אנתרופולוגיה לשבת

אורלי טל ומיכל פגיס (אוניברסיטת בר אילן) כותבות ל"בחברת האדם" אנתרופולוגיה לשבת על מאמרן החדש שבחן את הפנייה של פסיכולוגים בישראל ובעולם אל עולם הדת, על רקע אכזבה מהגישות האקדמיות והחילוניות:

תמונה ראשית: מימין- אורלי טל, משמאל: מיכל פגיס.

שלושים וחמישה פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים יושבים על מגוון כריות, שרפרפים ומחצלות באולם שקט. על השולחן מונחים פסלוני בודהה ומנחות מסורתיות. הם הגיעו לחמישה ימי ריטריט בהנחיית נזירה בודהיסטית, במהלכו יתרגלו מדיטציות על המוות ויכתבו ליקיריהם מכתבי פרידה. אין זו סדנת מדיטציה רגילה – אלה פסיכולוגים מוסמכים המחפשים דרך לשלב רעיונות ופרקטיקות בודהיסטיים בעבודתם הטיפולית כדי להפוך למטפלים טובים יותר.

מפגש זה משקף מגמה רחבה יותר. בשנים האחרונות, מספר גדל והולך של פסיכולוגים בעולם ובישראל מביעים אכזבה מהגישות האקדמיות והחילוניות בזרם המרכזי של הפסיכולוגיה ופונים אל עולם הדת במטרה לרענן את הפרקטיקה הטיפולית. מחקר אתנוגרפי זה שנערך בשתי קהילות טיפוליות בישראל, המשלבות פסיכותרפיה מערבית עם יהדות או בודהיזם, בוחן כיצד משלבים מטפלים אלה רעיונות ופרקטיקות דתיים בעולם הטיפול ומדוע הם חשים צורך להעשיר את הטיפול המערבי בתובנות דתיות. 

במאמר זה התמקדנו במתחים המתעוררים כאשר פסיכולוגים משלבים רעיונות דתיים בעולם הטיפולי המקצועי. מצאנו כי אסטרטגיה חשובה להתמודדות עם מתחים אלו היא להשתמש בדת באופן שונה בשני מרחבים מרכזיים: המרחב האקדמי-מקצועי הכולל את תכניות ההכשרה למטפלים ואת הכנסים המקצועיים של הקהילות, והמרחב הטיפולי של הקליניקה, עליו למדנו בעיקר באמצעות ראיונות עם המטפלים. 

דת גלויה במרחב האקדמי

ראשית, חשוב לציין כי שתי תכניות ההכשרה למטפלים שמפעילות הקהילות, הן בזירה היהודית והן בזירה הבודהיסטית, תופסות את עצמן כאקדמיות ומקצועיות, ולא כדתיות. הפסיכולוגים המלמדים בתכניות מעודדים לתפיסתם התבוננות ביקורתית על הנחות היסוד של החיבור בין דת לטיפול, ובמקביל, מצאנו כי הדת נוכחת וחיה בתכניות אלה. בתכנית בהשראה בודהיסטית, כל יום לימודים מתחיל ומסתיים במדיטציה בת חצי שעה בהנחיית נזירה בודהיסטית, שגם מלמדת בודהיזם כחלק מתוכנית הלימודים. המדיטציות אינן כוללות רק מיינדפולנס מחולן, אלא גם פרקטיקות בודהיסטיות מעמיקות יותר, במהלכן המשתתפים, מטפלים שברובם מגדירים את עצמם כישראלים חילונים, מתבוננים במושגים כמו ריקות וארעיות, מתרגלים מדיטציות החזיה של הבודהה ומדקלמים מנטרות. הדת נוכחת גם בתכנית בהשראה יהודית. המרצים הם פסיכולוגים קליניים דתיים, כמו גם רוב המטפלים המשתתפים בהכשרה ומשתייכים לציבור הדתי-לאומי. ההרצאות כוללות התייחסויות תכופות לרעיונות ולמושגים קבליים וחסידיים, לספרות מדרשית ולדמויות מהתנ"ך. 

הנוכחות המשמעותית של תכנים דתיים בשתי התכניות משקפת תפיסה מהותית המשותפת למטפלים בשתי הקהילות – שהפסיכולוגיה המערבית המסורתית, על אף תרומתה הרבה, סובלת ממגבלות מובנות שרעיונות ופרקטיקות מעולם הדת יכולים לסייע בהתגברות עליהן. במסגרת האקדמית, המטפלים מבקרים את הרוח האינדיבידואליסטית מדי ונעדרת הממד המוסרי שהם מייחסים לזרם המרכזי של הפסיכולוגיה. אחד המטפלים ניסח זאת כך: "לפסיכולוגיה המודרנית אין מוסר, בפסיכולוגיה אין טוב ורע." 

לפיכך, הם פונים אל הדת כמקור להעשרת השיח הטיפולי בערכים ובמוסר ומדמיינים מחדש את נפש האדם ואת היחסים הבין-אישיים והחברתיים באמצעות רעיונות, מושגים ואידיאלים דתיים. כך, לדוגמה, הסבירה שולמית, פסיכולוגית קלינית, מה הביא אותה להתעניין בפסיכולוגיה בהשראה יהודית: "הייתה לי הסתייגות, אפילו קושי, עם הכיוון הראשוני של פרויד, שאם תחפור, תחפור, תחפור, תמיד תמצא מין ותוקפנות בבסיס, דחפים לא ראויים פעמים רבות, בעוד שבראייה החסידית – בעיקר – אם תחפור, תמצא את הניצוץ, הניצוץ האלוהי, את החלק בנשמה [שמגיע] מלמעלה, את השאיפה לטוב." במישור הבין-אישי והחברתי, מציגים המטפלים בהשראה יהודית את תיאוריית "הצמצום" הקבלית כמנוגדת לדגש המערבי על אינדיבידואליזם תחרותי. כפי שאלוהים צמצם את עצמו כדי לפנות מקום לעולם, עלינו לפנות מקום לאחרים וכך לטפח חיבור בטיפול ובחברה בכלל, הם טוענים. 

בתכנית בהשראה בודהיסטית, רעיונות כמו "טבע הבודהה" ו"שלובהיות" (interbeing) מאשרים ומעמיקים את הראייה הפסיכואנליטית של קהילה מקצועית זאת כי בני האדם הם טובים מטבעם ומקושרים זה לזה. מישל, פסיכולוגית קלינית הלומדת בתכנית, הסבירה כיצד רעיונות בודהיסטיים אלה מציעים "דרך יפה להתקיים מעבר לקיום האישי (…) באינטראקציות עמוקות ומשמעותיות עם הסביבה שלך." 

דת סמויה בחדר הטיפולים 

בניגוד לנוכחות הגלויה של הדת במרחב האקדמי, במרחב הטיפולי של הקליניקה המטפלים שפגשנו מגלים זהירות רבה. "כשאתה אומר 'פסיכולוגיה יהודית', הדירוג שלך יורד," מסבירה מטפלת בוגרת התכנית בהשראה יהודית. באופן דומה, רקפת, פסיכואנליטיקאית מהתכנית בהשראה בודהיסטית מתארת: "עדיין יש לי חלקים בזה [מתייחסת לפרקטיקה הבודהיסטית] שהם מאד, מאד אינטימיים ובאיזשהו מקום, אני חוששת להפוך אותם לפומביים. לא שאין לי סמלים, יש סמלים… יש את הטאנגקה [תמונה מקודשת] הקטנה הזו שקיבלתי, לא כולם רואים אותה, אבל אני יושבת מולה." עבור מטפלים אלה, שהתחנכו בתרבות מקצועית הקוראת לשמירה על ניטרליות ואוניברסליות, ישנו חשש כי חשיפת מקורות ההשראה הדתיים תרחיק מטופלים או תחצה גבולות אתיים. 

למרות ההימנעות משיחה ישירה על דת בחדר הטיפולים, המטפלים בשתי הקהילות מספרים כי הרעיונות הדתיים מעצבים באופן עמוק את גישתם הטיפולית. הם מאמצים ומתרגלים אתיקה בין-אישית המבוססת על תפיסות דתיות כדי ליצור מערכת יחסים טיפולית המדגישה חיבור, קרבה ואנושיות משותפת, בניגוד להיררכיה ולהפרדה שהם מייחסים לפסיכולוגיה המודרנית. במהלך עבודת השדה, המטפלים שיתפו אותנו בתהליך האימון האתי המתמשך שהם עוברים, שמטרתו להתקדם לעבר אידיאל מוסרי של צמצום האגו והתעלות מעבר לעצמי. רעיון ה"צמצום" הקבלי, למשל, מתורגם בקליניקה להיות "תלמיד" של המטופל – לפנות מקום לאי-ידיעה ולהימנע מצמצום המטופל לכדי תיאוריות פסיכולוגיות או אבחנות פסיכיאטריות, ובמקום זאת לאפשר לניצוץ הפנימי שלו להתגלות בתהליך הטיפולי. "כשאני ניגש למטופל, אני לא בתפקיד של מי שיודע הכל", מסביר פסיכולוג בהשראה יהודית. "אני יודע משהו כללי יותר, שנשמה זו באה ורוצה להתגלות… אני עומד שם לא כיודע וכעושה…אני מקשיב. מקשיב ונותן לו להתגלות… אני מצמצם את עצמי, מפנה מקום כדי שיוכל להתגלות."

באופן דומה, המטפלים המושפעים מהבודהיזם מתמקדים בפיתוח אמפתיה עמוקה. הרעיון הבודהיסטי של אי-שניות (non-duality) מתורגם ליכולת להתמזג עם המטופל ולהבין את חווייתו הסובייקטיבית מבפנים – מצב המכונה "אחדיות". "להגיע למצב כזה דורש אתיקה", אומרת אחת המטפלות. "צריך לתרגל ריכוז, ענווה, חמלה – כל הדברים שאנחנו לוקחים מהבודהיזם. זה נותן כלים מצוינים להניח בצד את העצמי ולשהות בעולמו של האחר מבפנים."

על אף שהדת נותרת סמויה בחדר הטיפולים, המטפלים מאמינים כי הנוכחות האתית והחומלת שלהם מחלחלת אל המטופלים ומאפשרת להם להטמיע תכונות אלה בחייהם – עם משפחתם, חבריהם והעולם הרחב. הם מתארים תהליך זה כ"אפקט האדוות": ההתמסרות החורגת מהעצמי שלהם מזכירה למטופלים את הטוב הקיים בעולם ומעוררת בהם השראה להשתתף במשהו גדול מעצמם. זהו תהליך שפועל "מבפנים החוצה," משפיע בשקט על יחידים, ובהרחבה, על החברה בכללותה.

בין הפרטי לציבורי 

מקרה הבוחן שלנו מתחבר לדיון סוציולוגי נרחב בשאלת מקומה של הדת בחברה המודרנית. בעוד שחלק מהחוקרים טוענים כי הדת הפכה לעניין פרטי ואישי (תהליך המכונה "privatization"), אחרים גורסים כי הדת מסרבת להישאר במרחב הפרטי ומחפשת דרכים חדשות להשפיע על המרחב הציבורי (תהליך המכונה "de-privatization"). מחקרנו מציע תובנות חדשות לוויכוח זה.

המחקר חושף דינמיקה מורכבת בין דת לפסיכותרפיה בעידן המודרני. בעוד שבעבר נתפסה הפסיכולוגיה כגורם הדוחק את הדת לשוליים, אנו עדים כיום לתהליך מעודן יותר: הדת מחלחלת בחזרה אל תוך הטיפול, אך באופן דיפרנציאלי המשתנה בהתאם להקשר. במרחב האקדמי-מקצועי, הדת עוברת תהליך של de-privatization – היא נוכחת באופן גלוי ומשמשת מקור השראה לחזון מוסרי וחברתי של פסיכולוגיה מחודשת. לעומת זאת, במרחב הטיפולי של הקליניקה, הדת נותרת בגדר עניין פרטי – חשובה לפרקטיקה של המטפל אך סמויה מעין המטופל. על אף היותה סמויה בחדר הטיפולים, הדת שומרת על פוטנציאל להשפעה חברתית רחבה יותר דרך מה שהמטפלים מכנים "אדוות מתרחבות" – השפעה עקיפה ועדינה על תהליך הטיפול, על חווית המטופל, ועל החברה בכללותה. 

במילים אחרות, המחקר מראה כיצד תהליכי privatization ו- de-privatization יכולים להתקיים במקביל. המטפלים מנווטים בין העולמות באופן פרגמטי, תוך שהם שואפים להעשיר את הטיפול המודרני בתובנות דתיות, אך עושים זאת בדרכים המותאמות לאתיקה המקצועית ולציפיות החברתיות של זמננו.מחקר זה מדגים כיצד בעידן המודרני הדת עוברת טרנספורמציה מורכבת – משנה את צורתה ואופני פעולתה בהתאם להקשרים חברתיים ומקצועיים משתנים, תוך שהיא ממשיכה להשפיע על החברה בדרכים חדשות ומפתיעות. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן.

לקריאה נוספת: