אנתרופולוגיה לשבת

כיצד השפיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה על העברות הכספים של נשים אוקראיניות מהגרות עבודה בישראל – נשים שהגיעו ארצה שנים רבות לפני הפלישה, במטרה להרוויח כסף ולסייע לילדיהן, לבני זוגן, להוריהן ולבני משפחה נוספים שנותרו באוקראינה? אנה פרשיצקי (מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, המכללה האקדמית גליל מערבי) בוחנת שאלה זו במאמר שהתפרסם בכתב העת Population, Space and Place. היא מצביעה על כך שמגדר, הגירה ומלחמה משתלבים זה בזה באופן הדוק ומעצבים את תפיסת עולמן של הנשים ואת פרשנותן לעזרה הכספית שהן מעבירות למולדת בזמן המלחמה. הטענה המרכזית במאמר היא שהעברות הכספים בתקופת המלחמה משקפות תופעה מורכבת ואמביוולנטית: מצד אחד, נשים מהגרות מבטאות סולידריות לאומית עמוקה עם מולדתן באמצעות העברת כספן ברמות שונות של מחויבות – לבני משפחה קרובים, לקהילות מקומיות ולמאמץ הלאומי הרחב; ומצד שני, הן מביעות חוסר אמון עמוק כלפי המדינה האוקראינית, המבוסס על ביקורת ציבורית רבת שנים כלפי שחיתות מערכתית באוקראינה.

קרדיט לתמונה: אתר פייסבוק של הכנסייה יוונית-קתולית ביפו.

העברות הכספים שמבצעים מהגרים למולדתם בזמן מלחמה משקפות לא רק צורך כלכלי, אלא גם מעורבות מוסרית ופוליטית עמוקה. בעוד שהמחקר הקיים עסק בתופעה זו בהקשרים של סכסוכים בסומליה, אריתריאה, בוסניה, פקיסטן וסרי לנקה, הידע בנוגע למהגרי העבודה האוקראינים ולשינויים שחלו בדפוסי ההעברה שלהם בעקבות הפלישה הרוסית הנרחבת בשנת 2022 עדיין מצומצם. המלחמה באוקראינה הובילה לאחד ממשברי הפליטים הגדולים בהיסטוריה המודרנית: עד שנת 2025 נעקרו מבתיהם כמעט שישה מיליון אוקראינים, והצטרפו לשניים עד חמישה מיליון שכבר היו מעורבים בהגירה לצורכי עבודה טרם פרוץ המלחמה.

קהילת מהגרות העבודה האוקראיניות בישראל מהווה קבוצה שולית ושקופה, שכמעט לא זכתה להתייחסות מחקרית. המאמר הנוכחי מבקש למלא פער תאורטי ואמפירי כאחד באמצעות בחינת האופן שבו מתפקדות העברות מוסריות בקרב נשים אוקראיניות מהגרות בישראל בתקופת המלחמה. בכך נחשף כיצד פרקטיקות של נתינה כלכלית מקבלות ממדים מוסריים, פוליטיים ולאומיים, ומשקפות את הדרכים שבהן נשים אלו מנסחות מחדש את הזיקה למולדת ואת תחושת האחריות הקולקטיבית בזמן משבר.

המאמר עושה שימוש בהמשגה תיאורטית של תשלומים בזמן מלחמה. מושג תשלומים מוסריים מתאר את האופן שבו מהגרים ומהגרות תופסים את העברת הכספים למולדת לא רק כמעשה כלכלי, אלא כפעולה מוסרית המשקפת דאגה, אחריות והקרבה כלפי משפחותיהם וקהילותיהם. בתקופות מלחמה מקבלות העברות אלו משמעות עמוקה אף יותר — הן מבטאות סולידריות לאומית ומחויבות אזרחית, ולעיתים נעשות תוך עקיפת מוסדות המדינה הנתפסים כמושחתים או לא אפקטיביים.

עבור נשים מהגרות במיוחד, התמיכה הכלכלית הופכת לפרקטיקה של דאגה מוסרית חוצת גבולות, המחזקת את תחושת השייכות למולדת ואת הקשרים הרגשיים עמה. לצד זאת, המאמר בוחן גם את הממד המגדרי של התשלומים, ומראה כיצד בזמן מלחמה מאותגרים הגבולות המסורתיים שבין דאגה לפרנסה, כאשר נשים מהגרות נוטלות על עצמן את שני התפקידים גם יחד.

מבחינה מתודולוגית, המאמר מתבסס על שילוב של ראיונות עומק ותצפיות משתתפות. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי-מובְנים עם 26 נשים אוקראיניות מהגרות עבודה בישראל, בגיל ממוצע של 51 שנים, השוהות בארץ בממוצע 8.8 שנים. רובן גרושות או אלמנות, וכולן אימהות לילדים. מרביתן מגיעות ממערב אוקראינה, מערים כגון לביב וסוקאל. רובן בעלות השכלה גבוהה ועבדו באוקראינה בתחומי הסיעוד, ההוראה והפסיכולוגיה. מתוך המרואיינות, 15 עובדות בישראל בטיפול בקשישים ו-11 בעבודות ניקיון. 

הראיונות נערכו בשפה הרוסית. שפת אימן של המרואיינות היא אוקראינית, אך כולן דוברות רוסית שוטפת ברמת שפת אם, שכן נולדו וגדלו בברית המועצות לשעבר, שבה הרוסית הייתה שפה רשמית וחובה. מרביתן אינן דוברות עברית או אנגלית, ולכן הרוסית שימשה עבורי כלי התקשורת היחיד האפשרי. עם זאת, מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, הפכה הרוסית לשפת אויב המעוררת התנגדות הן באוקראינה עצמה והן בקרב הפזורה האוקראינית בעולם.

לפיכך, השימוש ברוסית יצר מצד אחד גשר תקשורתי ודיאלוג משותף, אך מצד שני גם מתח מסוים, שכן חלק מהמרואיינות הביעו רתיעה מהשפה. ראוי לציין כי רבות מהן עובדות בישראל עם משפחות של עולים דוברי רוסית, ומשתמשות בשפה זו גם במרחב הציבורי ונעזרות בדוברי רוסית לצורכיהן היומיומיים. אחדות מהן טענו כי אין להן קושי לדבר רוסית, וכי בעייתן היחידה היא עם דוברי רוסית התומכים במשטרו של פוטין ובפלישה הרוסית לאוקראינה. 

בנוסף לראיונות, נערכו תצפיות משתתפות בתפילות בכנסייה היוונית-קתולית ביפו – אחד המקומות המרכזיים שבו נאספות תרומות לאוקראינה. בשורות הבאות אתאר את ממצאי המחקר שסובבים סביב שלוש תימות מרכזיות. 

תמיכה בבנים ובבני משפחה נוספים המשרתים בצבא האוקראיני

בתחילה הגיעו הנשים האוקראיניות לישראל בעיקר כדי לממן את לימודיהם הגבוהים של ילדיהן. אף שרבות תכננו שהות זמנית, משך השהייה שלהן התארך בשל צרכים כלכליים מתמשכים של משפחותיהן. הפלישה הרוסית הנרחבת בשנת 2022 האריכה עוד יותר את תקופת שהותן והגבירה את הלחצים הכלכליים, שכן רבות מהן נדרשות לתמוך בבנים ובבני משפחה אחרים המשרתים בצבא האוקראיני. האיסור שהטילה ממשלת אוקראינה על יציאת גברים בני 18–60 מהמדינה הגדיל את התלות הכלכלית בהעברות הכספים מנשים העובדות בחו"ל.

בתקופת הלחימה האקטיבית, אחת המוטיבציות הדחופות ביותר להעברת כספים היא הצורך לתמוך בבני משפחה קרובים המשרתים בצבא האוקראיני. נשים רבות תיארו את תרומתן כחיונית לרכישת ציוד צבאי, מדים ואספקה, שכן הציוד שסיפקה המדינה הינו, לדבריהן, בלתי מספק או ירוד באיכותו. הנטל הרגשי והנפשי הכרוך בידיעה שבן משפחה נלחם בחזית חיזק אצלן את תחושת החובה המוסרית להעניק תמיכה כספית, גם במחיר של ויתורים אישיים. 

אירינה, בת 53, אופה מקצועית מלוצק, היא אם גרושה לשני ילדים; בנה משרת בצבא האוקראיני. היא מתגוררת בישראל זה שמונה שנים ועובדת בניקיון: 

לאחר הפלישה הרוסית התגייס בני לצבא בהתנדבות. בזמן גיוסו, לכוחות הצבא לא היה ציוד מספק. הוא בן 24 ולקח לשירות את רכב המשפחה. כדי לתמוך בו רכשתי בעצמי ציוד חיוני, וחלק מהציוד הנוסף סופק בידי מתנדבים. כבעל ידע טכנולוגי, השתמש במדפסת התלת-ממד הביתית שלנו— מכשיר שאני מימנתי מלכתחילה. במובנים רבים אני מרגישה כאם המשמשת גם כפטרונית של הצבא האוקראיני. בנוסף, רכשתי עבורו רחפנים, בעזרת תרומות נוספות ממתנדבים. כל רחפן עולה כ-600 דולר, ואני נשאתי בעצמי ברוב ההוצאות. ללא החוסן של עמנו והרוח המשותפת של אומתנו, הצבא האוקראיני לא היה שורד זמן כה רב. 

סיוע כספי לבני משפחה נוספים ולקהילות מקומיות

מעבר להעברות הכספים הקשורות במאמץ הצבאי, נשים אוקראיניות בישראל מעניקות עדיפות גבוהה גם לסיוע כספי לבני משפחה ולחברים שנותרו באוקראינה. רבות מהן פרטו רשימה ארוכה של קרובי משפחה וצרכים שעליהן לממן, הן לפני פרוץ המלחמה והן במהלכה. הסיוע כולל מימון ניתוחים רפואיים, רכישת גנרטורים לאספקת חשמל בזמן הפסקות חשמל הנגרמות מהפצצות רוסיות, אספקת עצי הסקה לקרובים הגרים באזורים כפריים, תיקוני בתים ושיפוצים, וכן תמיכה כספית בקשישים הנאלצים להתקיים מקצבאות זקנה זעומות. בנוסף, רבות מהמרואיינות מסייעות לבני משפחה שאיבדו את מקור פרנסתם בעקבות המלחמה. נשים רבות רואות בסיוע הכספי חובה מוסרית, במיוחד על רקע האינפלציה הגבוהה וחוסר היציבות הכלכלית באוקראינה בזמן המלחמה.

ווירָה, בת 54, מורה מלביב, והיא חיה בישראל כבר שמונה שנים, ועובדת בניקיון:

המלחמה פרצה, והאחריות נפלה עליי. התאלמנתי. ילדיי איבדו את עבודתם, וחתני הלך להילחם בחזית. מצאתי את עצמי דואגת לילדיי, לנכדיי, לבתי הצעירה וגם להוריי הקשישים. מי עוד יתמוך בהם? יש מלחמה; חתני גויס, ושוב הכול על הכתפיים שלי… אני רוצה לחזור הביתה, אבל איני יכולה לעזוב, משום שכל משפחתי תלויה בי. אם ניתנת לי האפשרות להישאר ולעבוד בישראל כדי לפרנס את כולם – עליי לעשות זאת. זאת חובתי. 

תרומה למאבק הלאומי דרך תמיכה בצבא וברשתות מתנדבים

מאז הפלישה הרוסית הנרחבת בשנת 2022, החברה האוקראינית וקהילות הפזורה ברחבי העולם התגייסו סביב ערכים של אחריות אזרחית וסולידריות לאומית, כאשר מהגרים תורמים באופן פעיל למאמצים התנדבותיים, הומניטריים וצבאיים. מהגרות העבודה האוקראיניות בישראל משתתפות באיסוף כספים הן ביוזמות אישיות והן במסגרת פעילויות מאורגנות של הכנסייה. 

כך למשל, מיכיילינה, נשואה, מורה בת 50 מהעיר סוקאל, המתגוררת בישראל זה שש שנים ועובדת בתחום טיפול בקשישים, תיארה כיצד המרחבים הדתיים משמשים מוקדים מרכזיים של תמיכה כספית בהקשר של השחיתות:

בכנסייה שלנו ביפו אנחנו אוספות תרומות באופן קבוע עבור הצבא האוקראיני. לרבות מהמשפחות יש בנים שהתגייסו למלחמה, ואנו רואות כחובתנו המוסרית לתמוך בהם. באופן אידיאלי, המדינה אמורה לדאוג לצורכי החיילים, אך בפועל הם מקבלים לעיתים ציוד ירוד באיכותו. השחיתות נפוצה מאוד, ומשאבים רבים מנוצלים לרעה. אי אפשר לסמוך על המדינה שתספק ציוד ראוי. יש אנשים באוקראינה הסבורים שאנו, החיים מחוץ למדינה, נהנים מחיי נוחות מנותקים מהמלחמה. אך אנחנו רואות כחובה מוסרית לתרום כלכלית למאמצי ההתנדבות, משום שהתנדבות היא חלק מרכזי במאמץ המלחמתי. אני תורמת לא משום שמכריחים אותי, אלא מפני שאני מאמינה שזו הדרך הנכונה לנהוג.

גם הלינה, בת 50 מסוקאל, מורה גרושה המתגוררת בישראל זה שמונה שנים ועובדת בעבודות ניקיון, סיפרה כיצד המלחמה העמיקה את תחושת החובה המוסרית של מהגרות עבודה אוקראיניות לתרום כסף:

כיום כמעט כל אחד באוקראינה מעורב במלחמה בדרך כלשהי, והשלכותיה ניכרות על כולם. לכן רבות מאיתנו תורמות. בעוד שחלק מהאנשים מעבירים תרומות דרך הכנסייה, מרביתם מסייעים ישירות לחברים ולבני משפחה. אני חשה תחושת חובה עמוקה לעזור. באוקראינה, גם מי שמצבו הכלכלי דחוק תורם ככל שביכולתו למאמץ המלחמתי. נוכחותה של אוכלוסייה אוקראינית גדולה העובדת בחו"ל הפכה חיונית, משום שהתמיכה הכלכלית שלה ממלאת תפקיד משמעותי. יש אנשים השואלים מדוע עליהם לתרום לצבא, הרי מימון כזה אמור להגיע מהמדינה. אך אני סבורה כי גם נוכח השחיתות, חובה עלינו להמשיך ולתמוך באוקראינה — כי אם נפסיק, מה יקרה? טיפול בשחיתות כעת עלול לסכן את המאמץ המלחמתי; הניצחון במלחמה חייב להיות בראש סדר העדיפויות. אני נותרת אופטימית – אני מאמינה שאוקראינה תזכה לתחייה מחודשת. זהו עם בעל רוח איתנה, וראוי לו לעתיד טוב יותר.

לסיכום, המחקר מראה כי העברות הכספים של נשים אוקראיניות מהגרות עבודה בישראל משקפות שילוב מורכב של סולידריות לאומית, מחויבות מוסרית וביקורת כלפי המדינה האוקראינית. אף שהן מביעות חוסר אמון במוסדות השלטון, הן ממשיכות לתמוך במשפחותיהן, בצבא וביוזמות אזרחיות באמצעות רשתות אמון וקהילות דתיות. בשל תפיסת השחיתות במדינה, כל הנשים הדגישו את חשיבות התרומה לאנשים או לגופים המוכרים להן באופן אישי בלבד.

המחקר מצביע גם על ממד מגדרי מובהק: במקום לשעתק את החלוקה המסורתית הרווחת באוקראינה בין נשים מטפלות לגברים מפרנסים, פרקטיקות הנתינה של הנשים מערערות על דיכוטומיה זו ומשלבות בין טיפול לפרנסה. בכך נראה כיצד הגירתן בזמן מלחמה מעצבת מחדש את המשמעות של אחריות נשית, מוסרית ולאומית.

המאמר הוא השלישי בסדרה ארוכה של מאמרים אודות חייהן של נשים אוקראיניות בישראל. שני המאמרים הקודמים התפרסמו בכתבי העת Women’s Studies International Forum ובInternational Migration.