רק היום

האם הבינה המלאכותית יכולה לחקות את הכתיבה שלנו באופן (כמעט) מושלם? מה קורה לכתיבה האנתרופולוגית, ולכתיבה בכלל, בעולם שבו המחשב כותב בשבילנו? תמר אלאור כותבת על התנסויותיה עם הבינה המלאכותית "קלוד" (claude), על מסורת הכתיבה האנתרופולוגית – ועל הרגע הזה ורגעים אחרים בהיסטוריה האנושית, שבהם הטכנולוגיה משנה את החותמת האישית של הביטוי שלנו.

^{תמונה ראשית: צילום מסך מתוך אתר הבינה המלאכותית claude}

בסדנא לתלמידי תואר שני, שלקחתי באוניברסיטת תל אביב לפני עידן ועידנים, צריך היה בשלב כלשהו להציג את התיזה. עמדתי לפני הכיתה (כמובן בלי מצגת, ואפילו בלי שקפים שכן היו אז), ודיברתי את המחקר. כשסיימתי, הביט בי פרופ' אפי יער שהנחה את הסדנא – ואמר: נראה לי שזה גמור. עכשיו צריך רק לכתוב את זה. 

ההנחה שיש מחקר וישנה כתיבה, וכי הם נפרדים אלו מאלו, הייתה מובנת מאליה בעיניו. ביצעתי את עבודת השדה, הגעתי למסקנות, ואפילו ציירתי על הלוח מטריצה (פרופ' אריק כהן לימד אותנו לעשות מטריצות על כל דבר, הוא היה מורה מן החוץ בתל אביב). עכשיו צריך להתיישב ליד נייר כלשהו, ליטול עט ולכתוב. מישהי תקליד את זה אחר כך על נייר מיוחד, ומשם הטקסט ילך לשכפול. 

הכתיבה לא אמורה הייתה להיות תהליך יצירתי או ממשות עיונית כל שהיא, בוודאי שהיא לא הייתה צריכה להיות יצירה ספרותית. פרופ' יער ראה בה ייצוג קרוב ככל שניתן למציאות האמפירית שבדקתי. 

המנחים שלי היו פרופ' רינה שפירא שנפטרה לא מכבר, ויבדל"א פרופ' משה שוקד. שניהם הרגישו שמשהו חורק במעבר בין האופן שבו אני מדברת להם את המחקר במשרדים שלהם, לבין הדרך שבה אני כותבת אותו. משהו מת בדרך. חנה הרצוג שהייתה אז חוקרת צעירה במחלקה – הציעה לי להקליט את עצמי ולנסות לשקלט את הדברים. הבנתי שהיא בעצם אומרת שעלי "ללכוד את הקול שלי", לתת לו ביטוי חופשי בדיבור, ואחר כך להנחית אותו על הדפים. שכל ניסיון להוציא אותו מתוכי ישר אל הדף יגרום לו לחרוק, לצלוע, לאבד את הצבע שלו.

ההבנה הזו עזרה לי לא מעט וחסכה את עבודת הפרך של ההקלטה והשקלוט. הישועה האמתית הגיעה זמן קצר לאחר מכן, עם הופעת המחשב הביתי. זה אפשר לי לצמצם את המרחק בין הדבור לכתוב מבלי לחשוש לטעות. היכולת למחוק בקלות, אפשרה לכתוב בקלות. בשיחה ביני לבין עצמי לבין המחשב אל מול יומן השדה – נוצר מרחב שבו הלך והצטלל הקול שלי. הכתיבה הפכה לפעולה לא פשוטה – אבל מענגת.  

סוף שנות השמונים הביאו גם את האנתרופולוגיה החדשה, הביקורתית, הרפלקסיבית. זו שהכניסה את הכותבת אל תוך הטקסט וסגרה את הפער שסימן פרופ' יער בין המחקר לבין הכתיבה. באנתרופולוגיה תמיד הייתה הכתיבה הדבר עצמו, אלא שצריך היה לצייר אותה כך שתקרא כמסמך אובייקטיבי/מדעי. הפוסט מודרניזם שאתגר את יחסי האובייקט סובייקט, אפשר לכתיבה האנתרופולוגית לצאת מהארון.  

קליפורד גירץ, שסלל את הדרך לשינויים הללו, ראה את תלמידיו משתוללים. הוא החליט לעשות סדר לפני שיהיה מאוחר מדי. בחרתי לפיכך בספרו Works and Lives: The Anthropologist as Author כדי לפתוח את המפגש על כתיבה ו AI , בסדנה שקיימה האגודה האנתרופולוגית ב 17.2.25 עם תלמידי התארים המתקדמים.  

שאלתי את Claude מהו הטיעון המרכזי של ספרו של גירץ, והוא ענה יפה למדי, הקרנו את זה על המסך. קלוד אמר שגירץ טוען שהכתיבה היא הקובעת. לא רעיונות מדהימים ואף לא תיאוריות חדשות. כתיבה טובה, כזו שמצליחה לשאת על שורותיה ולשנע דרכן סיפור חזק, מייצרת סמכות כתיבתית, Authorship (את המונח הזה לא הצליח קלוד לתרגם ובצדק). מכאן פתוחה הדרך להגיד כמעט כל דבר. את הסמכות הזו מייצרים באמצעות שיכנוע של הקוראות שהכותבת אכן הייתה במקום עליו היא כותבת. כלומר הטקסט צריך לשכנע את קוראיו שהכותבת שלו באמת was there. ישנן דרכים רבות לעשות זאת, וגירץ דוגם בספרו ארבעה קלסיקונים, שלהם קולות שונים אך סמכותיים בהחלט. 

רצינו לראות אם קלוד יודע לאתר ולאפיין סגנון. שאלתי אותו אם יוכל לכתוב טקסט קצר בסגנון של האנתרופולוגית תמר אלאור. זה מה שכתב:

"בוקר שגרתי בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב. הרחוב מתעורר לחיים באיטיות מחושבת: מהגרי עבודה פותחים חנויות מכולת קטנות, ריח תבלינים אריתראיים מתערבב בניחוח החמין המתבשל בדירה סמוכה. המרחב העירוני הזה מספר סיפור של שכבות: תושבים ותיקים, פליטים, מהגרים – כולם מנהלים משא ומתן יומיומי על הטריטוריה, על המשמעות, על הזהות. אישה מבוגרת עם סל קניות מביטה בחשדנות בשלט החדש שנתלה בחזית החנות – כעת הוא באנגלית ובתיגרינית. המרחב משתנה, והיא מרגישה זרה ברחוב שהיה ביתה במשך חמישים שנה."

קלוד עשה לעצמו רפלקסיה והוסיף ש:

הטקסט מנסה לשקף את הדגש של אלאור על תיאור עשיר של המציאות היומיומית, תוך התבוננות במתח שבין קבוצות חברתיות שונות והדרך בה הן מעצבות את המרחב המשותף.

החלטתי לכוון אותו תמטית וביקשתי ממנו לכתוב שוב בסגנון של הנ"ל הפעם מתוך תחום המחקר שלה בחברה החרדית. קלוד מיהר והציע:

שעת אחר צהריים מאוחרת בשכונת גאולה. נשים ממהרות בין חנויות הבדים והגרביים, מתמרנות עגלות ילדים בין הדוכנים. בחנות הפאות, גברת ש' יושבת מול המראה בעוד הפאנית מסרקת בעדינות את הפאה החדשה. 'זה צריך להיות צנוע אבל אלגנטי', היא מסבירה, 'שיתאים גם לשמחות וגם ליומיום'. המילים שלה מהדהדות מערכת שלמה של משמעויות: הפאה היא לא רק כיסוי ראש, היא מסמנת מעמד, שייכות קהילתית, רמת הקפדה הלכתית.  

בקומה השנייה של בניין סמוך, בסמינר למורות, צעירות בנות 18 לומדות הוראת מתמטיקה. המחברות שלהן מכילות תרגילים לצד רשימות של הלכות צניעות. הן מתכוננות לחיים כפולים: להיות מפרנסות ובה בעת שומרות על 'כבודה בת מלך פנימה'. המתח הזה בין השתלבות מקצועית לשמירה על גבולות המסורת מלווה כל החלטה, כל בחירת בגד, כל שיחת טלפון במשרד העתידי.

ושוב עשה לעצמו רפלקסיה:

הטקסט משקף את התמות המרכזיות במחקריה של אלאור: המורכבות של חיי נשים חרדיות, האופן בו הן מנווטות בין מודרניות למסורת, והדרך בה פרקטיקות יומיומיות (כמו לבוש, חינוך ועבודה) משקפות מערכות ערכים ומבני כוח חברתיים עמוקים.

לכאורה עשה קלוד מהכתיבה האנתרופולוגית צחוק, הגחיך אותה ואותי גם יחד, הציג אותה כרודפת חושים, ותערובות אתניות. כזו המעדיפה לספר סיפורים מן השוליים; התחנה המרכזית בתל אביב, מהגרי עבודה, דוברי תיגרינית, נשים זקנות. כך לדעתו הייתה תמר אלאור כותבת, לו בחרה לעבוד בנווה שאנן. אך מכיוון שחקרה את החברה החרדית, ממהר קלוד להציע טקסט קרוב יותר. והטקסט הזה – שפתיים ימתקו. 

שכונת גאולה, נשים ממהרות בין חנויות בדים, דוחפות עגלות, מודדות פאות וכל זה בשמות בדויים. אך אל דאגה, זה לא נגמר כאן. הדור החדש של הנשים, פותר תרגילים במתמטיקה תוך כדי לימוד תורה והכל בצניעות. מדהים!

כשקלוד מסביר למה כתב את מה שכתב, הוא חוזר לקול של אלאור, אשר לדעתו רוצה להראות את המורכבות של חיי הנשים הללו ואת היכולת של חיי היומיום לשקף מערכות חברתיות ותרבותיות.

מביך? כן ולא.

גירץ טוען שביקורת על עבודות אנתרופולוגיות צריכה להיענות לכללים של Literary Criticism. כיוון שאנו כותבים ספרות, כלי הניתוח של העבודות שלנו, צריכים להיות כמו אלו של מבקרי הספרות. זה בדיוק מה שקלוד עשה וזה כואב. 

אבל הוא לא הראשון להכאיב. למעשה ביקורות רבות באנתרופולוגיה התייחסו למעשה הכתיבה, לצד ספרות ענפה שהחלה לעסוק ב"כתיבה החדשה" החל ממחצית שנות השמונים של המאה הקודמת. 

אולם עוד קודם לכך הפכה "הכתיבה היפה", מטרה ללעג. כתיבה זו המתקשרת, המרבה בתיאורים חושניים, הפונה לקהל רחב יותר מזה המצוי באקדמיה, ואף מנכיחה את הכותבת ואת מעשה הכתיבה – נחשבה ללא מספיק רצינית.  

הראשונה לחטוף הייתה כנראה מרגרט מיד. אוונס פריצ'רד, האנתרופולוג הבריטי החשוב, האשים אותה בפיתוח אסכולת כתיבה נחותה:

"RUSTLING-OF-THE-WIND-IN-THE-PALM-TREES SCHOOL" OF ETHNOGRAPHIC WRITING

"אסכולת רשרוש-הרוח-בעצי-הדקל"  תירגם לי קלוד צמוד לטקסט, ואחר כך הציע תרגום פואטי יותר  "אסכולת משק-הרוח-בדקלים".

שנים חלפו עד שהדור הרביעי בפמיניזם האקדמי, גאל את כתיבתה של מיד וייחס לה מקוריות חדשנות, וכתיבה אלטרנטיבית לזו של הגברים ששלטו באקדמיה המערבית. 

ומה עלינו? האם העובדה שמכונה הניזונה מבינת האדם מפתחת יכולות חיבוריות משלה תשבש את קולנו? האם לא נוכל לייצר את אותו טון אישי חזק ברור וחד פעמי שיניע קדימה את הסיפור שלנו ואת הפיענוחים שלו? האם העובדה שקלוד יודע לבצע בדיקת MRI לטקסט שלי, ולשכפל אותו –  תשתיק אותי? 

מטיאס ג'לאפים מרשקין הלומד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית הזכיר לנו שטכנולוגיות חדשות עושות דברים שכאלה. כך למשל קרה במעבר מידע שבעל פה לידע כתוב. מקור הסמכות הכריזמטי ובעל הכח דיבר והנוכחים האזינו. קולו החד פעמי נשמע ופניו נראו, אלה היו חלק מה authorship  שלו. מכאן הלכו הדברים ונפרמו. בכל פעם ובכל מקום נוצרו ונוצרים אופנים חדשים להשמיע קול ולהאזין לו. האופנים העכשוויים מציבים בפנינו אתגרים שנלמד לחיות איתם. יתכן שנפסיק להבחין בין בינה מלאכותית לבינה אנושית ונבדוק את הדברים המיוצרים לגופם. כך או אחרת אני מקווה שהרצון למצוא את הקול שיצליח לשנע את הסיפור שאנו רוצות לספר, לא ייבהל ולא יסתתר.