ראיון עומק

פרופ׳ נורית בירד-דוד היא מהאנתרופולוגיות הבכירות בישראל. היא פרסמה ספר ועשרות מאמרים ופרקים בספרים, שרבים מהם חצו את גבולות הדיסציפלינה האנתרופולוגית ומשמשים חוקרים בתחומים מגוונים. כיום היא פרופ׳ אמריטה בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, אבל את הדרך לשם היא התחילה בכלל עם תואר ראשון בהצטיינות במתמטיקה וכלכלה. רותם קליגר חליוא מצוות בחברת האדם ראיינה אותה ושמעה ממנה על דרכה האקדמית ועל גישתה למחקר:

באמצע שנות ה70, כשהיא בשנות ה20 לחייה ולפניה הצעת עבודה בבנק ישראל עם תנאים טובים ויציבים, כאלו שהיו אמורים לסדר אותה להמשך, נורית החליטה לארוז תיק ולנסוע לחצי שנה לעבוד בסיני. משם המשיכה לטיול באירופה, ועדיין לא הייתה בטוחה מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה.

״לא הכרתי בכלל את המילה ׳אנתרופולוגיה׳, עד שיום אחד קיבלתי גלויה מאמא שלי מהארץ. היא סיפרה לי שישבה עם חברה שלה וראתה בטלוויזיה תוכנית בערוץ 8 – שהיה אז ערוץ חדש – על אנשים שחוקרים שבטים ונראה לה שזה מאוד יתאים לי. החברה אמרה שיש לה בן דוד בלונדון שעוסק בזה וסידרה לנו פגישה. מסתבר שזה היה ארנסט גלנר, אחד האנתרופולוגים החשובים באנגליה. הגעתי אליו ושאלתי – ׳מה זה אנתרופולוגיה?׳ והוא נתן לי כמה ספרים של האנתרופולוגים הגדולים. אני זוכרת את עצמי חוזרת איתם לדירה ושומרת שלא ירטבו מטיפות הגשם בדרך. אחרי שסיימתי לקרוא אותם חזרתי אליו ואמרתי – "זה מה שאני רוצה״, היא מספרת. 

בתוך כמה חודשים מאותה פגישה בירד-דוד התקבלה לאוניברסיטת קיימבריג׳ והתחילה בלימודי אנתרופולוגיה. ״אמרתי לעצמי שאני יוצאת להרפתקת חיי האינטלקטואלית. ואם זה לא ילך, תמיד אוכל לחזור לארץ ולעבוד בבנק. אהבתי את הטבע. רציתי לחיות קרוב אליו ומאוד סיקרנו אותי ציידים לקטים. שקלתי לנסוע לאפריקה או אולי לצפון או דרום אמריקה ובסוף יחד עם המנחה נסגרנו על הודו״.

את זוכרת את הטיסה מאנגליה להודו?

״לא, משום שלא הייתה טיסה. נסעתי במכונית סיטרואן במסלול חוצה אירופה ואסיה –מסלול שהיה אפשרי עד סוף שנות השבעים, לפני המהפיכה באירן, והיה מוכר בקרב מטיילים, היפים, וחוקרים. המסלול יצא מאנגליה, עבר דרך מערב אירופה, יוגוסלביה, בולגריה, טורקיה, איראן, אפגניסטן, ופקיסטן להודו – המסלול המשיך לאוסטרליה. אני נשארתי בהודו.  הדרך הזאת לקחה בערך שמונה  שבועות, עם עצירות תיירותיות ו"פנצ'ר אחד״.

כשסוף סוף הגיעה להודו, בירד-דוד הייתה נחושה למצוא קבוצה שטרם נחקרה. אבל איך מוצאים אנשים שכמעט אף אחד לא מכיר? היא עצרה בעיירה קטנה בשם גודולור ומשם התחילה את חיפושיה ביערות הסובבים דרך רשת של הכרויות ושארות מקומית:  אנשים  הפנו  אותה אל בני משפחתם המתגוררים עמוק יותר ביער, ואלה אל בני משפחותיהם – וכך הלאה. עם גיפ' ונהג, בעזרת אסיסטנט מקומי, טווח הביקורים שלה הלך והעמיק, עד שביקור אחד הביא אותה למקום שנראה לה מתאים. 

"באותה נסיעה," היא מספרת, ״הג׳יפ בקושי הצליח לנסוע. עברנו גשר במבוק מעל נחל ובסוף הגענו למקבץ של חמש בקתות. הילדים ברחו ליער כשראו אותנו. למארחים שקבלו את פנינו, הציעו טבק והם כבדו אותנו בדבש דבורים מהיער". אחרי כמה ביקורים חוזרים,  נורית שאלה אם תוכל לעבור לגור איתם וכך החלה יותר משנה של עבודת שדה בקרב אותם אנשים –שבמונחים אנתרופולוגיים מסווגים כקבוצת ציידים־לקטים, ובסביבתם ידועים בשם ניאקה. 

החיים עם הניאקה

״ביקשתי שיבנו לי בקתה כמו שלהם, אבל רציתי מיטה מוגבהת, כי פחדתי לישון על הקרקע בגלל נחשים. בגלל זה גם תמיד נעלתי נעליים, בעוד שהם הלכו יחפים.  הם בנו לי בקתה, אבל מהר מאוד התבררו תפיסות שונות: משפחה אחת בנתה בקתה עבור עצמה, שבה גם היה מקום לי לחיות איתם. מגורים לבד לא מקובלים שם." 

״סדר היום שלי היה מאוד דומה לשלהם, חוץ מזה שקמתי מוקדם בבוקר כדי לכתוב ביומן שדה. קמים לאט, לפעמים ישנים בחוץ, תלוי בעונה. לפעמים בבוקר עוד יש גחלים מהמדורה של הלילה הקודם. אם קריר, מדליקים שוב אש. יושבים, מדברים או שותקים, והיער עוטף אותנו. מישהו קם ומתחיל ללכת, ואחרים לפעמים מצטרפים או הולכים בכיוון אחר. לאט לאט, אנשים מתפזרים: חלקם יסתפקו באיסוף עצים למדורה, אחרים ילקטו מה שנקרה בדרכם. בערבים יושבים ליד מדורות משפחתיות, ולרוב האווירה מאוד נינוחה." 

"ב-1989, כשהגעתי אליהם בפעם השניה, הבאתי איתי מצלמת וידאו. אבל אי אפשר לדעת מראש מה הולך לקרות. לרוב, אין תכנון. אז את יושבת ומחכה, רואה מתי אנשים קמים, ולאן הם הולכים: פנימה אל היער, או אולי רק לנחל הסמוך להתרחץ או להביא מים. בחלק מהצילומים ממש שומעים אותי ברקע, מתנשמת תוך כדי ריצה, כשאני מבינה שמתחילה יציאה ללקט, שאוכל לצלם, ואני ממהרת להצטרף." 

היו רגעים של שעמום?

״כל הזמן. ברור.  ועכשיו כשאני חושבת על זה אני תוהה עד כמה שעמום – כאתגר שצריך להתמודד איתו – הוא בכלל קונספט מודרני. לא הייתה את ההפרדה המודרנית בין עבודה ופנאי. כשיוצאים ללקט נהנים  מזמן של פנאי, של בילוי עם בני משפחה, ולפעמים עם בן או בת זוג לבד בפרטיות. זו  לא ׳עבודה׳ במובן המקובל היום. אין הבחנה ברורה בין עבודה לפנאי, ואין "שעמום". היער רוחש חיים סביבם".

בית בג׳ונגל לעומת בית מודרני

לאורך השנים בירד-דוד כתבה רבות על ההבדלים בין תפיסות ואורחות חיים של ציידים-לקטים לבין החיים במערב המודרני. העסיקו אותה שאלות כמו מה ניתן ללמוד מקבוצות ציידים לקטים ואיך – ואם בכלל – אפשר להמיר את הידע הזה לתובנות רלוונטיות לחיי היומיום שלנו. עם זאת, היא מדגישה: ״אי אפשר לקחת את התובנות האלה ופשוט להלביש אותן כמו שהן על המציאות המודרנית״. הפערים החווייתיים והתפיסתיים עמוקים מדי, לרבות פערים בגודל אוכלוסיות, המשפיעים על טווחי ההיכרות הישירה בין אנשים. לכן נדרשת קריאה זהירה ומורכבת: לעיתים עצם קיומן של אלטרנטיבות למה שנראה לנו מובן מאילו, ולתפיסתנו לא יכול להיות אחרת – חשוב כשלעצמו. 

אחד הנושאים המזוהים ביותר עם עבודתה בשנים האחרונות הוא החשיבות של הבדלי Scale בניתוח והשוואה בין-תרבותיים, במיוחד בהשוואות בין תרבויות ציידים לקטים לבין החברה המערבית. המונחScale  הוא רב-משמעי, ואין לו תרגום עברי אחד: קנה מידה, היקף, גודל, ממדים, מדרג, או סולם. אחת הנגזרות של הבדלי Scale, בירד-דוד מדגישה, הוא שהחברה המודרנית הגדולה מושתתת באופן בסיסי על הפרדות, מיון וספירה, ולקטגוריות וקלסיפיקציות מעמד יש מרכזי בתרבותה. גישה זו מדגישה דמיון ומטשטשת שונות בין הפרטים הכלולים באותה קטגוריה, ובמקביל מדגישה הבדלים ונפרדות ביניהם וביו פרטים הכלולים בקטגוריות אחרות. לעומת זאת, בחברות ציידים לקטים קטנות, התרבות ממוקדת ביחסים ובחיבורים בין פרטים שונים זה מזה, כולל בין בני אדם ולא-בני-אדם החולקים את סביבת מגוריהם. נקודת המוצא האונטולוגית של ציידים-לקטים היא שונות מלכתחילה, וזו מסבירה, לטענתה, מדוע יש תרבויות שבטיות לא מעטות שבחצי לגלוג תוארו כתרבויות עם שפת מספרים "אחד, שנים, הרבה". 

״הניאקה לא סופרים כמה בקתות יש להם בכפר. לא משום שהם לא מבינים שיש יותר מאחת, אלא כי מבחינתם כל בקתה שונה, והבקתות מחוברות זו לזו.  הן לא נפרדות ולא דומות, כפי שצריך כדי לספור אותן. הניאקה "רואים" את השונות בין הבקתות, למשל בקתות בלי קירות חיצוניים או עם קירות חלקיים, או בלי קירות בכלל, ואת מרחב החיים הביתי המשותף שביניהם הממשיך ליער הסובב. גם בתוך הבקתות לרוב אין חלוקות או מחיצות, וגם לא הפרדה בין דברים, שנראים כמונחים בערבוב״, היא אומרת. 

״להבנת תפיסתם, עוזר לדמיין דירה מודרנית בה חללים מופרדים כברירת מחדל, על פי הגיון של מיון, לפי שימוש ולפי משתמשים – חדר אוכל, חדר שינה, חדר ילדים. המיון נמשך עד לפרטים הקטנים: במטבח אוכל וכלי אוכל בנפרד, ובמגירה נפרדת – גם הסכו״ם עצמו מופרד: כפות, מזלגות וסכינים. אני חושבת שאם הניאקה היו רואים את זה,  הם היו חושבים שאנחנו מוזרים. מבחינתם, ׳מי עם מי׳ הוא עיקרון הסדר.  מה ההגיון בהפרדה בין כפות למזלגות אם משתמשים בהם יחד? מה שנראה לנו כ'בלאגן', כדברים זרוקים ביחד, מבטא אצלם חשיבות של חיבורים ויחד-יות״. 

"אני זוכרת שהמנטור הניאקה שלי ניסה להסביר לי את הנקודה במונחים המוכרים לי: התיק, העט והמחברת שלך, הוא הדגיש, שייכים זה לזה כי הם משמשים אותך תמיד ביחד. באותה רוח, ניאקה התמקדו באיך להתקרב, איך לחבר אותי, כשעברתי לגור איתם, ולא במה מבדיל ביננו, למשל צבע עור. מבחינתם, אני חיה איתם אז אני חלק מהמשפחה שלהם", היא משתפת.

מבט זה מרחיב את הנושא המזוהה עם עבודתה המוקדמת של בירד-דוד, שזכה לאלפי ציטוטים: האנימיזם של ציידים-לקטים, כך טענה, מבטא אפיסטמולוגיה מוטת-יחסים – התמקדות בלמידה וידיעה מתוך יחסים ולמען המשך היחסים. 

אז איך בכל זאת אפשר ללמוד מציידים לקטים על עצמנו?

בירד-דוד מסבירה שההתמקדות ביחסים, בניסיון לפגוש אדם, בעל חיים או צמח בלי לשייך אותו מיד לקבוצה, אלא להתמקד בחיבורים היחודיים שנוצרים ברגע מסויים, זה משהו שקל יותר לעשות בתוך קבוצה קטנה. ככל שה-scale גדול יותר, יש נטיה וצורך לראות את העולם דרך מיפוי ממיין ומקטלג. המיון והקטלוג נראים לנו טבעיים, אך הדומיננטיות שלהם בתרבות המערבית מתחילה במאות ה-17-18.

״גם כשאני פוגשת אותך", היא מוסיפה, "יש לי הנחות מוצא לפי גיל, מבטא או העובדה שאת לומדת אנתרופולוגיה, זה בסדר, יש לזה תפקיד. אבל ככל שהמפגש מעמיק, אני יכולה בהדרגה להפסיק לראות אותך דרך המסננת הזו, ולמקד את המודעות שלי בחיבורים הייחודיים בינינו המתחילים לקרות״.

להתחבר דרך Airbnb

בעשור האחרון מחקרה של בירד-דוד מתמקד בחוויות של אירוח ומפגשים בדירות Airbnb שבהן אנשים פותחים את בתיהם ומארחים תיירים לגור איתם בבית. לא מדובר בלינה בדירה נפרדת, אלא בחיים משותפים, גם אם לזמן קצר, באותו מרחב יומיומי. בעיניה זו דוגמה לאפשרות של מפגש מחבר בין זרים בעידן העכשוי. כדי להמחיש למה היא מתכוונת, היא משתפת בחוויה שחוותה במלזיה. 

״נסעתי לכנס אנתרופולוגי במלזיה והתארחתי שם בבית פרטי של מישהי דרך Airbnb. הטלפון לא עבד ואני הגעתי בשעה מאוחרת ומצאתי את עצמי צועקת אל החלון שלה מלמטה. בעשר בלילה היא הכניסה אותי הביתה וגיליתי שהיא מוסלמית אדוקה ואני יהודיה, אבל גם ששתינו סבתות. ישבנו ודיברנו על הנכדים, ולמחרת הלכנו יחד לקנות להם מתנות. אחר כך בישלנו ארוחת צהריים והמשכנו לדבר, כל אחת על חייה. זה היה נפלא. המרחב הדיגיטלי יכול להיות מאוד מפריד, מלא דירוגים ומיונים, אבל  הוא גם מאפשר חיבורים בלתי צפויים וקשרים בין-אישיים משמעותיים״.

ב-20% הטובים – אי אפשר להתחרות.

את הראיון שרחוק מלהצליח לסכם קריירה כל כך ענפה עם מחקרים כה רבים, אנחנו מסיימות בשיחה קצרה על מקומה של האנתרופולוגיה הישראלית ועל עתיד האנתרופולוגיה בכלל. נורית משתפת: ״את יודעת, לפעמים 80% מהאנתרופולוגיה יכולה להיות די סתמית, אבל ה-20% הטובים – אין שום דיסציפלינה שיכולה להתחרות בהם. הפתיחות למה שהשדה אומר, העומק, המורכבות שהאנתרופולוגיה מצליחה לייצר. יש לה כוח אדיר לראות תופעות במלאות שלהן, בצורה חיה. יכולת לעבור בגמישות בין הפרטים הכי קטנים לבין אמירות רחבות על החברה״, היא אומרת.  ובמציאות שבה שואלים שוב ושוב ״מה יוצא לי מזה?״, היא מזכירה: "אפשר להתרכז בישום תובנות אנתרופולוגיות בחיינו. אבל לא כולם צריכים לעשות את זה. האנתרופולוגיה התחילה מאנשים שבאו מתחומים אחרים – רפואה, כלכלה, הנדסה –  ופיתחו את האנתרופולוגיה בניסיון להגיע לתובנות עמוקות של העולם. הם מצאו שיש שאלות המעסיקות אותם שרק דרך כלים אנתרופולוגיים אפשר לענות עליהן״.

לקריאה נוספת: