ברכות

ד"ר נגה קידר (אשר סיימה את עבודת הדוקטורט שלה בסוציולוגיה באוניברסיטת טורונטו) מצטרפת לאוניברסיטת תל אביב כמרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתכנית המוסמך להיבטים חברתיים ומדיניות של שינויי אקלים. מחקריה של קידר מתמקדים בסוציולוגיה אורבנית, סוציולוגיה של התרבות, מדע וטכנולוגיה, סוציולוגיה פוליטית ומדיניות ציבורית. במחקריה, משלבת קידר שיטות איכותניות וכמותניות כדי לבחון כיצד ערים לומדות ומאמצות רעיונות במציאות רוויית משברים ועמוסת 'פתרונות' טרנדיים. היא גם בוחנת את ההתפשטות של רעיונות כגון "העיר היצירתית", "העיר בת הקיימא" ו"פלייסמייקינג" וכיצד הם יוצרים שדות מדיניות עירוניים על-מקומיים, המאוכלסים בדוברים כריזמטיים שמקדמים את הרעיונות, בערי מודל שמזמינות לחיקוי, ובהיררכיות מרחביות המנתבות את תנועת הרעיונות. בטקסט שכתבה קידר לבחברת האדם היא מתארת את הדרך המחקרית והאישית שעברה, את שיתופי הפעולה ורגעי השיא, אך גם מציפה את הקושי בחיפוש אחר המשרות, האכזבות שבדרך ושרירותיות של התהליך:

נולדתי בקיבוץ מעגן בדרום הכנרת, אבל אני ללא ספק טיפוס עירוני. אני אוהבת לשוטט, אינטרקציות בין זרים מרתקות אותי והתקבצות של אנשים לפעולה משותפת במרחב הציבורי יכולה לגרום לי לדמוע. הכמיהה שלי למרחבים עירוניים תודלקה במשך כל הילדות והנעורים, וגם היום הידיעה שבמקום בו אני גרה יש תחבורה ציבורית עד מאוחר נוסכת בי שלווה.

הגעתי ללמוד בירושלים סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וספרות כללית והשוואתית אחרי שנה במרכז תל-אביב וטיול בערים בהודו ובסין. הסכימה שהייתה לי בראש באותה תקופה היא שתל-אביב תהייה בשבילי מבוע של תרבות ואומנות, וירושלים מקום של קהילות ואקטיביזם. בחרתי בירושלים, כי אחרי שגרתי עם חברות במרכז תל אביב במרפאת שיניים שהוסבה למגורים והייתה תמיד מלאה בחברים שלנו, חשבתי שבתל-אביב אני בחיים לא אצליח להתרכז בלימודים.

התארגנתי עם קבוצת של חברות אקטיביסטיות ועברנו לגור ביחד בירושלים. גרתי במשך שבע שנים עם הקבוצה הזו, "קהילת אלומה" שהיא עדיין חבורה יסודית בחיים שלי, בשכונות ואזורים מוחלשים בקצוות של העיר. למדתי המון בשנים האלו על דינמיקות שכונתיות ועירוניות, בלי בהכרח לדעת לתת שמות לתופעות ולתהליכים שראיתי. בקבוצה הזו גם הכרתי את אהובי, עמית לזרוס, שיבחל מכל וכל בהגדרה אקטיביסט. שוליות חברתית, הדרה ואי-שיוויון מאוד הפעילו אותי רגשית ואינלקטואלית, וחיפשתי בלימודים תשובות והנחיות לפעולה לפרוייקטים ומאבקים שהיינו מעורבים בהם. מצאתי הרבה סוגים של תשובות בלימודי סוציולוגיה, אבל דווקא המרכיב המרחבי היה חסר.

מתוך עניין בגבולות חברתיים וחצייה שלהם, כתבתי תזה דמוגרפית שעסקה בסגרגציה אתנית באזורי מגורים בישראל בהנחיית גיא סטקלוב. התזה בחנה איך המרחק החברתי בין קבוצות הצטמצם בין השנים 1961-2008, ואיך הגירה פנימית, שיוך אתני, קבוצת גיל ותקופה השפיעו על צמצום הסגרגציה בין מזרחים ואשכנזים (העבודה התפרסמה בIsrael Studies Review). ההנחייה של גיא הייתה מאוד משמעותית בשבילי. היא עזרה לי לסגל שיגרה של עבודה מחקרית, לנסח שאלות על תהליכים רחבי היקף ולא לפחד ממתודולוגיות חדשות. בתחילת התואר השני, לא דמיינתי שאהיה מסוגלת לעשות דוקטורט בחו"ל, אבל המחקר שהתפתח מאבסטרקט קצר לתזה שלמה שנכתבה באנגלית, וכנסים בינלאומיים שגיא עודד אותי להשתתף בהם, פתחו לי את התאבון וגרמו לי להרגיש שאני מסוגלת. הבנתי שאם אני רוצה להיות סוציולוגית, אני צריכה לא רק להכיר את האקדמיה הבינלאומית, אלא גם לחיות בעוד מקומות ולהרחיב את הדמיון הסוציולוגי שלי. למדתי איך להתמודד עם תהליך הקבלה לדוקטורט משני חברים טובים, גיא שלו וארז מגור, שגם נסעו לתכניות דוקטורט בחו"ל. לא הצלחתי להתקבל בשנה הראשונה לאוניברסיטאות שהגשתי אליהן מועמדות, אבל ניסיתי שוב ברגע האחרון בשנה שאחרי והתקבלתי לאוניברסיטת טורונטו.

