בין גפנים למדבר: מה אנחנו באמת מחפשים ביקבי הנגב? אתנוגרפיה של תיירות יין בנגב
מה מביא אנשים להקים יקב דווקא בלב המדבר הצחיח? מה מושך אליהם אלפי מבקרים בכל שנה, ומה היין עושה לאנשים ברגע שהוא נמזג לכוס מול הנוף המדברי? שאלות אלו עמדו בבסיס מחקר אתנוגרפי שערכה לירז עמר במשך שישה חודשים בשני יקבים בנגב: יקב "רמת נגב" שבמושב קדש ברנע וחוות הבודדים "כרמי עבדת". לאורך המחקר בחנה עמר מה ניתן ללמוד מהיקב ברמה הזהותית וברמה החווייתית של המבקרים ביקב והעובדים בו. את התזה היא כתבה בהנחייתו של פורפסור ניר אביאלי באוניברסיטת בן גוריון.
מטרת המחקר הייתה להבין את תופעת תיירות היין לא רק כענף כלכלי, אלא כסיפור של זהות, שייכות והיאחזות בקרקע. בחרתי בשני המקומות הללו כי הם מייצגים שתי גישות שונות להגשמת החלום המדברי: משפחת צדוק ב"רמת נגב", ממקימי קדש ברנע, שמגדירים עצמם קודם כל כ"יקב", לעומת חנה ואיל יזרעאל מ"כרמי עבדת" המגדירים עצמם כ"חווה" שבה היין הוא חלק מחבילה רחבה של אירוח וקשר היסטורי לנבטים.
אחת התובנות המרכזיות שעלו מהתצפיות היא שהיין אינו העיקר, והמדבר הוא הרבה יותר מרק רקע. המדבר נתפס לכאורה כמקום צחיח ומבודד, אך דרך היין הוא נטען במשמעות חדשה והופך לזירה חברתית תוססת, מרחב של מפגשים בלתי אמצעיים, של תיירות חקלאית ושל חוויות משותפות המחברות בין המבקרים למקום. היין פועל כאן כמתווך, כמחולל חברתי: הוא לוקח מרחב שנתפס כשולי, והופך אותו למוקד של פעילות תיירותית ענפה, שבו המפגש האנושי והחוויה המשותפת עומדים במרכז.
עבור המארחים, היין הוא אמצעי לעיגון נוכחות במרחב בהתאם לאתוס הציוני. כאשר אלון, אבי משפחת צדוק ובעלי היקב "רמת נגב", עומד מול קבוצת מבקרים, הוא לא רק מוזג להם יין, הוא מספר, משתף, מדבר, משמיע ושומע. הוא מספר על הקמת יישובים ועל עשרות שנים של השקעה בעסק שהינו מושא תשוקתו הפרטית. תחביב שהפך לעסק ישראלי משגשג במונחים בינלאומיים. ב"כרמי עבדת", נטיעת הכרם הראשון הייתה כצעד לקביעת "מנדט על הקרקע", דרך לומר "אנחנו כאן". בשני המקרים, היין לא היה נקודת מוצא. זו הייתה האדמה, המדבר והרצון להיאחז בו.
באופן שלא הפתיע אותי, לאור הספרות וההתנסות בעבודת השדה שהתבססה על ביקורים ביקבים ומפגשים עם בעלי היקבים ומבקריהם, קל היה לזהות את קהל המבקרים שהגיע עם ידע מוקדם וניסיון בתחום. סומליירים, קבוצות עובדים שהגיעו כחלק מפעילות גיבוש וביקשו לטעום יינות ספציפיים שהם כבר מכירים, משפחות שחוזרות כל שנה לבצור בכרם יחד ומבקרים שהעידו על עצמם כ"אוהבי יין". כל אלה הגיעו עם ציפיות ברורות. הם ידעו מה הם מחפשים, הם השקיעו זמן, כסף ומאמץ כדי להגיע ליקבים האלה במיוחד, לא במקרה. הם משתייכים למעגל של אנשים שמבינים ביין. ה"הון התרבותי" שכבר צברו: הכרות עם זנים, ידע על בצירים, יכולת להעריך איכות, הפך את הביקור ביקב לא רק לפעילות פנאי, אלא לחלק מהזהות שלהם. הם לא רק שתו יין. מורה מקבוצת מורות שהגיעה לטעימות יין ב"רמת נגב" העידה כי היא רוצה להבין מה זה "עפיצות" ו"פירותיות", כדי להשתלב בשיחות במסיבות ובמסעדות, היא רוצה להיות חלק מהשיחות האלה. זה מה שהסוציולוג פייר בורדייה כינה "הון תרבותי". לדעת על יין, לדבר את השפה הזו- זה לא רק ידע. זה סטטוס. זה שייכות.
הכניסה ליקב בחוות כרמי עבדת, צילום שלי על ידי יוגב צדוק במסגרת ביקור הסומליירים ב"כרמי עבדת"
אבל מעבר לידע, בכל אחד מביקוריי ביקבים, שכללו שתיית יין (אורחים ו/או מארחים), זיהיתי את השלב שבו חל סוג של שחרור בקרב האנשים. הם מדברים ביתר חופשיות, צוחקים יותר, שרים. "היין מוציא ממך את האמיתי שלך", כך אמר בפניי מבקר במהלך פעילות טעימות יין ביקב. אנתרופולוגים קוראים לזה "חומר סיכה חברתי": האלכוהול מאפשר לנו "להוריד שמירה", להיפתח, ליצור קשר. מעניין לציין כי תחושת ההנאה והשייכות נצפתה גם אצל מי שבחרו לא לשתות (תוך שימוש במרקקה או הימנעות). הם הרגישו חלק מהחוויה- "קהילתיות זמנית". זה לא רק הכימיה של האלכוהול. זה הטקס, המפגש, הסיפור. המדבר והיין נראים כמו ניגוד: מדבר צחיח, שולי וכס, אל מול היין התרבותי, המעודן והיוקרתי. אך דווקא המתח הזה הוא שעושה את החוויה. המדבר נותן למבקרים תחושב של ניתוק מהשגרה, של אותנטיות, של שקט. היין, נותן להם שפה- דרך לדבר על המקום, על עצמם, על החוויה.
השילוב בין המרחב המדברי לבין טקס שתיית היין מייצר את מה שאנתרופולוגים מכנים "מרחב לימינלי", מצב שבו המבקר יוצא מהזמן והמקום המוכרים לו. בשיחותיי עם המבקרים עלה שוב ושוב המוטיב של "עצירת זמן". עבור האורחים ב"כרמי עבדת", המדבר הוא מקום של התנתקות ושקט מוחלט, בעוד שב"רמת נגב" המפגש הישיר עם היינן מייצר אינטימיות ששוברת את הדיסטנס המקובל בין יצרן לצרכן. במובן הזה, היקבים בנגב אינם רק אתרי תיירות; הם משמשים כ"בועות" של זמן אחר, שבהן המבקרים יכולים להשיל מעליהם את העכבות החברתיות של העיר והמרכז.
בציר שהשתתפתי בו באוגוסט 2024, לצד משפחות בדואיות מקומיות המגיעות לבצור מדי שנה בחוות "כרמי עבדת"
ממצא מרכזי שעלה במחקר הוא חשיבותו של המודל המשפחתי. העובדה שבעלי היקבים גרים בצמידות לכרמים וליקבים, שהבית והעסק הם יחידה אחת- יוצרת תחושת אותנטיות עמוקה עבור המבקרים. הם לא מרגישים שהם הגיעו ל"מפעל", אלא שהם זכו להצצה לחייה של משפחה. האותנטיות הזו אינה מצב קבוע, אלא תהליך שהמארחים מעצבים דרך סיפורי המשפחה והאירוח האישי. משמעותו של מאפיין בולט זה, שנכון לשני היקבים, הוא שאנשים חוזרים לבקר ביקבים אלו, לאו דווקא בגלל היין. הם חוזרים בגלל בעלי היקב, משפחותיהם והצוות. בגלל שבביקורם הקודם הם הרגישו שמישהו באמת דיבר איתם, הקשיב, שיתף.
גם נושאים כמו כשרות וקיימות משתלבים בסיפור הזה. הכשרות, למשל, התגלתה לא רק כעניין דתי, אלא כמשאב אסטרטגי שמאפשר ליין המדברי לנוע בין שווקים גלובליים ולפנות לקהלים רחבים, מבלי שהדבר יעיד בהכרח על דתיותם האישית של היצרנים. נושא הקיימות והשמירה על איכות הסביבה תופס מקום מרכזי בנרטיב של שני היקבים. בעוד שבאתרי האינטרנט ובחומרי השיווק מודגש החיבור האקולוגי למדבר, המציאות בשטח חושפת פער מעניין: יישום עקרונות הקיימות בניהול היומיומי של יקב בלב המדבר כרוך באתגרים לוגיסטיים ותפעוליים משמעותיים. לעיתים, ההצהרה על קיימות משמשת כמעין "הון סימבולי" שמחזק את יוקרת היקב, גם כשהפרקטיקה בשטח עדיין בתהליכי התהוות.
שני היקבים פועלים כעסקים משפחתיים ובכך הם משקפים דפוס מגדרי מוכר: האבות והבנים עוסקים בייצור היין עצמו בכרמים, בחביות, בטכניקות אך גם בקשר עם האורחים. האימהות והבנות מנהלות את האירוח והשיווק. זה לא אמור בפה מלא, אבל זה מורגש בפועל. עם זאת ב"כרמי עבדת" אחת מעובדות החווה הזמביות, המועסקות כחלק מתכנית חילופי סטודנטים אזורית, הפכה למומחית הבכירה ביותר בכל מה שקשור לתהליכי הייצור. היא זו שיודעת באיזו חבית נמצא כל זן ובציר. איל, בעל היקב, נשען עליה יותר מאשר על בני משפחתו. זה מזכיר שהידע והמומחיות לא תמיד עוברים בקווים המסורתיים של משפחה או מגדר.
תיירות יין בנגב היא לא רק על יין, היא על סיפורים, על אנשים שבחרות להישאר במדבר, להשקיע, להתעקש. על מבקרים שמחפשים משהו אמיתי, משהו שונה מהשגרה. ועל היין עצמו, שמתפקד כמתווך ומגשר בין אנשים, בין תרבויות, בין המדבר לבין העולם. המדבר כבר לא נתפס כמקום ריק. הוא הפך למקום של יצירה, של זהות, של שייכות. והיין- הוא לא רק משקה. הוא סיפור, שאנשים לוקחים איתם הביתה.
לירז עמר היא בעלת תואר ראשון במשפטים ואיכות סביבה במכללת ספיר, תואר שני באיכות סביבה וקיימות באוניברסיטת תל אביב, ובוגרת השלמת תיזה באוניברסיטת בן גוריון. במשך ששה חודשים היא ביקרה, טעמה, ובצרה ביקבי הנגב – וגילתה שהמדבר והיין מספרים סיפור משותף.