לבנה שחורה: מזרחים ומזרחיות כותבים מציאות ישראלית חדשה
לבֵנה שחורה היא אסופה ייחודית בעריכת רעות ריינה בנדריהם והני זובידה שמבקשת לתעד היסטוריוגרפיה ולפתח ולעצב שפה ישראלית מזרחית, היינו של יוצאי מדינות ערב והאסלאם ושל קבוצות אחרות שהודרו עד כה מהשיח הדומיננטי, מנקודת מבט ביקורתית הרלבנטית למאה העשרים ואחת. האסופה מציעה מנעד רחב של טקסטים הבוחנים נושאים הנוגעים לחברה הישראלית ולמאבק המזרחי. מאבק זה החל עם ההתנגדות לדיכוי במעברות, ניצת עם המחאה נגד הדיכוי והאלימות הממסדית בוואדי סאליב, נמשך עם הפנתרים השחורים, והתפתח למאבקים רבים אחרים, כמו מאבק הדיור הציבורי, מאבקי הקשת הדמוקרטית המזרחית, הלא–נחמדים–לא–נחמדות, שוברות קירות והקולקטיב המזרחי–אזרחי, המשלבים בין הסוגיות הכואבות בחברה הישראלית.
.
האסופה מצטרפת למאבקים השונים הללו, בשאיפה למוטט עוד כמה לבֵנים בחומת הדיכוי האשכנזית בישראל ובו בזמן לבנות מציאות חדשה שיש בה גם "לבֵנים שחורות". לשם כך היא בוחנת סוגיות חברתיות מתוך נקודות המבט המגוונות של שלל כותבות וכותבים, המבקשים לנער את המובן מאליו מהספרות המחקרית ולגשר בין ידע מדעי ובין פעילות חברתית ופרקטיקה פוליטית, כדי ליצור שפה חברתית חדשה שתהיה נגישה וזמינה לציבור הישראלי כולו.
עם זאת, מתבקש לשאול מהי ביקורת מזרחית, או ליתר דיוק, מה משמעותן של פרספקטיבות מזרחיות. האם הן תלויות בזהות או בשייכות עדתית, או שיותר מאשר במוצא, מדובר בביוגרפיה של דיכוי? אחת המטרות של אסופה זו היא לענות על השאלות הללו, ולהנכיח תפיסות ביקורתיות ביחס לתהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שיוצאים מהשוליים. אני משתמשת בצורת הרבים, שכן אין מדובר רק בפרספקטיבה מזרחית אחת, אלא בריבוי של נקודות מבט וסיפורי חיים.
פרספקטיבות מזרחיות ביקורתיות הן תוצר של מציאות חיים של קבוצות החיות תחת דיכוי, ומתוכן צמחו תפיסות ביקורתיות. לכן אין כאן רק שאלה של מוצא ביולוגי, אלא עמדה חדשנית שאינה נשענת על ההגמוניה הישראלית הגברית–הציונית, ואף אינה בהכרח מנוגדת לאשכנזיות. מדובר בעמדה שצמחה מתוך שוליים חברתיים רחבים ומגוונים, שיש להם ביוגרפיה, היסטוריה וזיכרון קולקטיבי – כמו שכתב יהודה שנהב באסופה – "ההיסטוריה מתחילה בבית" ואני רוצה להוסיף שאלה, איזה בית? הספר הוא התחלה של יצירת בית, בית המאפשר לנו, לעשות "ריקליימינג" – קרי, תביעה מחודשת למונח "מזרחיות". מתוך עמדה זו מתפתחת שפה חדשה לחברה הישראלית: שפה מכילה ופתוחה יותר לכלל גוני החברה, המסוגלת להכיל מורכבות ולשבור חלק מהתפיסות הדיכוטומיות שעיצבו את השיח ההגמוני הישראלי.
נקודת המבט המזרחית–ביקורתית מצביעה גם על מגוון המיקומים החברתיים– פוליטיים של הכותבים והכותבות, אשר עיצבו תפיסות עולם ייחודיות לניסיונות החיים שלהם והמשיגו אותן במילים שלהם/ן. חשוב לי להדגיש שאין מדובר בתפיסת עולם אחידה, קוהרנטית או מונוליתית, אלא בקשת מגוונת, רבת–פנים ומלאת סתירות, דינמית ועדכנית, ולעיתים כואבת ובועטת. אלו נקודות מבט שמגיעות ממקורות שונים: חלקן נלמדו מתוך מחקרים אקדמיים שיטתיים, חלקן התגבשו בעקבות ניסיון חיים כואב וקשה, חלקן נובעות מתוך אקטיביזם ופעילות פוליטית ממושכת וחלקן מתוך יצירה אינטימית, כפי שכתב ברגישות עמוקה, הסופר המזרחי – אלברט סוויסה: "היה זה רגע קשה אך מבורך כאשר הבנתי לראשונה שהכתיבה כותבת אותי ולא אני אותה. זה היה ככל הנראה גם הרגע שבו התוודעתי לראשונה לבעייתיות של תודעתי המזרחית הרוחשת ומלאת הסתירות ככותב".
קרדיט תמונה הני זובידה: גדי דגון, ויקיפדיה.
.
הייחודיות של האסופה טמונה במהלך זה, הרואה בסוגי הידע השונים המופקים בצורות שונות ידע לגיטימי ומשמעותי שיש לתעד, להנגיש, לדברר — ידע שקורא לפעולה אקטיבית למען שינוי חברתי ופוליטי. לכן האסופה חורגת מהפורמט המּוכּר של אסופות מושגיות, שבהן ערכים או מונחים נכתבים בידי מומחים, בעיקר חוקרים או חוקרות המתמחים בתחום מסוים וכותבים ערכים המבוססים על הידע שצברו. אני סבורה כי מומחיות אינה נקנית רק דרך מחקר מדעי אקדמי, אלא יכולה גם להיצבר בזכות אקטיביזם פוליטי או חברתי, יצירה תרבותית או ניסיון חיים המעצב חוויות ותפיסת מציאות שיכולה להאיר את נקודת המבט הממסדית באור חדש.
תפיסה זו, לרוב, מאפיינת קבוצות חברתיות הנמצאות בשוליים, ומיקומן מאפשר להן לפתח זוויות ראייה חדשות, שונות או חלופיות לזו של ההגמוניה. השוליים, אינם מיקום גיאוגרפי בלבד, אלא מיקום חברתי–פוליטי פעיל, פורה ואקטיבי. אישה או גבר החיים בשולי החברה הישראלית חווים צורות שונות של דיכוי, גזענות, הדרה ואלימות ממסדית. חוויית חיים שמתעצבת בתוך מבנה חברתי כזה מאפשרת הסתכלות ביקורתית ויצירתית על הממסד, על הפוגע והמדכא, על הכוח שמופעל על הגוף המדוכא ועל הגוף המדכא, שנחשף במערומיו, על חולשותיו, על האדנות שבו, הגזענות והכיעור. על כן היא מאפשרת לא רק להמשיג אותה כידע או כהשקפה, אלא לתרגם אותה לפעולה פוליטית, לשינוי חברתי, ליצירה חדשנית — להנחת תשתית לחברה אזרחית פעילה, אקטיבית ודמוקרטית.
הפנתרים השחורים היו אחת מתנועות המחאה הראשונות שפעלו למען תרבות פוליטית דמוקרטית לכולם, ולא רק לאליטות הנהנות מפריבילגיות, כפי שניכר במציאות הישראלית עד היום. אם הפמיניסטיות לימדו אותנו שהאישי הוא פוליטי, והפמיניסטית המזרחית ויקי שירן לימדה אותנו "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש", הביקורת המזרחית העלתה אל שולחן הדיונים את התביעה לאזרחות שוויונית, או כפי שהגדיר זאת הפעיל החברתי, חבר הפנתרים השחורים והח"כ לשעבר סעדיה מרציאנו ז"ל: "או שתהיה עוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה".
התוצאה היא טקסטים שונים ומגוונים, שחלקם מתכתבים זה עם זה בעוד אחרים מתווכחים זה עם זה, חלקם תיאורטיים וחלקם מעשיים, חלקם אישיים וחלקם קולקטיביים. ביניהם תמצאו ערכים המבוססים על מחקר, כאלה שהם עדות אישית, או טקסטים שמטרתם המרכזית היא לתת פרשנות מחודשת ולתבוע בעלות על מונחים גזעניים או על סטריאוטיפים חברתיים שנטמעו בחברה הישראלית. כך או כך, המטרה הייתה לשבור את הדיכוטומיה בין מחקר לפעולה, בין ייצוגים למציאות, בין סטריאוטיפים לניסיון חיים, ולנסות ליצור גשרים המפגישים בין סוגי הידע השונים — בדיוק כפי שקורה במציאות. המחקר האקדמי משפיע על האקטיביזם או על השיח הציבורי לא פחות משהאקטיביזם משפיע על המחקר האקדמי.
בספר ביקשנו לתת במה לכותבים וכותבות מקבוצות שוליים שהודרו מכתיבת ההיסטוריה הקולקטיבית. הידע המוצע כאן אינו מצוי רק בארכיוני המדינה או בין כותלי האקדמיה, אלא נצבר במיקומים של שוליּות מרובה, הכוללת דיכוי, הדרה ואפליה, וכן במאבקים מתוך אותה שוליּות, לצד ידע מחקרי קונבנציונלי יותר של חוקרים וחוקרות שאף הם חלק מקבוצות שהיו נתונות לדיכוי.
איך עשינו את זה? קיבצנו יותר משמונים מושגים שכתבו פעילות/ים, חוקרות/ים, אינטקלטואליות/ים, במאיות/ים, א/נשי תקשורת, משפטנים/יות, סופרים/ות אומנים ואומניות, בניסיון לקבץ גוף ידע חדש שמנסה לתפוס ולו במקצת את המציאות הישראלית – שבאמת עולה על כל דימיון.
האסופה נוגעת בנושאים כמו משפט, דיור ציבורי, תיאטרון, שירה, פוליטיקה, אוכל, מוזיקה, רפורמה, פריון ועוד — כולם נוכחים כאן כדי לפתוח ולפתח שיח חברתי, תרבותי, היסטורי, כלכלי ופוליטי חדש ולברוא שיח אחר, המערער על ההגמוניה הישנה ומנסה להשתחרר מכבליה. האסופה אינה מיועדת רק לאקדמאים; היא כתובה בשפה נהירה ואינה כוללת הפניות. המטרה היא להגיע לבתים, לבתי קפה, לרשתות חברתיות ולפרלמנטים שכונתיים, ולייצר שיח חדש ודיון. חשוב לנו לציין כי האסופה אינה סוף דבר, וכל ערך בה הוא נושא לגיטימי לדיון, שיחה וכתיבה.
חלק משמות הכותבות/ים באסופה זו מּוכּרים יותר וחלקם פחות, אך כולם תרמו תרומה מכרעת לעיצוב השיח של החברה הישראלית בעבר ובהווה. העיון באסופה אינו אמור להיות פסיבי; הקריאה בה הופכת את הקורא/ת לחלק אינטגרלי מבניית השיח ופיתוחו. אני מקווה שהקריאה בספר תעורר חוויה חדשה, תצית את הדמיון ותאפשר לפתוח שיחה עם חברים, בני משפחה או חברי הקהילה.
עוד בנושא: