רק היום

קרדיט לתמונה: Comicsgirl

השבועות האחרונים, מאופיינים בהרבה ׳המתנה׳. המתנה לשחרור החטופים, המתנה לסגירת עסקאות, המתנה לשחרור רשימות, המתנה לאות חיים, המתנה לחזרה לבתים, המתנה לזמן שאחרי המלחמה. ההמתנה היא חוויה של אי-ודאות, שמלווה באי-יכולת לשלוט בעתיד. 

האנתרופולוגית רוית תלמי כהן, כיום נשיאת האגודה האנתרופולוגית הישראלית, כתבה הרבה על מושג ההמתנה (Waiting) במסגרת עבודתה על מסע עלייתם מאתיופיה של אנשי זרע ביתא ישראל – המוכרים יותר בשם הפלאשמורה – מאתיופיה לישראל. המחקר, והספר ״ממתינים בדרכם – המסע של זרע ביתא ישראל מאתיופיה״ שיצא בעקבותיו בהוצאת למדא, מבוסס על עבודה אתנוגרפית מקיפה שערכה תלמי-כהן בשנים 2005–2014 בכפרים ובמחנות המעבר באתיופיה, במרכזי הקליטה ובדיור הקבע בישראל. הספר בוחן היבטים שונים של תהליך העלייה של העולים מקרב זרע ביתא ישראל.

חלק עיקרי בספר ובמחקריה עוסק בשלב ההמתנה במסע שלהם, שלב שבו הם ׳המתינו׳ חודשים ורוב אף שנים במחנות המעבר בגונדר עד קבלת אישור העלייה לישראל. במובן זה, תלמי-כהן מתייחסת למושג 'המתנה' כמושג מפתח להבנת הלימינליות בה נמצאים שוכני המחנה לאורך תקופת חיים ממושכת, במצב של בין לבין –  בין כפריים לעירוניים, אזרחים ל"אורחים", בין עולים, פליטים למהגרים ובין יהודים ללא יהודים.

המתנה, כפי שמוצגת על ידי תלמי-כהן, היא מושג מורכב, החורג מהתפיסה המסורתית של מצב פאסיבי, של חוסר פעולה או מצב זמני שבו אנשים שוהים. במקום לראות בה מצב סטטי, תלמי-כהן מציעה להבין את ההמתנה כתהליך חברתי פעיל ודינמי, אשר מעצב לא רק את חייהם של הממתינים, אלא גם את המבנים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שבתוכם הם פועלים. תהליך זה, שמשקף יחסי כוח, קשור במארג רחב של החלטות ופעולות שמתקבלות בידי מדינות, ארגונים בינלאומיים ומערכות ביורוקרטיות. בכך, ההמתנה הופכת לכלי ניתוח חברתי שמאיר את ההשפעות המורכבות של יחסי כוח על חיי היום-יום.

תלמי-כהן כותבת בפרק בספרה העוסק במחנות המעבר ובהמתנה:

״…מעצם מהותה, ההמתנה הממושכת מובילה להשהיה של כל שגרת חיים "רגילה", הכוללת תכנון לעתיד בתחומי המשפחה, הלימודים והתעסוקה, העתיד הכלכלי ועוד. החיים בהווה לצד חוסר הוודאות באשר לעתיד והעצירה "בתהליך העלייה" מייצרים את ההמתנה, וזו יוצרת מחד גיסא פסיביות, אך מאידך גיסא, אקטיביות המאפשרת להתמודד עימה…״ 

הממתינים חווים תחושת השהיה ודחייה, המובילה למצב מתמשך של "בין לבין", המשפיע באופן ישיר על חיי היום-יום שלהם. מצב של שיתוק, מצב של "הפסקה לא רצויה". אך לא מדובר רק במצב פסיבי או חוסר מעש בלבד; תלמי-כהן מדגישה כי בתוך ההמתנה, מתרחשות גם פעולות אקטיביות – אישיות וקהילתיות – המחזקות את תחושת השליטה. יוזמות כמו טיפוח קשרים חברתיים, שמירה על טקסים יומיומיים והתארגנויות קהילתיות מייצרות עוגן בתוך חוסר הוודאות, ומאפשרות להתמודד עם ההשלכות המוסריות והרגשיות של ההמתנה. ההמתנה טומנת בתוכה גם תקווה, יצירה, לעיתים גיבוש זהות קולקטיבית ליצירת שינוי – תוך עיצוב מחדש של היחסים בין הפרט לקהילה.

כך הופכת המתנה למרחב שבו מתעצבים מחדש זהויות, קשרים חברתיים, וציפיות לעתיד. לפי תלמי-כהן ההמתנה מספקת גם מרחב לתקווה ולעמידות רגשית, תוך שהיא משקפת את הדינמיקה בין יחידים לקהילותיהם.

אלו ימים ארוכים של המתנה – המתנה לשחרור, המתנה לשיבה הביתה ולוודאות. כתיבתה של תלמי-כהן מסייעת להבין את ההיבטים הפוליטיים והכוחניים שבהמתנה, ולמצב את עצמנו למול מצב ההמתנה בו אנחנו שרויים, המשהה אפשרות לקיום שגרת חיים "רגילה" או לחשיבה על העתיד. עם זאת, מצב ההמתנה אינו גזירת גורל – אלא תולדה של מבנה חברתי. כיצד ניתן לפרוץ את מצב ההמתנה? אילו דינמיקות יכולות להתרחש בתוכו, ובסופו של דבר להפר אותו – מהמתנה לתנועה? בימים אלו, המאופיינים בהמתנה – אנחנו חוזים גם בשחרור וביציאה ממצב זה, המצביעים על האפשרות לשינוי – על הדינמיות שבהמתנה ועל היכולת לייצר תנועה בתוכו ולהתנגד אליו.