ברכות

אילו תהליכים תרבותיים וחברתיים הובילו להפיכתם של עולים אשכנזים שהגיעו ארצה לאחר השואה למסמני הדגם ה"כלל־ישראלי"? מה היו האתגרים שעמדו בדרכם? וכיצד תוכנית טלוויזיה משנות ה-80 וה-90 עוזרת ללמוד על החברה? רותם לשם כותב על ספרו החדש "כיצד האשכנזים הפכו לישראלים?" שיצא בהוצאת למדע עיון/מכון בן גוריון:

הספר מבוסס על למעלה מ-50 ראיונות שערכתי עם בנות ובני שלושה דורות במשפחות ממוצא אשכנזי. הדור הראשון הם פליטים שהגיעו לישראל ממזרח ומרכז אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה; הדור השני, שנולד בארץ או היגר כילדים צעירים, גדל בשנותיה הראשונות של המדינה; והדור השלישי, ילידי שנות ה-80, גדלו במשפחות ממעמד הביניים. דרך ניתוח סיפורי החיים של הדורות השונים, הספר מתאר את השינויים הרגשיים שהתרחשו במשפחות אלה, ומפרש אותם כהשתקפות של תהליך השתלבותן בחברה המקומית, על רקע התמורות החברתיות המרכזיות שהתחוללו במיינסטרים הישראלי.

עם פרסום הספר גיליתי שהפניית הזרקור לאשכנזים מעוררת לעיתים חשד ואף התנגדות. מצאתי עצמי ניצב מול שאלות בנוגע להליכה נגד זרם התקינות הפוליטית, יחד עם ציפייה שאחשוף מיד את מוצאי המעורב כתעודת חסינות לעסוק בנושא. נראה שבמציאות הפוליטית העכשווית, הנשלטת על ידי תפיסת קורבנות זהותית, מחקר על אשכנזים עלול להתפרש כנקיטת עמדה נגד מזרחים או אשכנזים. אולם המחקר שערכתי שואף דווקא לפרוץ את המסגרת הדיכוטומית הזאת. כמי שגדל בסביבה מעורבת, חוויתי את הפרדוקסים שמלווים את ההבחנות האתניות הגורפות, וכך נחשפתי למורכבות של חוויות האשכנזים פליטי השואה וצאצאיהם, מעבר לתפיסתם כמשתייכים לקבוצה ההגמונית. מחקרי מציג אפוא תמונה מורכבת ורבת סתירות על קבוצת הגירה זו, שמערערת על ההבחנות הפשטניות הרווחות בשיח הציבורי.

סיפורי הדור הראשון מציירים תמונה של מציאות כלכלית, השכלתית ותעסוקתית קשה, ומתארים את תהליך ההשתלבות הכואב של דור זה בחברה הישראלית. עבור מי שגדל במשפחות אלו, המידע עצמו אינו חדש. החידוש במחקר הוא בהפניית הזרקור לחוויות הללו כבעלות משמעות קריטית למסלולי החיים של שלושת הדורות. למרות שאינני מבחין בספר באופן שיטתי בין מדינות המוצא השונות של הפליטים האשכנזים, קיבלתי תגובות מצאצאי משפחות שעלו מרומניה ומבולגריה, שהתרגשו מכך שהקשיים המוכרים להם מבית קיבלו הכרה ומקום במחקר אקדמי. תחושתם משקפת את הצורך להכיר במגוון שבחוויה האשכנזית בישראל ולתת ביטוי לקולות שנדחקו מהשיח המרכזי.

היבט נוסף שהספר עוסק בו הוא השינוי שחל ביחסים עם מזרחים והרגשות כלפיהם. בעוד שמחקרים אקדמיים רבים מתמקדים בשעתוק הגבולות החברתיים והתרבותיים בין הקבוצות האתניות, הניתוח שמובא בספר מציע פרספקטיבה שונה: טיפוסם המעמדי של הדור השני והשלישי לא התבסס בהכרח על בידול חד ממזרחים, אלא דווקא על מאמץ מתמשך לטשטש את הגבולות באמצעות קשרי סולידריות ונישואים מעורבים. הפרספקטיבה הבין-דורית מאירה תהליך שבו עידון הגבולות האתניים מתרחש בתוך המשפחות עצמן, ולעיתים אף כרוך בהטמעה של מרכיבים תרבותיים הנתפסים כמזרחיים. כך, סיפורי המשפחות ממחישים שהשתלבותם של אשכנזים רבים במעמד הביניים התרחשה דרך קירבה למזרחים ואימוץ תרבותם ולאו דווקא תוך הפרדה נוקשה.

בחינת היחסים בין אשכנזים למזרחים עשויה לעורר ציפייה שהספר יתאר את ייחודיותה של תרבות הרגש האשכנזית. עם זאת, כפי שנרמז בכותרת, הספר מתמקד באשכנזים ולא באשכנזיוּת – הוא עוסק במסלולי החיים שעברו, בחוויות שזכרו ותמללו, ובאסטרטגיות השונות שפיתחו לבניית זהותם. חלק מהחוויות המוצגות בו אכן קשורות למסלולים הייחודיים למשפחות מקבוצת הגירה זו – כמו חוויות השואה, הפליטות, המעברות וההתמודדות של הדור השני לשואה – אך חלקן כלל אינן ייחודיות למשפחות אלו, וייתכן מאוד שהן משותפות גם למשפחות אחרות ממעמד הביניים בישראל, לרבות משפחות ממוצא מזרחי. 

תרבות המשפחות האשכנזיות מוצגת כתופעה דינמית ורב-כיוונית של שינוי בדפוסי רגש, הנובעת משני תהליכים שונים המשתלבים זה בזה אך אינם זהים. התהליך הראשון הוא התהוותו של רפרטואר רגשי-תרפויטי במשפחות, הקשור לאימוץ תרבות מעמד הביניים ולהתחזקות האינדיבידואליזציה בקרב הדורות הצעירים. שיח תרפויטי זה כולל שפות ופרקטיקות פסיכולוגיות-טיפוליות שמטרתן לסייע בהחלמה מפגיעות נפשיות ובשיפור עצמי. אימוץ שיח זה אינו מוגבל דווקא למשפחות אשכנזיות או לישראליות, אלא מהווה תופעה גלובלית. התהליך השני עוסק בהשתלבותן של המשפחות בחברה הישראלית לאחר השואה, ובאופן שבו הן תפסו את מקומן בתוכה. תהליך זה כולל את עיבוד חוויות המלחמה של הדור הראשון ואת יצירתו של סגנון משפחתי קולקטיבי-מגונן, לצד אימוץ התרבות המקומית בדור השני. הספר מראה כיצד שני התהליכים הללו פועלים במקביל, מעצבים את דפוסי הרגש במשפחות האשכנזיות ואת תהליכי הבניית הזהות של הדורות השונים.

הטענה המרכזית של הספר נובעת מהמפגש בין שני התהליכים שתוארו. קבלתה של התרבות התרפויטית במשפחות האשכנזיות, החל מן הדור השני, התאפשרה משום שדור זה ראה בה מרכיב מהותי בתהליך ההפיכה לישראלים. זאת, במידה רבה על דרך הניגוד לתפיסת המשפחה של הוריהם, אשר זוהתה כ"גלותית" וככבולה לחוויות השואה. אף על פי שמקורו של השיח התרפויטי אינו בתרבות הישראלית, ואינו כולל רכיבים ייחודיים ללאום הישראלי, אימוצו סימן את השתלבות המשפחות בחברה המקומית. כך, הוא שימש ייצוג של ישראליות – אמנם כזו הנושאת גוון אשכנזי – גם מבלי להצהיר על כך במפורש. חדירת התרבות התרפויטית למשפחות האשכנזיות לא רק שיקפה את השתלבותן החברתית, אלא גם בישרה את כניסתם של יסודות ליברליים ודמוקרטיים למשפחה. אלה עיצבו מחדש את מערכות היחסים המגדריות והאתניות בתוך המשפחות לאורך הדורות, והפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הפיכתן לישראליות.

עם זאת, אימוץ המודל המשפחתי החדש עוצב באופן סמוי אך מתמשך על ידי סגנון קולקטיבי לדיבור על המשפחה שהונחל על ידי דור פליטי השואה, אשר נשא עמו דחף להגן על המשפחה. סגנון זה השפיע על אופי התפתחותו של השיח התרפויטי-אינדיבידואליסטי בדור השני ובדור השלישי. כך, למרות ששיח זה כיוון את הדורות הצעירים להתמקד במרכיבים אישיים יותר של סיפורי החיים, אימוצו לא היה כרוך בערעור על היסודות הקולקטיביים של המשפחה והלאום. מגמה זו באה לידי ביטוי בכך שלעתים קרובות חופש הבחירה של הפרט הצטמצם במסגרת ערכים משפחתיים ותרבותיים שמרניים, ששוחזרו בתוך המשפחות. כך, הדחף להיטמע בחברה המקומית ולבנות זהות אינדיבידואליסטית, שמר על הקולקטיביות המשפחתית והלאומית, ולעיתים אף חיזק יסודות אלו.

לבסוף, היטמעות השיח התרפויטי במשפחות נבחנת גם דרך נקודת זמן משמעותית בתרבות הפופולרית בישראל, שבה שיח זה ביסס את מקומו בזירה הלאומית והוצג כהון רגשי שמיועד ל"ישראלי המצוי" ממעמד הביניים. בפרקו האחרון של הספר, אני מתמקד בתוכנית הטלוויזיה קשר משפחתי ששודרה בטלוויזיה החינוכית בשנות ה-80 וה-90, כאמצעי רפלקטיבי לחומרים שעלו מתוך הראיונות. קשר משפחתי הייתה התוכנית הראשונה בישראל שהציגה טיפול במשפחות אמיתיות, בהשראת הגישה של מכון אדלר. טענתי המרכזית היא שהתוכנית שיקפה את המציאות המשפחתית האשכנזית בישראל, וסיפקה למשפחות ממעמד הביניים, ובהן גם המשפחות שראיינתי, סגנון רגשי חדש להמשגת המשפחה. סגנון זה הוצג כמרכיב מהותי בעיצוב זהות ישראלית מתחדשת, המבוססת על ערכים דמוקרטיים וליברליים. שיח אינדיבידואליסטי זה צמח מתוך קהילה פעילה של הורים ממעמד הביניים, הותאם לסדר היום הלאומי והוטמע בתפיסה שבראשה עומד הקולקטיב – הן המשפחתי והן הלאומי.

לסיכום, באמצעות בחינת עולמות המשמעות הבין-דוריים במשפחות שראיינתי, ובמבט החורג מהתפיסה הרווחת של אשכנזיוּת פריבילגית, אני מציע פרשנות מעמיקה לשינויים התרבותיים והחברתיים שחלים במעמד הביניים בישראל. מנקודת מבט זו, השינוי בשיח המשפחתי משקף התפתחות של סגנון רגשי המשלב ערכים ליברליים לבין שמירה על עקרונות קולקטיביים חזקים – שילוב שממשיך לעצב את התרבות הישראלית גם כיום. בניגוד לטענות על חדירה כפויה של הליברליזם לחברה הישראלית, בחינת הראיונות והתוכנית קשר משפחתי מציירת תמונה מורכבת יותר. הליברליזם לא הוטמע באחת ובאופן דורסני למשפחות ממעמד הביניים, אלא בצורה הדרגתית ומורכבת, מלווה בתנודות רגשיות מגוונות ולעיתים סותרות. הוא השתלב לצידן של תפיסות משפחתיות מסורתיות, אשר שומרות על חיבור עמוק בין הפרט לקולקטיב. בתוך הדינמיקה הזו נרקמות תופעות תרבותיות נוספות, כמו ההכרה בהורות להט"בית ב-2005, הפופולריות של תוכניות כמו "חתונה ממבט ראשון", וכן התחושות הקולקטיביות שהובילו למחאות נגד הרפורמה המשפטית ולתמיכה במשפחות החטופים במהלך מלחמת חרבות ברזל. תופעות נרחבות אלה אינן נוצרות יש מאין; הן מתגלות בביטויים רגשיים יום-יומיים ושוליים לכאורה, הנידונים לעומק בפרקי הספר.

עוד בנושא: