אנתרופולוגיה לשבת

טובה מהכני-בלקין מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ואיילה פרץ בן חיים מבית ספר לחינוך באוניברסיטת בן גוריון כותבות על המאמר שפורסם בכתב העת "קשת". המאמר מתאר ממצאים ותובנות מתוך מחקר יישומי שבוצע בידי צוות רב דיסציפלינרי בתחומים של אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, חינוך ועבודה סוציאלית.

(קרדיט תמונה ראשית: טלי מאייר מתוך אתר שתיל סטוק, מחאה נגד אלימות משטרתית כלפי העדה האתיופית)

מותו של סלומון טקה, צעיר ישראלי יוצא אתיופיה, על ידי קצין משטרה, הציתה גל מחאות אשר המחיש את המתח בין ישראלים יוצאי אתיופיה לבין החברה הישראלית. המחאות ותגובת החברה הישראלית, היוו מוטיבציה עיקרית לביצוע המחקר שנערך בשנת 2020 בשיתוף האפוטרופוס הכללי, המטה לשילוב יוצאי אתיופיה והחברה למתנ"סים. המחקר בחן את מערכות היחסים בין תושבים מקבוצות אתניות מגוונות בשכונות עירוניות, ובפרט את מערכת היחסים עם יוצאי אתיופיה. זהו מחקר ארצי רחב היקף, שכלל 19 שכונות עם שיעור גבוה של יוצאי אתיופיה, 570 ראיונות עומק עם תושבים ובעלי תפקידים, יוצאי אתיופיה ולא יוצאי אתיופיה, סיורים ותצפיות. בעוד מחקרים קודמים עסקו ביחסי יוצאי אתיופיה עם הממסד, מחקר זה התמקד במרחב העירוני כשדה מחקר לבחינת מערכת היחסים בין קבוצות אתניות שונות.

המחקר גילה יחס של אחרוּת כלפי תושבים ממוצא אתיופי בכל השכונות. אחרוּת (Otherness) הוא תהליך שבו קבוצה דומיננטית מבדלת עצמה מקבוצות אחרות על ידי יצירת סטיגמה המובילה לשלילת זהות ולאפליה (Staszak, 2009). היחס בא לידי ביטוי במופעים של מיקרואגרסיה מצד בעלי התפקידים ותושבים שאינם יוצאי אתיופיה. מיקרואגרסיה הוא מונח המתאר גילויי אלימות סמויים ויומיומיים כלפי יחידים מקבוצות מודרות (Capodilupo et al., 2010), ונמצא כי בתגובה למיקרואגרסיה המופנית כלפיהם נוקטים התושבים יוצאי אתיופיה אסטרטגיה פרואקטיבית של נבדלות מרצון מסביבתם, וזו מעצימה את תפיסתם כאחרים בעיני התושבים שאינם ממוצא אתיופי. תפיסה כזו פוגעת במערכות היחסים בין תושבים מקהילות מגוונות ויוצרת תחושת שונוּת, הדרה והרחקה בקרב כלל תושבי השכונה. מאמר זה מציע לחולל שינוי בתפיסות ובעמדות של התושבים ובעלי תפקידים כלפי תושבים ממוצא אתיופי, על מנת לשפר את מערכות היחסים בין הקבוצות השונות בשכונה.

ממצאי המחקר מעידים כי היחסים בין הקבוצות האתניות השונות בשכונה, ובעיקר בין הישראלים יוצאי אתיופיה לחברי הקבוצות האחרות, אינם מיטביים. למערכת הקשרים בין ישראלים יוצאי אתיופיה לקבוצות אחרות בשכונה יש מאפיינים ייחודיים, במאמר בחרנו להתרכז בשלושה עיקריים: אחרוּת, מיקרואגרסיה והתגובה של ישראלים יוצאי אתיופיה שבאה לידי ביטוי בנבדלות מרצון. 

.

אחרוּת – זרוּת, איום וריחוק

לאורך השנים הגיעו לשכונות קהילות מקבוצות אתניות שונות ונוצרו שכונות רב-תרבותיות. לדברי התושבים ובעלי תפקידים שאינם יוצאי אתיופיה כל עלייה חוותה קשיי קליטה, לרבות גזענות ישירה וסמויה מצד הממסד ומצד קבוצות שהגיעו לפניהן. עם זאת, השונוּת של תושבים יוצאי אתיופיה בולטת יותר – מלבד השוני התרבותי והלשוני שמאפיין את כל העליות, השונוּת של ישראלים יוצאי אתיופיה מאופיינת גם בהיבט פיזי המוביל לתיוגם כ"שחורים". אך בניגוד למאפיינים אחרים שאפשר לשנות (שם) או לרכוש (שפה), צבע עור הוא מאפיין שאי אפשר לשנות. על כן, ישראלים יוצאי אתיופיה חווים את השונוּת שלהם על בסיס יום יומי. יתרה מכך, חוויית הזרות שלהם כעולים חדשים בשכונה לא נעלמת עם הזמן, אלא מתעצמת.

השליטה המוגבלת בשפה העברית, בעיקר בקרב עולים מבוגרים, הקשתה על יצירת תקשורת אפקטיבית וקשרים עם הקהילה. היבט זה זוהה על ידי התושבים ובעלי תפקידים, לרבות ישראלים יוצאי אתיופיה, כחסם להשתלבות, אך גם כגורם שיצר תסכול בקרב אלו שנקטו, לתפיסתם, מאמצי יישוג (outreach) שלא נשאו פרי. סממנים של זרות ניכרים גם אצל עולים שהגיעו מאתיופיה בגיל צעיר ואף אצל אלה שנולדו בישראל. המבטא הזר, המעיד על שוני תרבותי, גלותיות וחוסר היטמעות בחברה הישראלית, מהווה לעיתים רבות מקור ללעג. 

עם הגעתם לשכונות, העולים מאתיופיה נתפסו כזרים – לא רק ככאלה הנראים ומדברים אחרת, אלא גם ככאלה המקיימים פרקטיקות תרבותיות ודתיות שונות, לדוגמה מנהגים וטקסים שונים לציון אבל או חתונה. הריטואלים השונים, הזרים, הביאו להטלת ספק ביהדותם ולסימונם כ"לא מספיק יהודים" ולדרישה כי יעברו תהליך גיור. מהמחקר הנוכחי עולה כי העתקת הפרקטיקות שהתקיימו במרחבים כפריים באתיופיה למרחבים העירוניים בישראל עוררה לעיתים קרובות מתחים בינם ובין שאר דיירי השכונה, שכן לא אחת האחרונים תפסו עצמם כשותפים בעל כורחם לפרקטיקות הללו. 

ההתייחסות לתושבים יוצאי אתיופיה כאל אחרים השתנתה עם הזמן והביאה לסימונם כגורם מאיים במרחב השכונתי. בשכונות רבות תושבים תיארו תחושות של פחד וחשש מפני התאגדויות של קבוצות צעירים יוצאי אתיופיה במרחב המגורים המשותף, מתחת לבניין או בפארקים. התגובות לכך יכולות להיות הימנעות, שנועדה לצמצם אפשרות של מגע וחשיפה להתנהגויות שהן לדעת התושבים אנטי-סוציאליות. במקרים אחרים, החשש הופך לפעילות אקטיבית של פנייה לרשויות אכיפת החוק כגון סיור עירוני או משטרה. 

נקודת המבט של ישראלים יוצאי אתיופיה להתנהגויות אנטי-סוציאליות של צעירים יוצאי אתיופיה בשכונה ולפניית התושבים האחרים לרשויות החוק, היא מורכבת. הם פירשו את התהליכים החברתיים והתרבותיים שמובילים להתנהגות זו – צעירים הגדלים לרוב במשפחות מרובות ילדים אשר אין להם אפשרות לקיים מפגשים חברתיים בביתם. המרחב השכונתי המשותף הופך להיות מקום המפגש שלהם. התושבים הרואים בכך איום, פונים לרשויות אכיפת החוק. תושבים יוצאי אתיופיה מודעים לכך שההתגודדות של הצעירים במרחבי השכונה מרתיעה את שאר התושבים. הם מקשרים בין הזרות הפיזית של הצעירים יוצאי אתיופיה לבין תחושת האיום והפחד שההתגודדות יוצרת ולבחירה להימנע ממגע. 

תחושת האיום שהתושבים יוצאי אתיופיה מעוררים ותפיסתם כשונים וזרים מובילות להימנעות מחברתם ולריחוק פיזי ותרבותי בין הקבוצות האתניות. כתוצאה מכך אתר, מוסד או גוף כלשהו שהופך להיות נגיש עבור תושבים יוצאי אתיופיה מוגדר בידי שאר התושבים כ"צבוע בשחור". קרנו של המוסד יורדת ושאר התושבים מפסיקים לפקוד את המקום. לדוגמה, בחלק מהשכונות נסגרו מוסדות חינוכיים שלמדו בהם תלמידים ישראלים יוצאי אתיופיה. סגירת בית ספר היא אחד מהאירועים המסמנים יותר מכול את השבר במערכת היחסים בין הקבוצות האתניות בשכונה לבין הרשות המקומית. בחלק מהשכונות המאבקים שהובילו ועדי ההורים שילדיהם למדו בבית הספר המעורבים עם הרשות המקומית ומקבלי ההחלטות התפתחו לידי התנגדות אלימה. 

.

מיקרואגרסיה כלפי תושבים יוצאי אתיופיה: מחסור בהון תרבותי, חולשה וחשדנות 

מהראיונות עם התושבים ועם בעלי התפקידים עלה כי ההתייחסות אל התושבים יוצאי אתיופיה כזרים ואחרים באה לידי ביטוי במופעים של מיקרואגרסיה כלפיהם. כאמור, מיקרואגרסיה מתבטאת בהתנהגויות אגרסיביות עדינות יחסית, לעיתים מילוליות, שנובעות מדעות קדומות (Pierce, 1970). בשדה המחקר הנוכחי המיקרואגרסיה באה לידי ביטוי בהתנהגויות ובאמירות ישירות או עקיפות המתייחסות לתרבות האתיופית כאל תרבות נחותה. יוצאי אתיופיה נתפסים על ידי הקבוצות האחרות ובעלי תפקידים בשכונה ככאלה שזקוקים לעזרה וסיוע, אך גם מעוררים חשד. לתפיסתם של תושבים ובעלי תפקידים, מכיוון שאתיופיה היא מדינה באפריקה, אזי אלו המגיעים ממנה הם חסרי הון תרבותי והון כלכלי. לפיכך יש לסייע להם להיטמע בחברה הישראלית, שהיא חברה מערבית ומפותחת.

נוסף על כך, בעלי תפקידים בשכונה סבורים שההון התרבותי של התושבים יוצאי אתיופיה לא רלוונטי לחיים בחברה הישראלית. לדעתם, הפערים התרבותיים והחברתיים גדולים מדי לגישור. לפיכך על החברה הישראלית ונציגי המדינה ללמד אותם כיצד להתנהל בחברה הישראלית. באופן זה ההסתכלות על התושבים יוצאי אתיופיה היא כעל "מסכנים" הצורכים שירותי רווחה וסיוע ונדרשים לתמיכה מתמדת.

"יש פער תרבותי גדול מדי, היה אבא של חניך שהיה צייד אריות באתיופיה, כולם כיבדו אותו שם. וכאן מה הוא יכול לתת לילדים שלו?" (יהונתן, רכז בתנועת נוער).

תושבים יוצאי אתיופיה דיווחו על חוויות יום יומיות של חשדנות שמופנית כלפיהם, לעיתים לא באופן ישיר. עם הזמן הם מתרגלים לאירועים אלו, עד כי הם מתקשים לזהות סיטואציות חברתיות שונות כיוצאות דופן. אולם בפריזמה סוציולוגית ביקורתית, אלו מופעים של מיקרואגרסיה. 

התפיסה כי תושבים יוצאי אתיופיה הם חסרי אמצעים תרבותיים וכלכליים לדאוג לעצמם יצרה עם הזמן חשדנות כלפיהם מצד שאר התושבים וגם מצד בעלי תפקידים. במצב זה ניכר שינוי ביחס אליהם ומעבר מתפיסתם כ'מסכנים' ל'מסוכנים'. בהקשר זה ניתן לראות הבדל בין-דורי – המבוגרים יוצאי אתיופיה נתפסים חלשים, מסכנים ונטולי כל כוח, ולעומתם הצעירים מתויגים כמסוכנים, מעוררי חשד ופורעי חוק בפוטנציה. חשדנות כלפי אוכלוסייה מודרת היא מופע מרכזי של מיקרואגרסיה המופנית כלפי היחיד (Sue et al., 2007). החשדנות כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה מובילה לצמצום מפגש ומגע בין הקבוצות השונות בשכונה.

נבדלות מרצון מצד תושבים יוצאי אתיופיה – הימנעות, שימור זהות תרבותית ויצירת מרחבים בטוחים

לנוכח תפיסת האחרוּת וביטויי מיקרואגרסיה של התושבים ובעלי התפקידים כלפיהם, תושבים יוצאי אתיופיה חשים זרוּת במרחב השכונתי. לפיכך הם מבקשים ליצור לעצמם מרחב בטוח, שבו יוכלו לבטא את הייחודיות התרבותית והאתנית שלהם בלי לחשוש מגילויי תוקפנות, ונוקטים גישה של נבדלות מרצון. 

אסטרטגיית הפעולה הראשונה של התושבים יוצאי אתיופיה היא הימנעות מיצירת קשרים חברתיים, בידול והסתגרות. התנהגות זו מעוררת חוויית תסכול בקרב התושבים, שכן לדבריהם הם מנסים לקשור קשרים עם התושבים יוצאי אתיופיה בשכונה, אך לא זוכים למענה. נקודת המבט של יוצאי אתיופיה – תושבים ובעלי תפקידים כאחד – היא כי הבחירה בהימנעות וצמצום מגע היא החלטה המבוססת על ניסיון העבר, והם מבינים כי המחיר של צעד זה הוא פגיעה במרקם היחסים בשכונה. אסטרטגיית פעולה נוספת של ישראלים יוצאי אתיופיה היא שימור הזהות התרבותית שלהם. הם מבדלים את עצמם באופן אקטיבי מחיי היום יום בשכונה. באופן זה הם מבקשים ליצור לעצמם מקום פיזי ורעיוני ייחודי; מקום שבו יוכלו לדבר בשפתם ולשמור על תרבותם הרוחנית והדתית בלי להרגיש זרים במרחב השכונתי. ניסיון התושבים יוצאי אתיופיה הוא ליצור לעצמם מרחבים פיזיים, אך גם רעיוניים, שבהם הם מרגישים בטוחים לבטא את הזהות ה"אתיופית" שלהם, בעודם מנהלים משא ומתן עם הזהות הישראלית שלהם. כך הם מנסים להתמודד עם הדחיקה שלהם לשוליים מצד המוסדות והתושבים האחרים.

כדי לשפר את מערכות היחסים בין הקבוצות האתניות השונות בשכונה נדרשת גישה של הכלה (inclusiveness) מצד כל בעלי העניין במרחב השכונתי העירוני: בעלי תפקידים, כלל התושבים והרשות המקומית. יצירת שיח והיכרות עם הנרטיב התרבותי של כל קבוצה תוביל ליצירת מרחב בטוח ומשותף לכולם. אנו מאמינות כי הדבר ניתן ליישום באמצעות פעולות ייעודיות עבור כל אחד מבעלי העניין בשכונה, באחריות הרשות המקומית והמנהל הקהילתי, כגון סדנאות לבעלי תפקידים הפועלים בשכונה לצורך מתן כלים לעבודה עם קבוצות אוכלוסייה מגוונות. קיימת חשיבות לעידוד וייזום של הקמת מנהיגות קהילתית מקומית בהובלת התושבים, תוך ייצוג של הקבוצות האתניות והחברתיות המגוונות המרכיבות את השכונה. 

אפילוג

לאור המלחמה המתמשכת נתבקשנו לכתוב אפילוג בנוגע להשפעתה על ישראלים יוצאי אתיופיה. לאורך חייהם ישראלים יוצאי אתיופיה מנווטים בין הזהות האתיופית לזהותם הישראלית, והמלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר מיצבה אותם כישראלים יותר, אך הם עדיין מדגישים את זהותם האתיופית באמצעות סממנים תרבותיים ייחודיים. דוגמה לכך היא תלמידים בתיכון בבית שמש שהוסיפו במיצג זיכרון חללים את דגל אתיופיה לצד דגל ישראל, והדגישו את גבורת חיילים יוצאי אתיופיה כחלק מהנרטיב הלאומי הישראלי. בחירתם להנציח חללים ממוצא אתיופי פועלת הן לשימור המורשת והן להכרה חברתית רחבה יותר. למרות האתגרים החברתיים, חיילים יוצאי אתיופיה זוכים להכרה כגיבורים לאומיים דרך סיפורי גבורה, והשתתפותם בתפקידי פיקוד מחזקת את מעמדם החברתי. כמו כן, המלחמה חשפה את הסיכון הביטחוני שבו מצויים ישראלים יוצאי אתיופיה, בעיקר בשל מגוריהם בשכונות מתפוררות בטווח הטילים. המעבר ליישובים כפריים עשוי לשפר את איכות חייהם ולאפשר להם ניעות חברתית והזדמנויות כלכליות חדשות.

המאמר המלא.

עוד בנושא: