אנתרופולוגיה לשבת, מאמרי אורח

טל שמור כותב לבחברת האדם על מאמרו החדש Age Melancholy of Older Mizrahi Women Residing in Tel Aviv as a Social Loss Exploring Intersections of Health and Social Support in an Ethnographic Study‏ שהתפרסם בכתב העת  Qualitative Health Research שמציע את המונח "מלנכוליה גילית"  כדי לקשור בין שלושה תהליכים המבטאים אובדנים חברתיים בזקנה ובמיוחד –  הבדידות, הבריאות הרעועה והמחשבות על המוות המתקרב:

המאמר הנוכחי מציע את המונח "מלנכוליה גילית" כדי לקשור בין שלושה תהליכים המבטאים אובדנים חברתיים בזקנה ובמיוחד –  הבדידות, הבריאות הרעועה והמחשבות על המוות המתקרב. הוא שואב השראה מספרו של פרויד "אבל ומלנכוליה" אבל מפרש את הממצאים ביחס לעולם החברתי של הזקנות שפגשתי במחקר השדה בשכונת התקווה, לעומת הזווית הנפשית אינדיווידואלית המאפיינת את כתביו של פרויד ומחקרים העוסקים באובדן בזקנה. במאמר אני טוען כי בעוד המלנכוליה הגילית היא ארעית ותלוית הקשר, גם האפשרויות למתן אותה מצויה בעולם החברתי במיוחד בתמיכה החברתית שהנשים הזקנות העניקו אחת לשנייה כשנתקלו באותם קשיי בריאות פיזיים ונפשיים.

מלנכוליה גילית הוא המונח הרביעי שאני מפתח ביחס למלנכוליה, וכל פעם ביחס לעולם תוכן אחר. קדמו לו המושגים מלנכוליה אזרחית (Shamur, 2018 ), מלנכוליה רב- ממדית (Shamur, 2019) ומלנכוליה של מקום (Shamur, 2021). בהמשך לפמיניזם הצטלבותי אני טוען כי גם המלנכוליות השונות – מלנכוליה אתנית, מגדרית, אזרחית, גילית, מלנכוליה מרחבית ומלנכוליה של מקום קשורות ביניהן ומבטאות אובדנים חברתיים העשויים להתקיים בנפרד או ביחד במציאות חברתית קונקרטית. 

כתיבת המאמר הנוכחית היתה מעניינת ממספר בחינות. ראשית מעבר לכך שהחשיפה של המושג החדש נבעה מהיחסים עם הנשים מהשדה היא גם נשענה על הבנה של הפיתוחים התיאורטיים של המלנכוליה החברתית שעבודתי היא חלק מהם. דבר נוסף, מכיוון שמדובר בכתב עת המתמקד בבריאות וכולל גם היבטים יישומיים ניסחתי לראשונה המלצות קליניות למטפלים. מבחינתי מדובר בהתפתחות חיובית מעניינת הרותמת המשגות תיאורטיות לשיפור חייהן של נשים פגיעות ואוכלוסיות מודרות, ומאפשרת מציאות חברתית ופוליטית טובה יותר. 

המלנכוליה הגילית בחייהן של הנשים התחילה עם הבדידות בקן המתרוקן. הבדידות בקן המתרוקן היא תופעה מוכרת המעלה תחושות של דיכאון ואובדן בקרב אנשים זקנים רבים; אבל עבור רבות מהנשים המזרחיות שפגשתי במחקר היא אפילו התחילה מוקדם יותר שכן הן התחתנו בגיל צעיר בנישואי שידוך עם גברים מבוגרים והפכו לאימהות צעירות. משהתבגרו, רוב הנשים הפכו לאלמנות הגרות בגפן כשהבעלים הזקנים נפטרו והילדים המבוגרים עזבו את הבית. אותה בדידות מחדדת גם את התחושות המורכבות של הנשים אל מול ילדיהם הבוגרים המתקשים לדאוג להוריהם הזקנים מכיוון שהם עצמם בעלי משפחות ומתמרנים בין מגורים רחוקים ודרישות שוק העבודה התובעני. כך גאולה משתפת בנושא: לא ראיתי אף אחת מהבנות עד היום […] תאמין לי כבר חודשיים ושלושה לא ראיתי אותן"…[אני כבר סוגרת את הדלת איך שאני באה [מבית הזקנות]. לא רואה אותן, למה שאשקר?". למגורים לבד בגיל זקנה גם יש השלכות קשות, במיוחד כשנתקלים במצוקות בריאותיות משמעותיות ויש צורך בעזרה מיידית שלא תמיד מגיעה. למשל רוחמה, אחת הנשים שנפלה בבית שיתפה: "זה נורא כשבן אדם לבד בבית. צעקתי לעזרה אבל אף אחד לא שמע אותי" […במסדרון אין על מה להישען אז נפלתי אחורה] היא חידדה שאם הנהג המסיע אותה לבית הזקנות לא היה בא לבדוק היכן היא [ולמה היא לא מחכה בחוץ להסעה] אף אחד לא היה יודע על נפילתה.

הבדידות, כמו גם הבריאות הרעועה מסמנות את הקרבה לסוף החיים וההתנתקות מהעולם החברתי. המוות של הבעלים שלהם בשלב מוקדם יותר, נחווה אצל הנשים כקדימון למותן שלהן, כאשר אובדנם קשור גם לקושי שלהן לקיים את המצוות הדתיות כמו למשל הברכות על המזון : "כשהגבר אחראי על הקידוש (הברכה על היין) או ברכת (המזון) האישה יותר רגועה (עכשיו, משנפטר) אני לא יודעת את הברכה השניה של האוכל, אז אני אומרת רק את החלק הראשון […]. (זהבה)

הנשים הזקנות לא הרבו לדבר על המוות העצמו, אבל באחת הפעמים הנושא הועלה על ידי רוחמה באופן שהפתיע גם אותי. השיחה כולה וההומור שנלווה אליה היוותה עבורי תצפית מרתקת בפני עצמה על האופן שבו הזקנות חושפות את המורכבות הרגשית שהנושא המודחק עורר בהן.

והנה הדיאלוג:

רוחמה: מפחדים למות.

טל: מי? בגיל שלכם?

רינה: לא. מה קרה לך? למה את מפחדת?

טל: רוחמה, את מפחדת מהמוות?

רוחמה: רוצה לחיות יותר. מפחדת מן המוות.

חביבה: היא צודקת. אנחנו לא רוצים למות; רוצים לחיות.

רוחמה: גם אני. גידלנו ילדים ועבדנו קשה. אבל עכשיו רוצים

לחיות.

עדינה: אבל לא צריך לפחד מהמוות. כשהמוות בא, הבן אדם

כבר לא מרגיש כלום.

רוחמה: כמו שאני אומרת לילד — "בחייך, אל תשים אותי

בקירור".

[הנשים צוחקות]

לאחר שרב השיח מעט התפזר, נשים אחרות שאלו את רוחמה "מה קרה?" ו"האם קמה על צד שמאל?" אני, בשלב הזה ביקשתי לחדד יותר את הרגשות שעלו ביחס לנושא על ידי כך ששאלתי את רוחמה מה מפחיד אותה במוות, והיא הדגישה את הרצון שלה "לחיות בכבוד עד הסוף ולא להתענות ולראות את הילדים הנכדים והנינים […] להנות מהם".  כלומר, כשהנשים חשבו על מוות הן לא התמקדו רק בפחד מהמוות עצמו, או מהלא נודע, אלא בכך שהוא סימן עבורן את הניתוק החברתי המוחלט ואת האובדן של המארג החברתי שהן חלק ממנו. המוות הוא למעשה התחנה האחרונה בסדרה ארוכה של אובדנים שהנשים כבר החלו לחוות בשלבים מוקדמים יותר של חייהן עם התרוקנות הקן המשפחתי שהובילה לבדידות והירידה המשמעותית בבריאות עם התקדמות הגיל כפי שציינתי קודם. למרות התחושות הקשות שליוו את התהליך הבלתי נמנע שאני מתאר, הנשים גם שאבו עידוד ותמכו אחת בשנייה באופן שמיתן את אותה מלנכוליה גילית. למשל אם נתקלו במצוקה בריאותית יעצו אחת לשנייה מניסיונן, או המליצו איך להתייחס לדברי הרופאים. הן שיתפו בכנות על הבדידות שלהן וגם על החשיבות של מועדון היום והמפגשים ביניהם בהתמודדות עם אתגרי הגיל והזקנה.

במהלך תקופת המחקר המפגשים עם אותן נשים היו חלק משמעותי מחיי ושמחתי שאחת מתוצאות קבוצת סיפורי החיים שיצרנו יחד היתה יצירת מרחב תומך ומכיל עבורן. קטנה היריעה כאן כדי לתאר כמה המפגש איתן היה משמעותי עבורי. מעברת לתרומה המשמעותית שהיתה להן לעבודתי האקדמית, חשתי אליהן חיבור רגשי ובאמצעותן גם קרבה לעולמה של סבתי שנפטרה כשהייתי ילד ולשרשרת המשפחתית של נשים עוצמתיות נוספות שאני חלק מהן. כל חג שמגיע או כל אירוע חשוב אני נזכר באותן נשים, שלצערי רובן כבר אינן איתנו. יש לי קושי אמיתי לבקר בבית הזקנות מתוך אותה תחושה של אובדן. אבל אני גם נזכר בצידה היקרה שנתנו לי לדרך ואומר לעצמי שלא אאכזב אותן. לא אאכזב אותן לעולם.

לקריאה נוספת: