אנתרופולוגיה לשבת

בין שמירת שבת הלכתית, לזמן למנוחה, לבילוי איכותי או לתחביב רציני, ולהקדשת זמן משמעותית למשפחה, מתארת סתיו שופן ביטון, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן כיצד השבת היהודית-ישראלית יוצרת שילובים יצירתיים בין ארגז כלים תרבותי, לבחירה והגשמה אישית.

בתמונה הראשית: אסתי וראובן מארץ נהדרת (מתוך מערכון העוסק בדת ובהתאמתה לחיים המודרנייים).

במאמר חדש שפורסם בכתב העת Contemporary Jewry מתארת שופן ביטון כיצד השבת בישראל מציעה הצצה מרתקת לאופן שבו מסורת ומודרניות יכולים לדור בכפיפה אחת. למרות השיח הציבורי והאקדמי המדגישים בעיקר את הקונפליקט סביב השבת ואת ההגבלות החלות על המרחב – בין אם נוכח ההלכה או בין אם נוכח אופיו של המרחב הציבורי – בפועל, יהודים ישראלים שונים – דתיים וחילונים כאחד – אינם חווים את השבת כיום הכולל אפשרויות מוגבלות. למעשה, הם רואים וחווים את השבת כיום של בחירה אישית ומימוש עצמי. 

סתיו מספרת: "כשהתחלתי את המחקר בנושא השבת, היה לי ברור שמדובר על מחקר השוואתי – בו ישנם הבדלים רבים בין קבוצות שונות בחברה היהודית בישראל: חילונים ודתיים, מסורתיים, חרדים ודתיים לשעבר. ככל שחיפשתי לאתר את ההבדלים במופעי השבת, שוב ושוב התבהר לי כי רב הדמיון על השוני, וכי בניגוד להנחות המוקדמות שלי רבים מתארים פרקטיקות דומות ותפיסות דומות המתקיימות בסופי שבוע שונים. בעיקר, הבנתי שסביב השבת ישנן תפיסות משותפות, שחלקן נוגעות לתחושת הבחירה החופשית אותה תיארתי במאמר".

***

השבת הייתה חלק מהחיים היהודיים במשך מאות שנים, ובישראל היא תופסת מקום מיוחד כיום הפנאי והמנוחה הלאומי. השבת היהודית-ישראלית הייתה ועודנה מוקד מרכזי לדיון מחקרי וציבורי, תוך שמתנהל משא ומתן מתמשך בדבר אופייה והשקפות שונות הנוגעות לשמירתה מהווים מצע פורה למתיחות חברתית ופוליטית. לצד ציבור רחב ששומר את השבת באופנים משתנים, חיים בישראל לא מעט יהודים שרואים בשבת כמיועד לצריכה חופשית של פנאי, תנועה וצרכנות, ומוכנים להיאבק על זכותם לעשות זאת גם במרחב הציבורי. לאורך השנים, נעשו ניסיונות רבים להתוות, לאמץ ולתאר וויתורים הנעשים לצורך הרחבת המכנה המשותף בציבוריות הישראלית. וויתורים אלו נתפסים מהותיים משני הצדדים: דתיים מצדם מעוניינים לראות שמירה נרחבת יותר על השבת במרחב הציבורי, ואילו מנגד, חילונים רואים עצמם כמי שחופש הבחירה שלהם מוגבל נוכח תפישה דתית שלא מאפיינת אותם כלל.  בין היתר, לאור מתח זה ובמטרה להבין את משמעויות השבת עבור יהודיות ויהודים בישראל, נערכו ראיונות איכותניים עם 66 יהודים חילונים, דתיים, מסורתיים, דתיים לשעבר, וחרדים בגילאי 50-25.  

ניתוח הממצאים מראה שלישראלים יש מגוון רחב של תפיסות לגבי השבת, והיא אינה נתפסת כחוויה אחידה, קבועה ומגבילה. עבור אלה שבוחרים לשמור שבת על פי ההלכה, המתח ברור יותר מפני שהבחירה לא לנסוע בשבת או לא להשתמש במכשירים חשמליים מעצבת במידה רבה את אופני ניצול הזמן, ואת המגבלות החלות עליו. למרות זאת, עולה כי הבחירה לשמור שבת נתפסת כהחלטה מודעת ומחושבת, שמאפשרת להקדיש את היום לערכים חשובים יותר כמו מנוחה ומשפחה.  עבור מי שאינם שומרים שבת, התמונה מורכבת יותר. אמנם במרחב הפרטי, יהודים ויהודיות המגדירים עצמם חילונים בישראל יכולים לעשות ככל שירצו, אך בפועל רבים מהמרואיינים ומהמרואיינות מתארים כיצד הם עובדים קשה מראש או עושים הקרבה מסוימת כדי לפנות זמן בסוף השבוע, במיוחד בשבת. פינוי סוף השבוע ממחויבויות שונות מאפשר למלא אותו בערכים ופרקטיקות שדומים לאלו של שומרי השבת – מנוחה וזמן משפחתי.

בין המרואיינים, דתיים וחילונים כאחד, השבת מתוארת כזמן שמלא בתוכן סובייקטיבי וגמיש, מבוסס על בחירה חופשית ומשוחררת ממחויבויות. מצד אחד, גם אלו המגדירים עצמם דתיים או חרדים שמים לעתים דגש רב יותר על הפרט והמשפחה מאשר על החובה ההלכתית או האמונה הדתית. מצד שני, גם עבור אלה שאינם שומרים שבת על פי ההלכה, המנוחה בשבת מהווה עיקרון מארגן לסוף השבוע, ומעניקה לו ייחודיות. במקרים רבים, השבת נתפסת כזמן למנוחה, להרהור ולבילוי איכותי. בין אם באמצעות מנהגים דתיים או טקסים אישיים, השבת נותרת יום מיוחד בישראל, יום שמעוצב אמנם על ידי בחירות אישיות אך נחווה כשונה וייחודי באופן קולקטיבי על ידי החברה. כך למשל, מתארת אחת המרואיינות שהגדירו עצמן חילוניות:  " אני חייבת להרגיש שאני נחה בצורה כזו או אחרת, אני חייבת להרגיש שאני עושה מה שבא לי. שאני מנצלת את הזמן ושאני לא עושה כלום, וגם אם לא עשיתי כלום נהניתי מזה.. גם אם אצא אז אני ארצה לחזור הביתה ולהרים רגליים, ולא לעשות כלום.. שאני לא אצטרך לפנות את המדיח או לעשות כביסה כאילו, בטלה. ואני חייבת להתארגן לזה כבר ביום שישי" (יהל, 31, חילונית, גבעתיים). 

עולה אפוא כי השבת אינה רק יום של מנוחה, אלא גם שיקוף של ערכים אישיים ותרבותיים, שבו יהודים ויהודיות בישראל מאזנים בין מסורות דתיות לחיים המודרניים. כך למשל, עבור רבים, השבת סובבת סביב המשפחה. ארוחות משותפות, במיוחד בליל שבת, מסמנות את תחילת סוף השבוע. בין אם דתיים ובין אם לא, רבים מהיהודים והיהודיות בישראל  נותנים עדיפות לזמן עם בני המשפחה הקרובים, ומשקפים בכך את המשמעות התרבותית החזקה של 'יחד' בשבת. 

בין אם במודע או שלא, הדרכים השונות בהן אנשים מתנהלים בשבת, והבחירה לפנות מרחב חופשי הן פעולה המושפעת על ידי הקולקטיב היא מתוארת כהחלטה אישית. בין אם יהודים ויהודיות בישראל שומרים שבת לפי חוקי ההלכה או פשוט משתמשים בה כדי לנוח ולהיטען מחדש, הם חולקים מחויבות להפוך את היום הזה לשונה משאר ימי השבוע. ההבנה המשותפת הזו יוצרת קצב תרבותי ייחודי בישראל, שבו החיים מאטים ליום אחד, וכל אחד, בדרכו שלו, לוקח צעד אחורה מהקצב המהיר של החיים המודרניים. לכן, ניתן לטעון  שבניית השבת בתרבות הישראלית היא נרטיב קולקטיבי, שבו חלקים נרחבים בחברה היהודית ישראלית מכירים ב"קדושת היום" (בגרסאות שונות), בין אם מתוך בחירה אישית, הכרח, התאמה לחוק ולתקנות, לתרבותי היהודית-ישראלית, תהליכי סוציאליזציה פורמליים ובלתי פורמליים או מתוך אמונה ושמירת ההלכה. 

פינוי זמן בשבת ושינוי ההתנהלות בשבת עשויים להראות כיצד המקורות והחוקים היהודיים מהווים חלק מארגז כלים חברתי רחב יותר. מה שמתואר לעיתים כבחירה אישית מבוסס על כלים תרבותיים מוגבלים, שיכולים להסביר כיצד יהודים בישראל מבינים וחווים את השבת. כאשר מתארים את השבת בישראל, אנשים מתייחסים לא רק להגבלות דתיות, אלא גם לתפיסה אידיאולוגית-לאומית הנתמכת על ידי חוקים, תקנות ודפוסי התנהגות חינוכיים ותרבותיים. מצד שני, המחקר מראה כי יהודים בישראל אינם חווים את השבת כתקופה של הגבלות, אלא כזמן של בחירה חופשית והגשמה אישית, משפחתית וחברתית.

לקריאת המאמר במלא:

https://link.springer.com/article/10.1007/s12397-024-09587-1

לקריאה נוספת: