אנתרופולוגיה לשבת

צלם תמונה ראשית: Fabian Irsara, מתוך האתר Unsplash.

המשפט "שתהיה עדות לחיי לרשותי" לקוח מטקסט שכתבה "זונה 1 פדוטן" בבלוג בפורטל הבלוגים "תפוז" ז"ל. המשפט הזה היווה את נקודת הפתיחה של הפרק שכתבו יעלה להב רז ואיילת בן נר (ארגון ארגמן), והתפרסם בספר שיצא לאחרונה “Sex work today: erotic labour in the twenty first century”, NYU Press. הן כותבות לבחברת האדם על הפרק והמחקר:

הפרק עוסק בכתיבה אוטוביוגרפית של עובדות מין ישראליות – ז'אנר שתפס תאוצה מתחילת שנות ה-2000 בפלטפורמות מקוונות שונות כגון בלוגים, מגזינים ארוטיים, מדיה חברתית וקהילות מקוונות של צרכני תעשיית המין. כפי שאנו מראות בפרק, הז'אנר של כתיבה אוטוביוגרפית במרחב המקוון מאופיין במאמץ של עובדות מין ישראליות להתמודד עם מה שהספרות בתחום מכנה "סטיגמת הזונה" (The Whore Stigma), המציגה אותן כקורבנות, כאובייקטים לצריכה מינית וכנשים הפועלות תחת תודעה כוזבת. 

בפרק, אנחנו מתייחסות לכתיבה האוטוביוגרפית של עובדות מין במרחבים מקוונים בתור מה שתמר כתריאל ניסחה כ-"דיבור כפעולה" (speech-as-action). לפי כתריאל (Katriel, 2021),  'דיבור כפעולה' משרטט קווים מנחים כיצד לעשות 'דברים' עם מילים בהקשרים של התנגדות פוליטית ותרבותית, מחלוקת על אמונות אידיאולוגיות עמוקות, והתמודדות למול כוח חברתי. מאחר שעבודת מין עדיין נחשבת לפעילות שגוררת סטיגמטיזציה חריפה כלפי המעורבות בתחום, השאלה איתה יצאנו לדרך הייתה – איזה תפקיד ממלאת כתיבה אוטוביוגרפית בקרב עובדות מין המנסות לערער על הסטיגמה כלפיהן. 

השאלה הזו במיוחד רלוונטית בקונטקסט הישראלי המקומי. מאז סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, מתקיים בישראל מאבק עיקש של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ולוקאליים כמו גם ארגונים פמיניסטיים שעיקרו מיגור סחר בנשים למטרות זנות. המאבק הוביל לאימוץ מה שסימונדז-יועז (2009) קראה "המהלך המקרבן" שעיקרו הרעיון שכל זונה/עובדת מין, באשר היא, וללא תלות בנסיבות, היא קורבן. מהלך זה היה שלוב באימוץ עמדה ניאו-אבולוציוניסטית כלפי תעשיית המין בכללה, שמטרתה מיגור התעשייה כולה. המאבק הגיע לשיאו בשנת 2018 כאשר ישראל אימצה את "חוק איסור צריכת זנות", גרסה מרוככת של המודל הנורדי (ואכיפתו החלה בשנת 2020). 

אימוץ הגישה הממגרת מאופיין במה שחוקרים רבים כינו "מסע צלב מוסרי" שעיקרו פאניקה מוסרית המובילה לראות באינדיבידואלים הפועלים בתעשיית המין כאוכלוסייה בסיכון ללא יוצא מן הכלל ולפיכך יש חובה חברתית-מוסרית להצילם, גם מידי עצמם ולעיתים בכל מחיר. הרטוריקה של ניצול וקורבנות שהתקיימה ומתקיימת בדיונים מדיניים ובשיח הציבורי, מאתגרת ואף מקשה עוד יותר על עובדות מין המנסות להציג חווית חיים וחוויית עבודה מגוונת ומורכבת יותר. באקלים החברתי-ציבורי שתואר, ההנחה שלנו הייתה שלאור הסטיגמה החריפה, כתיבת החוויה ללא תיווך של גורם שלישי (תקשורת ממוסדת, ארגון סיוע המדבר בשמן וכד') יש בה פוטנציאל להפוך לכוח אקטיבי ואפקטיבי שביכולתו לבסס את תחושת הסוכנות (איג'נסי) הסובייקטיבית שלהן למול מעמדן הציבורי המושמץ כזונות/עובדות מין. 

בפרק בחרנו להתמקד בניתוח הכתיבה האוטוביוגרפית של ארבע עובדות מין שכולן פעלו בפלטפורמות מקוונות שונות כמו בלוגים עצמאיים, מדיה חברתית, מגזינים מקוונים וקהילות מקוונות של צרכני תעשיית המין, החל משנות ה – 2000, וכן בניתוח התגובות לטקסטים. ממצאי המחקר שלנו העלו כי באקלים החברתי-ציבורי שתואר, עובדות מין הבוחרות לכתוב בפלטפורמות מקוונות, מתמודדות מול זירות מגוונות שעל אף שונותן, משמרות ומתחזקות את סטיגמת הזונה. 

מצד אחד, התמודדות למול צרכני מין הפועלים בשוק קפיטליסטי ניאו-ליברלי לפיו עובדת מין היא נותנת שירותים ומצופה לשמור על דימוי מפתה פן תיפגע פרנסתה. מצד שני, כפי שגם הראו חוקרות פוסט קולוניאליות, 'תעשיית ההצלה הפמיניסטית' הרואה בעובדות מין קורבנות שאינן מודעות למעשיהן. הכתיבה האוטוביוגרפית הופכת בצומת הזאת למנגנון הישרדות חברתי-פוליטי של השתתפות בשיח שמשתמש ב"סטיגמת הזונה" אך מנכס אותה ליצירת מבנה מנטלי של אימות חוויה עצמית. המהלך הזה המתרחש כולו כאמור בזירות מקוונות פומביות, אם כי אנונימיות, לא חף מסכנות. 

הראשונה היא שהניסיון לאתגר את הנרטיב הקורבני-לפיו מה שכלל עובדות המין זקוקות לו הוא שיקום מכיוון שהן סובלות מפוסט טראומה שמקורה בעבודה עצמה – מגביל את האפשרות של עובדות המין לנסח את עצמן כסובייקטיות ואי לכך לא מאפשר להן לקחת בעלות על הסיפור שלהן. השנייה היא שההתנגדות לתפקיד הקורבן, אך עם התעקשות על העדר רומנטיזציה לעבודה עצמה בתעשייה, עלולה להסתיים בהאשמת הדוברת לא רק כבעלת תודעה כוזבת אלא גם כפרסונה פריבילגית המאיימת על מקומן של חברותיה. ההאשמה הזו מקטינה את עמדתה של הדוברת ולא מאפשרת לה להציג את הניואנסים המתקיימים בעבודת מין. זה גורם לעובדות מין עצמן להתבצר בתוך עמדות דיכוטומיות ופשטניות: או שאת עובדת מין הנהנית מהעבודה (ואז את מואשמת ברומנטיזציה לתעשייה ו/או בתודעה כוזבת) או שאת מאמצת את תפקיד הקורבן וכך הופכת לנערת הפוסטר של תעשיית ההצלה. שני הקצוות הללו, מונעים מעובדות מין להציג סיפורים מורכבים או התייחסות כלשהי לטראומות. ולבסוף, הסכנה השלישית טמונה בשאלת הבעלות על הטקסט. מרגע שהטקסט מפורסם, ניתן לפרסמו ולהפיצו מחדש. כך, מי שכותבת את חווייתה, בו בזמן שהיא לוקחת בעלות עליה בניסוחה, קרי במילותיה שלה עצמה, באותה נשימה גם מאבדת שליטה על הסיפור שלה מכיוון שהסיפור הזה הופך למטבע עובר לסוחר-אחרים יכולים לעשות בו שימוש, לתמרן אותו ע"י פרשנותם אותו, ע"י תגובותיהם ושיתוף הטקסט למטרותיהם. סכנה זו מאלצת התנהגות מחושבת וחכמה שמא הסיפור שלהן יהפוך לנשק בלוחמה האידיאולוגית המתקיימת בשיח הציבורי, בלי שירוויחו דבר.

אם כן, הטקסטים השונים אותם ניתחנו מראים כיצד עובדות מין מנסות להשתמש בכתיבה אוטוביוגרפית כמקפצה מהאישי לפוליטי: מנסות להפוך את הנרטיב הסובייקטיבי לאקט פוליטי של עדות, של לקיחת חלק כסובייקט מדבר במקום כאובייקט או מושא לשיחים ותשוקות של אחרים. לצד זאת, מהלך זה אינו פשוט כלל ועיקר. באקלים שתארנו עד כה, אין זה מפתיע שהחוויה הרגשית הרווחת בכתיבה האוטוביוגרפית היא תחושת בדידות עצומה. מהמחקר שערכנו, עולה כי מה שעובדות מין כותבות שהן זקוקות לו הוא לא החפצה ולא הצלה אלא תחושה שנקודת המבט שלהן והניסיון שלהן נלקח בחשבון. אולי נאות להקשיב?