מתחילת לימודי הדוקטורט העיסוק בעיר ובעירוניות היה מאוד דומיננטי מבחינתי. הגעתי עם סקרנות לאופן בו עיר כמו טורונטו, שמעל למחצית מתושביה לא נולדו בקנדה, תופסת את המגוון האתני כבסיס לסולידריות חברתית וחוגגת את הרב-תרבותיות כמודל פוליטי. התכוונתי להמשיך לכתוב על שאלות שקשורות במרחב, ריבוד חברתי, הגירה ואתניות, ובעקבות זאת, עבדתי כעוזרת מחקר, למדתי ותירגלתי קורסים בסוגיות האלו. 

במקביל התעניינתי בעוד תהליכים. טורונטו היא עיר שבעשורים האחרונים אימצה הרבה Buzz Words לגבי עירוניות, כמו "העיר היצירתית", "העיר החכמה" ו"העיר החסינה". טורונטו גם הפכה לכר פורה עבור "גורואים עירוניים" – מומחים כריזמטיים שמנסחים מהי 'עירוניות טובה', ולמעין ארגז חול לניסויים אורבניים שנויים במחלוקת כמו מיזם Sidewalk Lab של אלפבית להקים שכונה "From the Internet Up". אחד הדברים שהפתיעו אותי בטורונטו הוא שהרעיונות האלו לא רק אומצו ותורגמו לתכניות עבודה, אלא עוררו ויכוחים ציבוריים סוערים ומחאות. דן סילבר, המנחה שלי, עודד אותי לאמץ זווית של סוציולוגיה פרגמטית על התהליכים האלו, ולא להסתפק בנקודת המבט המאוד נפוצה בגיאוגרפיה ביקורתית שבוחנת איך האג'נדות האלו מייצרות אי שוויון ומקדמות מדיניות ניו-ליברלית. ובאמת השאלות באמצעותן התבוננתי על התופעות האלו, בחנו 'למה ערים זקוקות לגורואים עירוניים', או 'איך ערים עובדות עם תסריטים עירוניים שכביכול לא מתאימים להן' והולידו סוג אחר של תובנות, לצד מסקנות על אי שוויון (המחקרים האלו, שמובססים על עבודות שדה בירושלים ובטורונטו פורסמו בCity & Community, IJJUR וכתבתי על כך לבחברת האדם כאן וכאן). 

בשנים האחרונות אני עסוקה בהמשגה וניתוח של הנדידה של רעיונות אורבניים והאופנים בהם הם יוצרים שדות חברתיים על-מקומיים בהם ערים משוות את עצמן, לומדות ומתחרות אחת בשנייה. בעבודה משותפת עם דן סילבר, אנחנו בוחנים את ההיווצרות של המרחבים הרעיוניים האלו בעזרת מתודולוגיות חישוביות לניתוח טקסטים, תוך כדי השוואה של מדיניות אומנות ותרבות עירונית בכמות גדולה של ערים.

במחקר הזה אנחנו שואלים: כיצד מתפתחים שיחי מדיניות בערים שונות סביב אותו רעיון (Journal of Urban Affairs)? כיצד ערים משלבות בין השיחים האלו ויוצרות אסמבלג'ים ייחודיים להן (Cities)? איזה רעיונות ערים 'מצטטות' אחת מהשנייה, וכיצד תהליך הציטוט יוצר "ערי מודל" בתוך שדות המדיניות הללו (Urban Studies)? בפרוייקט נוסף במסגרת The University of Toronto and the Hebrew University Research and Training alliance אני חוקרת עם עוד שותפות ושותפים את האבולוציה של פלייסמייקינג, מתודה לעיצוב מרחבים קהילתיים בשיתוף עם משתמשי המקום. המחקר שאני מפתחת עכשיו עושה שימוש במתודולוגיות ובכלים התיאורטיים האלו כדי לבחון איך 'ערים רגילות' (Ordinary Cities) מגבשות מדיניות להתמודדות עם משבר האקלים. 

בטורונטו מאוד נהנתי מההזדמנות לעבוד בקבוצות מחקר אינטרדיסיפלינריות, עם מדעני מחשב, היסטוריוניות של אומנות ומתכננים, כשנקודת המפגש היא העיר, וגם מהשיחה הפורה ושיתופי הפעולה בין חוקרות מהאקדמיה למקבלי החלטות. חזרתי לגור בישראל במהלך הדוקטורט, ולשמחתי הקשרים עם העיר והאוניברסיטה לא הסתיימו, אלא שינו צורה באמצעות שיתופי פעולה חדשים. בישראל, חיפשתי לעצמי קהילה מקצועית וניסיתי להבין איך להיות כאן סוציולוגית אורבנית. התחלתי לעבוד בקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית בהובלת אמילי סילברמן, שעוסקת באורבניזם ותכנון חברתי ומכשירה נשות מקצוע בתחום. התחלתי גם ללמד סוציולוגיה אורבנית באוניברסיטה העברית, ובעצם להעביר את הקורס שכסטודנטית בתחילת הדרך רציתי ללמוד. בקליניקה זכיתי לעבוד לצד אדריכליות מתכננות ועו"סיות יהודיות ופלסטיניות, שהן מבחינתי מהproblem solvers הגדולות שנתקלתי בהן. הקליניקה הייתה דוגמה חזקה בשבילי ליצירה של מרחב אקדמי שמצמיח מנהיגות מקצועית. אמילי באופן אישי היא מנטורית חשובה עבורי בשאלות שקשורות באקדמיה ושינוי חברתי, שאני אובססיבית לגביהן. במהלך הפוסטדוקטורט בו התארחתי אצל גילי דרורי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית כעמיתת עזריאלי, ניתנה לי ההזדמנות גם לחשוב מבחינה אנליטית על התפקיד החברתי של האקדמיה. 

מאז החזרה לישראל הייתי שותפה ליצירת פורומים ומסגרות למחקר ופעולה כמו "ערים מחקר וצדק מרחבי" ו"קהילת מחקרי עירוניות ישראל" ומצאתי הרבה שותפות ושותפים שחוקרות אורבניות בישראל. עבודה קבוצתית לקידום מטרה משותפת תמיד מרגישה לי כמו הדבר הנכון לעשות, אבל ההתמקדות בה ולא בקידום עצמי גם עומדת בסתירה כואבת למציאות של משחקי הרעב שכרוכים במציאת עבודה באקדמיה הישראלית. יש הרבה חוקרות וחוקרים מוכשרים ואין משרות. וכך, ככל שתחום מתפתח יש בו גם יותר תחרות על התקן הבודד שנפתח. לשמחתי, לקהילת המחקר האורבנית בישראל הפעולה המשותפת דווקא הצליחה להשתלם בחלון הזמן הנוכחי. במקביל אלי עוד חוקרות וחוקר קיבלו בשנה האחרונה משרות במחלקות שונות: הדס צור בקרימינולוגיה בבר-אילן, יעל שמריהו ישורון בפוליטיקה וממשל בבן גוריון, וטל שמור בחוג למגדר בתל-אביב.

השנים של חיפוש עבודה הן שנים מאוד כואבות של תחרות עם חברות קרובות, ושאלה של כמה זמן אפשרי להישאר במורטוריום של פוסטדוקטורט עד שזה יסתדר, אם זה יסתדר. המתח הזה היה מאוד נוכח בחיים שלי בשנים האחרונות, והרבה א.נשים עזרו לי להחזיק את הקושי ולא לוותר. המחסור במשרות הוא בעייה תשתיתית, אבל ברמה האישית, אני רוצה להצליח להחזיק את היד לכל החברות הbad-ass שלי שעוד לא מצאו משרה עד שהן ימצאו את מקומן. מנקודת המבט שלי, ההבדל בין למצוא משרה ללא למצוא משרה באקדמיה הוא לפעמים שרירותי, וחוקרות מעולות נשארות בחוץ.

אני נרגשת להצטרף לחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתכנית המ.א. להיבטים חברתיים ומדיניות של שינויי אקלים. בשנה הקרובה אלמד קורסים בסוציולוגיה אורבנית, תיאוריות סוציולוגיות ושיטות מחקר. אני סקרנית להבין איך סטודנטיות בתל-אביב חוות את העיר ואת הקשר שלהן למקומות מהן הם מגיעות, ומצפה ללמוד ולפענח ביחד איך ידע מרחבי יכול להשפיע על המציאות. אני גם מאוד מחכה למצוא שותפות ושותפים חדשים למחקר ועשייה. יש לי תפיסה אידיאליסטית וכנראה קצת נאיבית ביחס למרחב האקדמי ולמה הוא יכול וצריך להיות, אבל היא הצליחה לשמור עלי לאורך השנים מאובדן משמעות. בזמן שהקטסטרופה מתגלגלת, אני מאמינה שהמרחבים של האקדמיה הם מקלט לשמור בו על הנפש. ושכשיום אחד המלחמה תגמר, האקדמיה גם תהייה מרחב קריטי לבירור וריפוי. בתוך כל אלו, אני מאחלת לעצמי להיות אמיצה ומפוקסת. 

עוד על קידר ונושאים דומים: