתחותו של מעמד ביניים ערבי – התפתחות שבדומה להופעתו של מעמד ביניים מזרחי מבטאת לכאורה את כוחו של המפנה הניאוליברלי להבטיח חיים טובים גם בצל אפליה לאומית ואתנית. מכאן, דווקא בשל העובדה שחייה מייצגים מסלול חיים נורמטיבי, המסלול הרצוי והראוי בעיני אזרחים יהודיים המעוניינים לשמר את המדינה כ"יהודית ודמוקרטית", הבחירה בה מלמדת על אי-היתכנותו של "הערבי הטוב". האזרחית והאזרח הערבים הם תמיד קודם לכל ערבים – כמו שמלמד סיפורה של הדיילת דוניה (גם על כך במאמר), וכפי שעולה מספרה של ראודה כנאענה על אזרחים פלסטינים שהתנדבו לשירות בצבא.

תיאורטית, מאמר זה הוא המשך ועדכון של הספרות העוסקת ברִיק שמאפיין את אזרחותם של הערבים-הפלסטינים בישראל (דבר שעלה גם במחקר שלי עם ד"ר מֻחמד מסאלחה). אולם, בעוד שהספרות לרוב מתמקדת בהיבטים המבניים המייצרים הפרדה והירארכיה, במאמר זה אני מבקש לבחון את האזרחות כפרקטיקה וכחוויה. כך, סיפורה של דוניה מעיד על המחיקה שהיא חווה במפגש, כדיילת בחברת אל על, עם נוסעים ישראלים יהודים, ובעדויות של אזרחיות ואזרחים רבים שחוו, ועדיין חווים, רדיפה או השתקה מאז פרוץ המלחמה. זו היא המשמעות של המושג שאני מציע "אזרחות מחיקה", מושג שלא מתמקד בהכרח בשלילה פורמלית של הזכויות, אלא בביטול מלמטה ומלמעלה של הרעיון שעומדת לאזרחיות ולאזרחים הערבים הזכות להיחשב כאזרחים. 

לבסוף, פיתוח המושג "אזרחות מחיקה" (erasable citizenship) ככלי לניתוח משטרים שבהם קיימת נסיגה דמוקרטית ופופוליזם, מאפשר לאתגר את התפיסה האידיאליסטית של אזרחות ככוח משחרר ומכליל בלבד. המפגש בין האזרחות הביצועית לאזרחות הרגשית מראה כיצד פרקטיקות של אזרחות – מחאה וביטוי חופשי – הופכות לכלי של פגיעה, פיצול חברתי וערעור היציבות החברתית. המאמר מלמד, אם כן, כמה רעועה התשתית של התפיסה של האזרחות בישראל, וכיצד, בהקשר של קולוניאליזם התיישבותי, כיבוש ומלחמה, מימוש האזרחות (של היהודים) מאפשר לייצר מרחב מאיים של חברה אזרחית עבור אזרחים (ערבים). עבור האחרונים, הדבר מלמד, על המהמורות במסלול הכפול של קבלת המדינה היהודית והתביעה לשוויון אזרחי. 

* * *

למאמר המלא:

Levy, Gal. “‘Entry Is Only Allowed for Those Who Love Israel’: Erasable Citizenship and the Arab Palestinian Citizens.” Contemporary Politics. (2026): 1–16. https://doi.org/10.1080/13569775.2025.2597209.

לקריאה נוספת: